תא (חי') 36808-10-12 נורי עומר נ' האג'ר עומר
בית המשפט: המחוזי בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 27/7/2016
ע"י כב' השופטת: יעל וילנר
עניינו של פסק הדין: האם החריג הקבוע בהוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים חל גם במקרה בו בעל הרכב נפגע בתאונה בהיותו נוסע ברכב שעה שנהגת הרכב, שאף היא בעלת הרכב, נהגה ברכב בהעדר כיסוי ביטוחי?
רקע: החריג הקבוע בהוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מוציא מכלל תחולת חוק הפיצויים לפגעי תאונות דרכים: "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו."
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"אקדים ואומר כי שוכנעתי שקרנית עמדה בנטל להוכיח כי על אף שהרכב רשום על שם הנתבעת, הרי שהרכב הוא בבעלות משותפת של הנתבעת והתובע. שוכנעתי כי הרכב נרשם על שם הנתבעת לבדה אך בשל המצב הכלכלי בו היה נתון התובע בעת רכישת הרכב, כפי שיובהר להלן, וכי המטרה מלכתחילה הייתה רכישת רכב משפחתי אשר ישמש את שני בני הזוג וילדיהם.
...
עוד עולה מהראיות כי התובע היה הגורם הדומיננטי מאז ומתמיד בכל נושא הטיפול ברכב המשפחתי, החל בקניית הרכבים (הרכב נשוא התאונה וזה שלפניו) וכלה בהסדרת הביטוח וטיפולי הרכב. התובע הוא זה אשר טיפל ברכישת הרכב; שילם עבור הרכב; היה אמון על טיפול בנושא הביטוח אצל סוכן הביטוח, מר איתן ואזנה (להלן: "סוכן הביטוח"), הן של הרכב נשוא התאונה והן של רכב קודם (רכב הסוזוקי). פוליסת הביטוח הן של הסוזוקי והן של הסובארו הופקו על שמו של התובע (עדות התובע בעמ' 13-11, ו- 17). ואם עוד נותר ספק כלשהו הרי שעדות הנתבעת במשטרה ולפני החוקר מסירות כל ספק. במסגרת "הודעת נהג תחת אזהרה" אשר נגבתה מאת הנתבעת במשטרה ביום 19.12.11 (כשלושה חודשים וחצי לאחר התאונה), ומשנשאלה היא על ידי השוטר "מדוע אין לך ביטוח חובה לרכב?", השיבה "לא יודעת אני לא מטפלת בדברים הללו בעלי מטפל בהם" (עמ' 2, שו' 40 - עמ' 3, שו' 1 להודעה - נ/3).
כל אחד מהנימוקים לעיל ולהלן מצביע על כך שרישום הרכב על שם הנתבעת בלבד אינו מלמד כי הרכב הוא בבעלותה הבלעדית, אלא נרכש הוא מלכתחילה כרכב משפחתי, על אחת כמה וכמה כל הנימוקים במצטבר - מצבו הכלכלי של התובע במועד הרלוונטי בעטיו, כך יש לשער, נרשם הרכב על שם הנתבעת; גם הרכב הקודם (רכב הסוזוקי) ששימש את בני המשפחה היה רשום על שם הנתבעת בלבד שעה שכלל לא היה לה רישיון נהיגה; התובע הוא זה אשר היה מופקד על הטיפול בענייני הרכב - החל מרכישתו וכלה בטיפול בעניינים השוטפים לרבות ביטוח; התובע עשה שימוש ברכב בכל עת שנזקק לכך; היות הרכב רכב יחיד לבני המשפחה; אמירותיה של הנתבעת במשטרה ואחר כך לפני החוקר מטעם קרנית; דבריו של סוכן הביטוח; אי הדיוקים והסתירות הקיימים בין תצהיריהם לעדויותיהם של התובע והנתבעת – כל אלה מוליכים למסקנה המתחייבת כי אף התובע הוא בעליו של הרכב ביחד עם הנתבעת.
לבסוף אציין כי אין בסיס לטענת התובע לפיה לצורך הוראת סעיף 7(6) לחוק יש לפרש את המונח בעלות או חזקה כבעל השליטה ברכב בלבד. בעל הרכב האמור בסעיף זה הוא בעל הזכויות ברכב, אם כי נכון יהיה להביא בחשבון את מידת השליטה של בעל הרכב ברכב לצורך בחינת התקיימות יסוד האשם, כפי שיובהר להלן. מעבר לנדרש אוסיף כי לאור כל הראיות המפורטות לעיל, ברי כי התובע אף היה בעל השליטה ברכב, אומנם ביחד עם הנתבעת.
