תא (ת"א) 3255-06-10 ברים ואלכוהול בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 28/8/2016
על ידי כב' השופטת: אפרת אור- אליאס
עניינו של פסק הדין: האם נזקי פריצה כוסו במסגרת פוליסת ביטוח שהנפיקה חברת הביטוח למבוטחת (שהפעילה עסק למתן שירותי בר ומשקאות) אם לאו והאם, ככל שנזקי הפריצה לא כוסו בפוליסה, יש להטיל, בשל כך, חבות כלשהי על סוכן הביטוח, שפעל להתקשרות החוזית בין המבוטחת למבטחת? ככל שקיים כיסוי ביטוחי או לחילופין, ככל שלא קיים כיסוי כאמור וקיימת חבות לסוכן הביטוח, מהו שיעור הפיצוי להם זכאים התובעים?
רקע: מדובר בתביעה על סך של 800,000 ₪ לצורכי אגרה, אשר הוגשה על ידי התובעת 1 - חברה בע"מ, ובעלי מניותיה ומנהליה, התובעים 2-3, כנגד חברת ביטוח, הנתבעת 1 וסוכן ביטוח. חברת הביטוח טענה שהפוליסה אינה מכסה סיכוני פריצה.
בית המשפט קיבל את התביעה רק באופן חלקי וחייב את חברת הביטוח לשלם לחברה המבוטחת סכום של 183,926 ₪ נכון ליום הפריצה. בית המשפט דחה את תביעתם של בעלי החברה ואת התביעה כנגד סוכן הביטוח.
מתוך פסק הדין:
"לאחר שעיינתי בכלל החומר שהונח לפני, לרבות המוצגים, ולאחר ששמעתי את כלל טענות הצדדים כפי שנשמעו בישיבת הסיכומים בעל פה שהתקיימה, מצאתי כי יש מקום לקבל את התביעה כנגד חברת הביטוח באופן חלקי ולדחות את התביעה כנגד הסוכן.
...
חברת הביטוח הנפיקה פוליסה עבור החברה ומשכך, בחינת מערכת היחסים החוזית בין החברה לחברת הביטוח מבוססת, בראש ובראשונה, על הפוליסה שהונפקה. במסגרת
הראיות שלפניי הוגשה הרשימה בלבד (נספח י' לתצהיר הסוכן- נ/4) ולא הוגשו התנאים הכלליים.
מעיון בפוליסה ומעדות הסוכן שנשמעה לפניי, ניתן ללמוד כי הפוליסה כוללת כיסוי בגין סיכון פריצה הגם שעמדת חברת הביטוח הייתה שהיא אינה מוכנה להנפיק פוליסה המכסה סיכוניי פריצה, אלא לאחר שהמיגון יושלם לשביעות רצונה.
בעדות הסוכן, כמו גם בדברי ב"כ חברת הביטוח בסיכומים, יש כי לרפא את הפגם באי הגשת התנאים הכלליים. בהתבסס על הרשימה כפי שהוצגה לפני, עדות הסוכן ודברי ב"כ חברת הביטוח בסיכומים ניתן לקבוע כי הפוליסה, כפי שהונפקה, מכסה סיכוני פריצה, אולם חברת הביטוח התנתה את התשלום במילוי דרישות הסוקר.
משקבעתי שהפוליסה כוללת סיכון פריצה, עולה השאלה אם יש מקום לחייב את חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח בגין הנזק שנגרם בפריצה, מכוח הפוליסה, בהתחשב בכך שעמדתה הלבר חוזית היא כי אינה מוכנה לכסות סיכון זה.
מדיניות משפטית ראויה מחייבת קביעה כי, יש להעדיף את פוליסת הביטוח שהונפקה על כל התנהלות לבר חוזית של חברת הביטוח. הפוליסה אמורה להוות עוגן משפטי להתקשרות החוזית בין הצדדים ולא תכתובות או אישורים כאלו או אחרים לפני או אחרי הנפקת הפוליסה. גם אישור קיום ביטוחים שמונפק לאחר הוצאת פוליסה אינו קובע את גבולות הכיסוי. גבולות הכיסוי נקבעים בפוליסה עצמה, האישור אמור להיות שיקוף של הפוליסה ואם הוא איננו כך, הרי שהוא מוטעה.
אשר על כן, אני קובעת כי הפוליסה, כפי שהונפקה, מכסה סיכוני פריצה וכי היא מבססת חיוב של חברת הביטוח לתשלום בגין הנזקים שנגרמו בעקבות הפריצה.
בפועל עולה מדוח הוידוא כי החברה לא פעלה לביצוע כלל המיגונים כנדרש. החברה לא התקינה את כל הסורגים הנדרשים, אלא רק בקירות חדר אחד מכלל חדרי בית העסק ולא דאגה להתקנת סורגים בתקרה ולפיזור הבקבוקים ששווים מעל 20 ₪.
