פסיקה: השפעה תוצאותיה של הפרת חובת הגילוי על תשלום תגמולי הביטוח

תק (ת"א) 39587-07-15  אוי פורמנד נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ ואח'

בית המשפט: לתביעות קטנות בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 22/9/2016

ע"י כב' השופט: משה תדמור-ברנשטיין

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתה של מבוטחת לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסת רכוש, אותה רכשה מחברת הביטוח באמצעות הסוכנות הביטוח (הנתבעת השניה), בגין צמיד שהמבוטחת הצהירה, כי אבד לה?

רקע: חברת הביטוח טענה להפרת חובת גילוי מצד המבוטחת, הפרה שתוצאתה היא, לשיטתה, שלילת זכותה של המבוטחת לתגמולי ביטוח.

בית המשפט קיבל את התביעה

מתוך פסק הדין:

"חובת הגילוי אשר חלה על מבוטח טרם כריתת החוזה, מעוגנת בסעיף 6 לחוק:

"6. חובת גילוי

            (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה.

           (ב)  שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה.

           (ג)   הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה."

בענייננו, טענו הנתבעות כי התובעת הפרה את חובת הגילוי כאמור בסעיף לעיל. לטענתן, כאשר נשאלה התובעת על ידי הנציג הטלפוני, האם ב-3 השנים האחרונות הגישה תביעה, או נגרם לה או לרכושה נזק – השיבה התובעת בשלילה. לעומתן, טוענת התובעת כי יידעה את הנציג אודות תביעה אחת שהגישה בעבר. אף אם, לצורך הדיון, נקבל את גרסתה של התובעת בענין מסירת מידע זה, עדיין, אין מחלוקת כי מדובר בתשובה שאינה מלאה, אלא חלקית, ולפיכך, לכאורה לא עמדה התובעת בחובת הגילוי המוטלת עליה לפי סעיף 6 לחוק.

עם זאת, אין בידי לקבל את טענתן של הנתבעות באשר לקיומה של כוונת מרמה מצד התובעת, כדרישת לשון סעיף 6(ג) לחוק. גם אם אכן דיווח עברה הביטוחי הוא ענין מהותי, כטענת הנתבעות, הרי שלא הוכח כי הובא לידיעת התובעת כי לפירוט זה - בדיווח שנתנה בתשובה לשאלה בטלפון באשר לעברה הביטוחי, חשיבות קריטית לצורך קבלת תגמולי ביטוח בגין התרחשות מקרה ביטוח. כמו כן, לא מצאתי כי הוכח, כי כוונתה של התובעת באי-דיווח על חלק מהתביעות, הייתה כוונת מרמה, אלא תשובה שניתנה בתום לב מבלי פירוט; מבלי להבין שעליה חובה לפרט את כל התביעות, שאחת מהן היא כאמור תביעה שבוטלה על ידה מבלי שהתקבלו תגמולים כלשהם לידיה, והשניה היתה תביעת תיקון של פריט בבית, כאמור.

הנתבעות טוענות, כי במעמד השיחה הטלפונית בה דיווחה התובעת לנציג של הנתבעת 2 על האובדן של הצמיד, התובעת טענה כי: "20 שנה לא היו לה תביעות...". על מנת להוכיח את הגנתן, על הנתבעות חלה החובה להציג את הראיה הטובה ביותר, שהיא השיחה המוקלטת בין התובעת לנציג – הן זאת של רכישת הפוליסה, והן זאת של ההודעה על מקרה הביטוח. אציין, כי כאשר התקשרות בחוזה הביטוח נעשית באמצעות מכשיר הטלפון, הקלטת השיחה מהווה תחליף ראוי ולגיטימי לדרישת הכתב ("דיני ביטוח" עמוד 345); מכאן שהיעדר הקלטה – משמעו לענייננו – כאי-עמידה בדרישת הכתב. בענייננו, לא טרח נציג הנתבעת 2, מר אלי ארליך להתייצב לדיון, והסתפק בהגשת תצהיר מאוחר לדיון, שבו הוא מספר בעדות שמיעה על שיחה טלפונית שהוא מנהל לטענתו (מאוחר להגשת כתב ההגנה) עם אחד, מר אלעד פלח, שעבד אצל הנתבעת 2 בזמנו, ומוסר ממנו גרסה שלא הוכחה (עדות שמיעה על מה שאותו אדם מעיד ששמע בשיחת הטלפון עם התובעת). מכל מקום, מדובר בענייננו בהצעת ביטוח ש"נחתמה טלפונית", מבלי שהיתה לתובעת הזדמנות בזמן אמת לקרוא אותה.