נוכח מסקנתי כי התובע הוא בעליו של הרכב ביחד עם הנתבעת, אין צורך להידרש לטענת קרנית בנוגע לבעלות משותפת של בני הזוג מכוח איזון המשאבים. למעלה מן הצורך אעיר כי המשטר הרכושי החל על בני הזוג הוא של איזון משאבים ולא של חזקת השיתוף ועל כן נדמה כי האמור בפסק דין בפרשת שלם, עליו נסמכת קרנית, אינו רלוונטי לענייננו. השאלה מהו מועד איזון המשאבים - אם בעת פקיעת הנישואין או קודם לכן - מורכבת ונדמה כי אין אחידות דעים בפסיקה בעניין זה. על כן לא מצאתי לנכון להידרש לשאלה זו נוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל כי הרכב נרכש מלכתחילה כרכב משפחתי והוא בבעלות משותפת של שני בני הזוג.
מסקנה זו מוליכה לדיון בשאלה הבאה - האם חל בנסיבות אלה החריג הקבוע בסעיף 7(6) לחוק, לפיו בעל רכב אשר נסע ברכבו בעת שהתיר לאחר לנהוג ברכב ללא ביטוח לא יהא זכאי לפיצויים מכוח החוק?
תכלית הוראת החוק ופרשנותה
ככלל, במסגרת חוק הפיצויים זנח המחוקק את עיקרון האשם והחיל תחתיו משטר של אחריות מוחלטת בצידה קיומו של ביטוח אישי (לכיסוי נזק הגוף של המשתמש ברכב), ביטוח אחריות (לכיסוי חבות בעל הרכב או הנוהג בו) וביטוח סטטוטורי (באמצעות קרנית - לכיסוי נזק גופו של נפגע אשר אין בידו לתבוע פיצויים מאת המבטח מחמת הסיבות המנויות בסעיף 12(א) לחוק).
על פי נוסח סעיף 7(6) לחוק, ככל שמתיר השימוש הוא הבעלים או המחזיק של הרכב, לא יהא הוא זכאי לפיצויים במסגרת חוק הפיצויים. אלא שנוכח הגישה הפרשנית המצמצמת של החריגים הקבועים בהוראת סעיף 7 לחוק ולאור התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, נקבע בפסיקה כי לא די בכך שמתיר השימוש הוא הבעלים או המחזיק ברכב על מנת לשלול ממנו את הפיצויים, ויש להוכיח כי דבק בו יסוד האשם - היינו, כי הוא ידע או היה עליו לדעת כי אין לרכב כיסוי ביטוחי. לפיכך, אף כי יסוד האשם אינו נגלה מפורשות מנוסחו של סעיף 7(6) לחוק, וכלשונו של כבוד השופט חשין "נחבא הוא מעט אל-הכלים" (פרשת פרח, עמ' 691), הפרשנות שניתנה לסעיף זה היא פרשנות מצמצמת ההולמת את תכלית החוק, ולפיה זכות הבעלים לפיצוי תישלל הימנו רק בהתקיים לגביו יסוד האשם. כך נקבע בפרשת פרח כי "במחדלו לעשות ביטוח אשמו של בעל הרכב הוא כה-רב - להשקפת המחוקק - עד שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצויים על-פי חוק הפיצויים, ..." (עמ' 689-688). ממשיך השופט חשין וקובע:
"פירוש זה שהעלינו להוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים - פירוש האשם - אינו מעורר קושי-של-ממש על-פי הדגם שהצגנו נגד עינינו. בעל רכב שהתיר לאחר לנהוג ברכבו באין ביטוח, והוא עצמו נפגע במהלך אותו מסע, אינו מעורר אהדה כדי כך שנחיל עליו את כלל האחריות המוחלטת לפיצויו. מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת, ומי שנפל אשם במעשיו - ביתר דיוק: במחדליו - יישא בתוצאות. זה אורחו של החוק. זה סברו" (עמ' 689. הדגשה שלי - י' ו').
לבסוף אציין כי בפרשת פרח נקבע עוד כי להוכחת קיומו של יסוד האשם די במתן היתר לנהיגה תוך "פזיזות" או ב"עצימת עיניים" ואין צורך להוכיח מתן היתר באופן פוזיטיבי.
