תא (ת"א) 18055-02-12המאגר הישראלי לביטוח רכב -"הפול" נ' מדינת ישראל -משטרת ישראל
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 25/5/2016
ע"י כב' השופטת: מלכה ספינזי-שניאור
עניינו של פסק הדין: האם ניידת המשטרה החונה, בה פגע רוכב האופנוע עם אופנועו במהלך תאונת הדרכים היתה בבחינת "רכב מעורב" במובן סעיף 3(ג) לחוק הפלת"ד?
בית המשפט קיבל את התביעה
מתוך פסק הדין:
" וזוהי השאלה המשפטית:
האם הניידת החונה, בה פגע הנפגע עם אופנועו הינה בבחינת "רכב מעורב" במובן סעיף 3 (ג) לחוק הפלת"ד הקובע:
"אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים אופנוע אחד או יותר ורכב אחר או יותר שאינו אופנוע, ישלמו המבטחים של הרכב האחר למבטחים של האופנוע 75% מהפיצויים על נזקי הגוף שהמבטחים של האופנוע חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב); המבטחים של הרכב האחר יהיו חייבים ביחד ולחוד כלפי המבטחים של האופנוע, ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים;...."
...
לאחר שבחנתי את הראיות וקראתי את סיכומי הצדדים, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל. לשון אחר - כי הנתבעת חייבת בפיצוי התובעת בהתאם לקבוע בסעיף 3 (ג) לחוק הפלת"ד.
אסביר להלן דברי.
כאמור, התובעת משליכה את יהבה על ההלכה שנקבעה בפרשת אדרי, ואילו הנתבעת על ההלכה שנקבעה בפרשת אליהו.
לאחר שעיינתי בשני פסקי הדין ובראיות, אני סבורה כי הקביעות בפרשת אליהו הינן למעשה יישום ההלכה שנקבעה בפרשת אדרי, יישום שלנוכח נסיבות המקרה בפרשת אליהו הביא לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בהמ"ש בפרשת אדרי.
גם אם אניח כי מדובר בחניה אסורה היוצרת סיכון תחבורתי, בכך אין סגי שכן בחינת תחולתה של החזקה המרבה היא דו שלבית – השלב הראשון, בו נבחנים הרכיבים העובדתיים של החזקה המרבה, נשאלת השאלה האם החניה הינה אסורה דהיינו שיש בה סיכון תעבורתי. בשלב השני, בו נבחן הקשר הסיבתי המשפטי, נשאלת השאלה האם החניה האסורה המסוימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק (עניין אדרי פיסקה 13..) בעניינו אין חולק כי במסגרת המאורע מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב האסורה לכאורה, לבין הפגיעה שכן אלמלא הייתה חונה המשאית במקום האמור, לא היה פוגע ברכב הפרטי. יחד עם זאת המערערת כלל אינה טוענת לעניין התקיימותו של קשר סיבתי משפטי בין החניה האסורה לבין התרחשות התאונה ותוצאותיה ונדמה כי יוצאת היא מנקודת הנחה כי יסוד זה מתקיים. ואולם מעיון בחומרים שהונחו בפני סבורני כי לא כך הם פני הדברים.....בנסיבות העניין לא ניתן לקבוע כי הסיכון התחבורתי שנוצר עקב חניית המשאית האסורה לכאורה הוא סיכון שהתממש. ככל שהיה סיכון תחבורתי בחניית המשאית נטבע הוא מהעובדה שבהחנייתה חסמה המשאית באופן חלקי נתח מן הכביש באופן שיש בו כדי לשבש את התנועה ולהפתיע את הנוהגים בדרך. סיכון זה אינו הסיכון שהתקיים בעניינו שכן הפגיעה לא נוצרה עקב הקושי להבחין במשאית או עקב חסימת הכביש...בנסיבות העניין מלא התקיימה הזיקה הדרושה בין השימוש במשאיל לבין התאונה, לא נותר אלא לקבוע כי המשאית אינה "רכב מעורב"..."
יישום האמור על עובדות המקרה שלפנינו, וכדברי כב' הש' אור, כל מקרה לפי נסיבותיו מביא אותי, כאמור, למסקנה כי דין התביעה להתקבל.
האם מתקיים קשר סיבתי עובדתי:
כעולה מהראיות שהוגשו והסכמות הצדדים, אין חולק כי המקום בו חנתה הניידת הינו מקום אסור לחניה. הצדדים גם אינם חלוקים בהיות הניידת 'רכב ביטחון' [ראו סעיף 12 לסיכומי התובעת] ומשכך קמה ההגנה שבתקנה 94 (1) לתקנות הקובעת:
"נוהג רכב ביטחון רשאי בעת מילוי תפקידו:
(1) לחנות אן לעמוד, שלא בהתאם להוראות שניתנו לו על פי דין;
(2) ....