אציין, כי לא ראויות בעיניי טענות הנתבעות בכתב ההגנה, המציגות את התובעת כתובעת סדרתית, המנסה להתעשר שלא כדין. הנתבעות טענו כי תמוה שדווקא הפריט הכי יקר של התובעת נעלם. ראשית, התובעת ציינה כי הפריט הכי יקר שבוטח בענייננו הוא "הענק" התואם לצמיד שאבד, ושוויו הוערך על ידי שמאי מטעם המבטחת בשווי 40,000 ₪; טענה שלא נסתרה. בנוסף, אל לנתבעות לעלות טענות מסוג אלו כלפיי התובעת, בשעה שלא פעלו

כדי לסתור את טענתה בגין אבדן הצמיד. חוקר מטעם המבטחת נשלח אל התובעת לאחר הדיווח על המקרה. לא הוכח שהחוקר מצא כי יש חשש שדיווחה של התובעת אודות אבדן הצמיד הינו כוזב; ועל כן, כאמור, אין זה ראוי שהנתבעות יעלו טענה כזאת עתה. 

כאן המקום להפנות למגבלות שמטיל החוק על זכות המבטח לתרופה של היעדר חבות על פי הפוליסה במקרה של אי-גילוי.

...

בענין זה ראוי להפנות לאבחנתו של המלומד ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009)384. (להלן: "דיני ביטוח")

"...על מנת שהמבוטח ייחשב כמי שהפר את חובת הגילוי היזום צריכים להתקיים כמה תנאים מצטברים:  הסתרת עניין מהותי מפני המבטח; ידיעת המבוטח כי העניין המוסתר הוא עניין מהותי ; הסתרת הענין  על ידי המבוטח "בכוונת מרמה". המבחן לקיומו של התנאי הראשון ("עניין מהותי") הוא אובייקטיבי , והוא נקבע על פי קנה המידה של מבטח סביר.  התנאים הנוספים הינם תנאים סובייקטיביים הקשורים למצבו הנפשי של המבוטח (ידיעה + כוונה)..." (ההדגשה הוספה)

יפים לענייננו גם הדברים הבאים מתוך פסק הדין בענין תק (ב"ש) 1028/06 אברהם יפת נ' שירביט 98 חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו: 26.6.06):

"...אינני מקבל את טענת המבטחת כי תשובת התובע לשאלה כמה תביעות הגיש בשלוש השנים שקדמו לכריתת הסכם הביטוח, ניתנה בכוונה להטעות ושלא בתום לב. הרושם שהתובע השאיר הוא של אדם שפיו ולבו שווים.

אם מבטחת מייחסת חשיבות כה רבה לעבר הביטוח של התובע ולשיטתה לא היתה מבטחת אותו, אם היתה יודעת, בעת כריתת חוזה הביטוח, על העבר הביטוחי, מן הראוי היה להעמידו על חשיבות התשובה ולהזהירו. ראו לענין זה את פסק דינה של כב' השופטת קלוגמן (שלום נתניה) בת.א. 1381/05 הלל נ' חברת הביטוח הישיר בע"מ (פורסם בנבו). התובע לא העיד כי סוכנות הביטוח העמידה אותו על חשיבות התשובה לשאלה זו.

גם ב"כ המבטחת לא שאלה דבר לענין זה את התובע ואף לא את נציג סוכנות הביטוח. חוק חוזה הביטוח קובע בסעיף 32 כך:

 "(א)לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב."

כלומר, סוכן הביטוח הוא שלוח של המבטחת ומעשיו מחייבים אותה.