יישום הדברים על ענייננו
נוכח קביעתי לעיל כי התובע הוא בעל הזכויות ברכב ביחד עם הנתבעת, לכאורה בא הוא בגדר הוראת סעיף 7(6) לחוק. אולם כאמור לעיל, על פי הפרשנות שניתנה לסעיף זה, אין בהיות התובע הבעלים או המחזיק ברכב די, ויש להוכיח כי מתקיים לגביו יסוד האשם - היינו, כי ידע או היה עליו לדעת כי הנתבעת נהגה ברכב ללא ביטוח. ככל שיוכח יסוד האשם, יהא עלינו להמשיך ולבחון האם התובע "התיר" לנתבעת לנהוג ברכב בעת התאונה? רק תשובה חיובית לשתי שאלות אלה, תביא לשלילת הפיצויים מהתובע.
יסוד האשם
אני סבורה כי התנהגותו של התובע לוותה באשם. שוכנעתי כי התובע ידע באופן פוזיטיבי שהנתבעת נהגה ברכב בעת התאונה ללא כיסוי ביטוחי.
ראשית, הנתבעת הודתה במשטרה וכן לפני החוקר מטעם קרנית כי מי שהיה אחראי לעריכת הביטוח היה התובע. ממילא, במצב דברים זה, הנחת היסוד היא כי הוא ידע שהביטוח טרם הוסדר. כפי שציינתי לעיל, אני מבכרת עדותה זו של הנתבעת על פני עדותה לפניי לפיה היא זו אשר אמורה הייתה להסדיר את הביטוח - עדות שאינה מהימנה עלי.
שנית, סוכן הביטוח אישר בעדותו כי הוא פגש את התובע בבנק במועד הרלוונטי ואמר לו "שהביטוח הסתיים ושהוא לא שילם ושהוא יסדיר את הביטוח" (עמ' 38, שו' 11-10). עדות זו מהימנה עלי לחלוטין.
האם התובע התיר לנתבעת לנהוג ברכב?
התובע בדעה כי אף אם ייקבע, כפי שנקבע לעיל, כי יש לראותו כבעלים משותף ברכב ביחד עם הנתבעת או כבעל השליטה ברכב, אין לשלול את זכאותו לפיצויים מכוח החוק, שכן לגישתו נדרשת הרשאתו הפוזיטיבית לנתבעת לנהוג ברכב ואין להסתפק בהרשאה מכללא. עוד נטען, אם כי בלשון רפה, כי נוכח היות הנתבעת בעלים של הרכב, לא היה התובע בעמדה להתיר או לשלול ממנה את הנהיגה ברכב, ועל כן אין לומר לגביו שהוא "התיר" לה לנהוג ברכב, כלשון הוראת סעיף 7(6) לחוק.
דין טענות אלה להידחות. בעצם השותפות של התובע והנתבעת ברכב טבועה ההרשאה ההדדית לנהוג בו. הווה אומר, הסכמת כל אחד מן הבעלים כי הבעלים האחר ינהג ברכב נולדת עם יצירת השותפות, והיא מכללא. על כן, כל אימת שמדובר בשותף אשר נהג ברכב, יש לראות את תנאי ההתרה כמתקיים לגבי השותף האחר, אלא אם הוכח אחרת. יתירה מכך, חזקה על התובע כי בהימצאותו כנוסע ברכב בעת שהנתבעת נהגה בו, התיר הוא לנתבעת לנהוג ברכב. על כן הנטל הוא על התובע להוכיח, בניגוד לנחזה, כי לא נתן הסכמתו לנהיגת הנתבעת ברכב. התובע לא עמד בנטל לסתור חזקה זו.
עינינו הרואות כי על פי תקנת הציבור ראוי לשלול פיצויים מהבעלים הנוסע ברכב בעת שאחר נוהג בו בהיתר ממנו אף אם הנוהג הוא בעלים במשותף ברכב. יסוד האשם שדבק במתיר השימוש אינו פוחת אם הנהג אף הוא בעלים.
סוף דבר
לאור קביעותיי ומסקנותיי לעיל - כי התובע היה הבעלים במשותף ברכב; כי מתקיים בו יסוד האשם וכי בעצם יצירת השותפות נולדה ההסכמה שהנתבעת תנהג ברכב - חל במקרה זה החריג הקבוע בהוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים, ולפיכך נשללת זכאותו של התובע לפיצוי מכוח החוק."