(3) .......
(4) .....
(5) .......
אולם לא יעשה כן אלא במידה הדרושה למילוי התפקיד המוטל עליו, ותוך כדי נקיטת אמצעי זהירות על מנת למנוע סיכון או פגיעה בעוברי דרך או ברכוש".
במאמר מוסגר אציין, כי לולא הסכימה התובעת שהניידת הינה רכב ביטחון לצורך תקנה 94 (1), אזי בהתחשב בעובדה כי הניידת לא הפעילה סירנה ואורות מהבהבים - על כך אין מחלוקת - לא בטוח שניתן היה לקבוע כי מדובר ב'רכב ביטחון' כמאמר התקנה.
על אף זאת הרי שלנוכח הסכמת הצדדים אינני נדרשת לעניין ולצורך פסק הדין זה תחשב הניידת כ'רכב ביטחון' על כל המשתמע מכך בהתאם לתקנה 94 (1).
כלומר, הגם שהניידת חנתה במקום אסור, בהיותה רכב ביטחון הרי שמכח תקנה 94 (1) לתקנות ובכפוף למילוי התנאים המפורטים בסיפא של התקנה, החניה האסורה הופכת למותרת, כאשר לטענת התובעת כשלה הנתבעת מלהוכיח כי מילאה אחר התנאים הנ"ל, הכל כפי שיובהר להלן.
האם מתקיים קשר סיבתי משפטי:
כעת, נותר לבדוק האם מתקיים התנאי השני - קשר סיבתי משפטי בין החניה האסורה לבין התרחשות התאונה ותוצאותיה.
כלומר, יש לבדוק :
- האם הסיכון התעבורתי שנוצר כתוצאה מחניית הניידת במקום בו חנתה הוא זה שגרם לתאונה ולתוצאותיה ובמקרה שלנו - מאחר ומדובר ברכב בטחון האם הנתבעת מילאה אחר הקבוע בסיפא לתקנה 94 (1),דהיינו האם החניה במקום האסור הייתה: "במידה הדרושה למילוי התפקיד המוטל עליו" (על הנוהג בניידת [על השוטרים - מ.ס.ש].
- האם החניה הייתה: "תוך כדי נקיטת אמצעי זהירות על מנת למנוע סיכון או פגיעה בעוברי דרך או ברכוש".
עיון בחומר שהוצג בפני מלמד כי התשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית.
לעומת זאת מחומר הראיות עולה כי התשובה לשאלה האם נקטו השוטרים אמצעי בטיחות הינה שלילית.
- לא הושם משולש אזהרה זוהר, לא מיד עם הגעת הניידת למקום ולא לאחר שיתר הניידות עזבו את המקום והמחסום הוסר, כדי להצביע על היות נתיב הנסיעה הימני חסום לתנועה.
- עניין אחרון - הנתבעת טענה כי לרוכב האופנוע היה שדה ראיה של 200 מטר, יחד עם זאת לא הוכח כי בנסיבות די בשדה ראיה שכזה.
לנוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי בעניינו, להבדיל מהנסיבות שבפרשת אליהו, מתקיים גם הקשר הסיבתי המשפטי שכן הפגיעה באופנוע נגרמה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחניית הניידת במקום אסור, מבלי שדאגו לנקוט באמצעי זהירות למנוע את הסיכון בחניה שכזו, מה שגרם בסופו של יום לתאונה.
ועוד, בפרשת אליהו לעומת זאת נקבע, כי הנהג סטה ממסלולו, ולפיכך בכל מקרה היה פוגע בעצם כלשהו [עקב הסטייה ממסלול הנסיעה שלו] וגורם לנזק. לפיכך העובדה שהרכב חנה במקום אסור לא הייתה הגורם לתאונה ולא יצרה את הסיכון. הסיכון לתאונה היה קיים בכל מקרה מעצם הסטייה ולא מעצם החניה האסורה.
משמעות האמור כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי משפטי ולא התמלאו התנאים שנקבעו בפרשת אדרי ולכן קבע שם ביהמ"ש כי אין המדובר ב"רכב מעורב".
לעומת זאת בעניינו, נהג האופנוע לא סטה ממסלול נסיעתו, ועדותו לפיה הוא לא יודע מה גרם לתאונה וכיצד התרחשה - לא נסתרה. לפיכך סביר שלולא הייתה הניידת חונה שם התאונה לא הייתה מתרחשת, כלומר עצם החניה במקום אסור מבלי לנקוט באמצעי זהירות הולמים היא שגרמה לתאונה.
סוף דבר:
א. לנוכח כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת חבה בפיצוי התובעת בהתאם לקבוע בסעיף 3 (ג) לחוק הפלת"ד."