אני קובעת כי ההגנה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כי אמצעי המיגון הנדרשים לא קוימו.
האם אי עמידה בדרישות המיגון מצדיק קביעה כי אין כיסוי על פי הפוליסה וככל שהתשובה לכך שלילית האם יש מקום להפחתת תגמולי הביטוח?
מכאן שיש להחיל את הוראת סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח גם על מקרה בו מבוטח לא התקין את אמצעי המיגון הנדרשים. במקרה כאמור, אנו מופנים להוראת סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח ובכך אדון עתה.
על פי הוראת סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח, התשלום הוא יחסי, בהתאם להוראות הקבועות בו, כאשר מקום שמבטח סביר לא היה מתקשר באותה פוליסה אף בפרמיה גבוהה יותר פטור המבטח מחבותו.
באשר לשאלה הראשונה - האם חברת הביטוח מציעה פוליסה שאינה מחייבת את נקיטת האמצעי להקלת הסיכון הרי שהגם שהנטל מוטל על חברת הביטוח היא לא הציגה לפניי כל ראיות בעניין זה.
באשר לשאלה השניה - האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים. הנטל להוכחת האמור גם מוטל על חברת הביטוח. גם בעניין זה, לא הציגה חברת הביטוח כל ראיות שהן.
משכך, מאחר שאין ביכולתי לקבוע כי התשובות לשתי השאלות הללו שליליות הן, אין מקום לפטור את חברת הביטוח מתשלום תגמולי ביטוח.
על כן, קבע בית המשפט העליון בפסה"ד בעניין סלוצקי כי הגם שהמבוטח הפר את תנאי הביטוח ולא נקט אמצעים להקלת הסיכון כפי שנדרש ואף שבין ההפרה הזו לבין גניבת התכשיטים הוכח קשר סיבתי, למרות זאת הוא זוכה במלוא תגמולי הביטוח. וזהו המקרה שלפניי, בסייג של שאלת הקשר הסיבתי.
באשר לשאלת הקשר הסיבתי שבין אי מילוי אחר דרישות המיגון לבין הפריצה, אוסיף מעבר לצורך כי, במקרה שלפניי הפריצה בוצעה דרך דלת הכניסה הדרומית למחסן המשקאות (הכלוב), תוך כיפוף קיר פח הדלת ללא חבלה במסגרת הדלת (עמ' 2 לדוח מומחה האזעקות מטעם חברת הביטוח- נספח ו' לתצהיר ברוך). לכן, שאלה רלוונטית היא האם קיים קשר סיבתי בין אי מילוי אחר דרישות המיגון לבין הפריצה. מכאן, שהקבוע בפסה"ד בעניין סלוצקי מקבל משנה תוקף במקרה שלפניי כאשר עולה שאלה ביחס לקשר הסיבתי שבין ההפרה לאירוע, בעוד שבפסה"ד בעניין סלוצקי נקבע קיומו של קשר סיבתי כאמור.
על כן, מסקנתי היא כי אין מקום להפחתת תגמולי הביטוח או למתן פטור גורף לחברת הביטוח מחבותה.
על פי הוראת סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח, המועד הקובע לבחינת טענת ביטוח החסר הוא מועד כריתת הביטוח. לנתבעת האפשרות להתנות על הוראה זו במסגרת הפוליסה. בענייננו, התניה שכזו לא מפורטת ברשימה ומשלא הוצגו לפניי התנאים הכלליים של הפוליסה, אין ביכולתי לקבוע כי הייתה התניה כאמור.
הנתבעים לא הוכיחו מהם הערכים הרלוונטיים במועד כריתת הביטוח, לא הציגו את התנאים הכלליים בהם יתכן שיש התניה באשר למועד הרלוונטי לבחינת ביטוח החסר ולא עמדו בתנאי הנדרשים על פי החוק. משהנטל מוטל עליהם, דין הטענה להידחות.
למעלה מן הצורך והגם שקבעתי כי לא הוכח ביטוח חסר, אני מוצאת לנכון להתייחס לשתי טענות שהועלו לפניי במסגרת זו- טענת הרחבת החזית וטענת מכתב הדחייה.
אלא, שמקום שלא אתיר העלאת הטענה יהא בכך משום הרחבת הכיסוי הביטוחי, שהרי מקום שסכום הביטוח חלקי, היינו הכיסוי חלקי וככל שלא אתיר להעלות טענה במישור זה יהא בכך כדי להרחיב את הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה.
על כן, אין במכתב הדחיה כדי למנוע מחברת הביטוח להעלות טענת ביטוח חסר.
בהתחשב בכל האמור, אני דוחה את טענת ביטוח החסר.
האם יש להפחית מסכום הפיצוי בגין אשם תורם חוזי של התובעים?
