פסיקה: נפילה לאחר ביצוע סריקה באוטובוס אינה תאונת דרכים

תא (ת"א) 18962-03-13  אורית לוזובר איציק מועלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ אלי כהן

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 24/7/2016

ע"י כב' השופט: רמי חיימוביץ, סגן נשיא

עניינו של פסק הדין: מורה שליוותה טיול שנתי ירדה מן האוטובוס בסיום הטיול. לאחר שכל התלמידים ירדו מהאוטובוס שבה המורה ועלתה עליו כדי לוודא שלא נותרו בו חפצים או תיקים וכדי לחתום לנהג על מסמכי הנסיעה. אז ירדה שוב ובמהלך הירידה השנייה החליקה ונפלה. האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד?

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין

"משהוכרעה המחלוקת העובדתית ונקבע כי התובעת לא נפלה במהלך הירידה הראשונית מהאוטובוס מתעוררת השאלה האם מדובר בתאונת דרכים?

סעיף 1 לחוק הפלת"ד  קובע כי "שימוש ברכב מנועי" כולל גם "כניסה לתוכו או ירידה ממנו". החוק אינו מגדיר באופן ברור מתי מסתיימת הירידה מן הרכב אך נפסק כי הירידה תהיה חלק מהשימוש אם שהותו של הנפגע ברכב הייתה למטרות תחבורה. "פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו" (רע"א 8598/96 פדידה נ' סהר, פ"ד נ"א (3), 825 (28/6/97)). ובהמשך: "העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה. הם לא היו קשורים לסיכון ברכב ככלי תחבורה. על-כן, פגיעתו של המבקש אירעה עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי. העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש, אשר לא היה סיכון תעבורתי. לפיכך, אין בה כדי להקנות לנפגע זכות לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים" (שם).

המחלוקת שבין הצדדים היא אפוא בשאלה האם חזרתה של התובעת לאוטובוס כדי לבצע סריקה ולחתום על ויזת הנסיעה נעשתה למטרות תחבורה?

דומה כי המחלוקת הוכרעה בפסק דינו של בית-המשפט העליון ברע"א 9084/05 אגד נ' ינטל  (29/10/07) בו קבע "שסריקה ביטחונית באוטובוס אינה מהווה 'שימוש' ברכב כמשמעות המונח הזה בחוק הפיצויים" (פסקה 9). הואיל והסריקה אינה חלק מהשימוש התחבורתי ברכב עליית התובעת חזרה לאוטובוס כדי לערוך סריקה לא נעשתה למטרות תחבורה ואינה מהווה תאונת דרכים. אלא שלטענת התובעת יש לאבחן בין נסיבותיה של פרשת ינטל, בה דובר על סריקה ביטחונית לפני הנסיעה, לבין המקרה הנוכחי שבו הסריקה היא למטרה אזרחית ובוצעה אחרי הנסיעה. התובעת מפנה גם למבחנים הכלליים שנקבעו בפרשת ינטל וטוענת כי נוכח סמיכות הזמנים לסיום הנסיעה, הקרבה הפיסית לאוטובוס והעובדה כי חזרה לרכב גם כדי לחתום על הוויזה שבלעדיה הנהג לא היה נוסע מהמקום, מתקיימת זיקה ישירה בין התאונה לבין הנסיעה והשימוש ברכב.

אינני מקבל את טענות התובעת. ראשית, טיעונה המשפטי מתבסס על תשתית עובדתית שלא הוכחה. מדובר, כזכור, בסיום טיול שנתי. התלמידים ירדו מן הרכב והתפזרו, והתובעת לא הביאה ראיה למשך לזמן שחלף בין סיום הנסיעה לבין התאונה, למשך הזמן בו שהתה מחוץ לאוטובוס ולמרחק שהתרחקה ממנו. ושנית, הטיעון המשפטי כלשעצמו אינו עולה בקנה אחד עם הדין והפסיקה. הנסיעה הסתיימה כאשר התובעת והתלמידים ירדו מן האוטובוס. התובעת סיימה את השימוש ברכב והתנתקה ממנו. העלייה חזרה לאוטובוס לא נעשתה לנסיעה או לשימוש תחבורתי אלא לביצוע תפקידה כמורה – לברר שהתלמידים לא שכחו דבר ושלא נשכח תלמיד ולשחרר את הנהג לדרכו. הואיל ועלייתה לאוטובוס לא נעשתה לצורך תחבורתי נפילתה בעת הירידה אינה מהווה תאונת דרכים. לא שוכנעתי כי קיים בסיס ענייני להבחנה בין הסריקה הביטחונית בפרשת ינטל לבין הסריקה במקרה הנוכחי. זו סריקה וזו סריקה ובשני המקרים מדובר בפעולת לוואי שאינה חלק מהנסיעה ואינה גורמת לסיכון תחבורתי שמפניו מבקש החוק להגן. גם העובדה שהתובעת עלתה לאוטובוס כדי לחתום על הוויזה ולשחרר את הנהג לדרכו, והעובדה שהנהג לא היה ממשיך בלי החתימה, אינה הופכת את העלייה לחלק מהנסיעה. נוכל ללמוד על כך מהדברים שנכתבו בפרשת ינטל בנוגע לסריקה הבטחונית שהייתה (בדומה לחתימה על הוויזה) תנאי להמשך הנסיעה – "לבדיקה הביטחונית מטרה משלה. לנסיעה מטרה משלה, אחרת. קרבת הזמן והמקום אינה מביאה, במקרה זה, להתמזגות המטרות עד כי מטרת הסריקה הביטחונית תהפוך לתעבורתית". ומכאן נובעת המסקנה אליה הגיע בית-המשפט בפרשת פדידה בנוגע לנפילה במדרגות רכב – "העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה. הם לא היו קשורים לסיכון ברכב ככלי תחבורה. על-כן, פגיעתו של המבקש אירעה עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי. העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש, אשר לא היה סיכון תעבורתי. לפיכך, אין בה כדי להקנות לנפגע זכות לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים".