לטענת חברת הביטוח התנהגות התובעים עולה כדי אשם תורם מכריע ועל כן, אין מקום לחייב את חברת הביטוח בתשלום כלשהו. לטענת חברת הביטוח, בפסיקה ענפה הוחלה דוקטרינת האשם התורם החוזי בדיני ביטוח והופחת שיעור החבות של המבטחת באופן ניכר.
התובעים טענו מנגד כי מרבית הפסיקה קובעת שלא קיים אשם תורם בדיני ביטוח וכאשר נקבע קיומו של אשם תורם, נדון האשם התורם של המבוטח בעצם קרות מקרה הביטוח ולא באי עמידה בתנאי הפוליסה.
תרופת חברת הביטוח בגין האשם התורם של החברה באי קיום המגונים הנדרשים היא זו הקבועה בהוראת סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח, בה דנתי לעיל.
הוראת סעיף 38 לחוק חוזה הביטוח קובעת כי תרופות המבטח לפי סעיף 18 לחוק הן ייחודיות, כך שהלכה למעשה מנוע המבטח מלעשות שימוש בתרופות הרגילות הנתונות למי שבוצעה כלפיו הפרת חוזה על פי הדין הכללי. לכן אינני סבורה שיש מקום להחיל את דוקטרינת האשם התורם החוזי.
אשר על כן, תרופת חברת הביטוח בגין אי קיום דרישות המיגון בתיק שלפניי היא בהתאם להוראת סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח ואין בלתה. משקבעתי שהוראות סעיף זה אינן מקימות לחברת הביטוח תרופה הרי שאין מקום לכל הפחתה שהיא.
האם הוכח כי בשל אי תשלום תגמולי הביטוח הפסיקה התובעת את פעילותה?
אציין כבר עתה כי לדידי התובעים לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין אי תשלום תגמולי הביטוח לבין הפסקת פעילות החברה. אבהיר גם, כבר עתה, כי אין ספק שאי תשלום תגמולי הביטוח יצר קושי בפעילות החברה, אולם אין די בהוכחת קושי. קושי אחד הוא והעדר יכולת להמשיך שני הוא.
נוכח כל האמור, אני קובעת כי התובעים לא הוכיחו במידת ההוכחה הנדרשת, שהחברה הפסיקה פעילותה בשל אי תשלום תגמולי הביטוח.
הנזקים הישירים הם המלאי שנגנב והנזק למחסן.
יתרת הנזקים הם כאלו שנגרמו כתוצאה מהפסקת פעילות החברה, אשר אינם ברי פיצוי נוכח קביעותיי בפסק הדין.
לטענת התובעים, ערך המלאי שנגנב עמד נכון למועד הפריצה על סך של 183,926 ₪. ערך הנזק למחסן, לטענת התובעים, כפי שהוא עולה מחוות דעת השמאי מטעמם, הוא 10,000 ₪ נכון למועד עריכת חוות הדעת.
לטענת חברת הביטוח ערך המלאי שנגנב עמד על סכום של 165,533 ₪ נכון למועד הפריצה.
על כן, מעבר לכך שחוות הדעת לא הוגשה כראיה עצמאית על ידי מי מהנתבעים, אין ביכולתי להבין ולקבל, לגופו של עניין, את הסיבה להפחתה שבוצעה.
משכך, אני מקבלת את חוות דעת אינג' רוזן-טל וקובעת כי ערך המלאי שנגנב עומד על סך של 183,926 ₪ נכון ליום הפריצה.
מי מהתובעים זכאי לפיצוי?
אין מחלוקת כי המבוטחת היא החברה, התובעת 1.
תביעת התובעים 2 ו-3 היא תביעת בעלי מניות אשר טוענים שנגרם להם נזק כתוצאה מהפסקת פעילות החברה והדברים גם קיבלו ביטוי בסיכומי התובעים (עמ' 109 לפרוטוקול שורות 27-29).
משקבעתי כי הזכאות לקבל פיצוי קמה רק מתוך הפוליסה ומשהחברה היא המבוטחת, הרי שהיא ורק היא זכאית לקבל הפיצוי.
מאחר שקבעתי שלא הוכח קשר סיבתי בין אי תשלום תגמולי הביטוח להפסקת פעילות החברה ומאחר שעילת התביעה של התובעים 2-3 היא בגין נזק זה ואין להם כל עילה תביעה על הפוליסה (משאינם מבוטחים בה) הרי שדין תביעתם להידחות.
סיכום
לאור כל המפורט בפסק הדין, אני מורה כדלקמן:
דין תביעת התובעים 2-3 כנגד הנתבעים להידחות.
דין תביעת התובעת 1 כנגד הנתבע 2 להידחות.
תביעת התובעת 1 כנגד הנתבעת 1 מתקבלת באופן חלקי. אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת 1 סכום של 183,926 ש"ח בניכוי השתתפות עצמית כקבוע בפסק הדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.7.07 ועד מועד התשלום בפועל."