מצאתי כי קביעות אלו חלות בענייננו. הנסיעה הסתיימה. התובעת ירדה מהרכב. היא סיימה את השימוש התחבורתי בו. עלייתה חזרה לרכב נעשתה כדי לסרוק אותו ולחתום על הוויזה לנהג. לפעולות אלו מטרה משלהן שאינה תחבורתית, וקרבת הזמן והמקום אינה הופכת אותן, בהכרח, לחלק מהנסיעה. העלייה חזרה לאוטובוס לא נעשתה למטרות תחבורה אלא לצורך מימוש תפקידה כמורה. לכן נפילתה, אף שבוצעה במהלך ירידה מרכב מנועי, אינה מהווה תאונת דרכים. הרכב, בכל הנוגע לנפילה זו, שימש זירה בלבד.

התובעת מפנה בסיכומיה לשורה ארוכה של פסקי דין – כולל של מותב זה – בהם נקבע כי נפילה לאחר ירידה מהרכב מהווה "תאונת דרכים". מצאתי כי פסקי רוב פסקי הדין אינם רלבנטיים לענייננו שכן המשל אינו דומה לנמשל שכן דובר שם בירידה הראשונית מהרכב, מיד בתום הנסיעה, והמחלוקת הייתה מהי הנקודה בה הופך המשתמש להולך רגל. נתתי דעתי לשני פסקי דין שנסיבותיהם דומות יותר לענייננו. האחד בת.א. (שלום ראשל"צ) 142-05-11 מחלוף נ' מנורה (16/5/13) שם נפגעה התובעת תוך כדי ירידה מהרכב כדי להביא חפצים ששכחה. אלא ששם לא הייתה מחלוקת כי התובעת נכנסה לרכב כדי לנסוע בו ושהתה בו לצורך תחבורתי. זה אינו המצב בענייננו. עניין דומה יותר למצבנו נדון בת.א. (שלום ימ') 11339-08-10 סלאיימה נ' כלל (13/7/14). שם התובע החנה את האוטובוס לתדלוק, ירד ממנו והכניס את פיית הדלק, עלה חזרה כדי לנקות, וכשירד ובידיו שטיחים מלוכלכים נפל ונחבל. בית-המשפט סבר שמדובר בתאונת דרכים. על פסק דין זה הוגש ערעור שהסתיים אך פרטיו חסויים, ובכל מקרה בית-המשפט שם אבחן את המקרה מפרשות ינטל ופדידה ומצאתי כי אבחוניו אינם חלים בענייננו.

מסקנה לעניין האחריות

גרסת התובעת כי מעולם לא עזבה את האוטובוס לא הוכחה והתקבלה גרסת הנתבעת כי התובעת ירדה מהאוטובוס ואז שבה אליו כדי לבצע סריקה ולחתום על הוויזה. מצאתי כי פעולות אלו אינן חלק מהנסיעה ולכן לא מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. אכן קיימת זיקה לאוטובוס אולם האוטובוס שימש זירה בלבד, אין להיותו רכב מנועי תרומה לתאונה והסיכון שהתממש אינו קשור לשימוש התעבורתי בו. בנסיבות אלו התביעה נדחית. סעדה של התובעת אינו בפיצוי מהנתבעת והיא תשופה על נזקיה מן המוסד לביטוח לאומי שכן מדובר בתאונת עבודה.

...

התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 10,000 ₪."