חובה היתה על המבטחת, ע"י נציגתה, סוכנות הביטוח להעמיד את התובע על הנפקות של תשובה מדוייקת לעבר הביטוחי ולנפקות של עבר ביטוחי הכולל שלוש תביעות בשלוש השנים האחרונות...". (ההדגשה הוספה)

בנוסף לאמור, טענו הנתבעות כי לו ידעו בעת ההתקשרות עם התובעת, כי בשלוש השנים האחרונות הגישה יותר מ-3 תביעות קודמות בגין נזקי רכוש או אובדן וגניבה, לא היו מתקשרות עמה בשום אופן. בדומה לכך, טענו, כי שום מבטח סביר לא היה מתקשר עם התובעת בנסיבות העניין, אף בפרמיה גבוהה יותר.  בשל כך, לטענתן, חל על עליהן במלואו הפטור בסעיף 7(ג)(2) לחוק.

"7. תוצאות של אי-גילוי

 (ג)   קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

(1)   התשובה ניתנה בכוונת מרמה;

(2)   מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח." (ההדגשות הוספו).

על מבטח הטוען לפטור מכוח סעיף 7(ג)(2), חל נטל הוכחה כבד יותר. הנתבעות היו צריכות להציג בפני בית המשפט, את שיקולי מדיניות החיתום שבשלם לא ניתן יהיה להתקשר בחוזה ביטוח עם התובעת, ולהציג בנוסף, ראיות ממשיות, המעידות על הסיכון הטמון בתובעת כמבוטחת. במעמד הדיון, העידה נציגת הנתבעת 1 (להלן: "הגב' שני"), וטענה כי הנתבעת 1, לא תתקשר עם אדם שבעברו שלוש תביעות קודמות. לטענתה, אדם שבעברו מספר תביעות כזה, מעיד על סכנה באישיות, העלולה להוביל לחזרה של מקרי נזק לרכוש, וזהו סיכון שהנתבעת 1 אינה מוכנה לקחת על עצמה [ר' עמ' 2, שו' 4-9 לפרו']. אין חולק, כי בעברה של התובעת "רשומים" ארבעה "מקרים ביטוחיים". עם זאת, רק שניים מהם נראים לכאורה רלוונטים לעניין "המסוכנות הביטוחית" בענייננו, ואלו הן התביעות על אבדן המצלמה, ואבדן התכשיטים. שאר התביעות – היינו, השבר באסלה, אשר עלול לקרות לכל אזרח, או תביעת הסרק אשר בוטלה מיד כאשר התובעת מצאה את התכשיטים, אינן בהכרח מעידות על "מסוכנות" מצד התובעת. הישענות הנתבעות על שתי התביעות שאינן מעידות בהכרח על מסוכנות, כאמור, נגועה בחוסר תום לב; עד שנדמה כי תביעות אלו, נועדו רק כדי להוות מנוף לטענת הנתבעות לכך שחל בעניינן הפטור בסעיף 7(ג)(2).

על הנתבעות היה להראות בנוסף, מדיניות סדורה המוכיחה כי במקרים דומים, קרי, כאשר דווח במקרים אחרים על עבר ביטוחי דומה לשל התובעת, הן לא הסכימו לבטח מציא. עם זאת, הנתבעות לא הציגו כל הנחיה חיתומית התומכת בטענתן, כי לא היו מתקשרות עם התובעת בחוזה ביטוח. אעיר, כי אין אלא להצר על כך, שרק לאחר תום הדיון בענייננו, מצאו הנתבעות לצרף תצהיר מאת חתם החברה של נתבעת 1; זאת – מבלי שהותר להן לעשות כן. מה גם שהאמור בתצהיר שצורף באיחור, אינו מרים את הנטל המוטל על הנתבעות, כיוון שאינו בגדר הנחיה חיתומית כתובה, אלא לכל היותר חוות דעת שניתנה לאחר דיון בעניין (ללא אישור בית המשפט, כאמור), ואשר יש להתייחס לקבילותה בזהירות ובוודאי – להפחית ממשקלה.

הנתבעות לא הציגו אסמכתאות לכך, שמבטחים אחרים, לא היו מבטחים את התובעת לו היו מודעים לתביעותיה הקודמות. במעמד הדיון, טענה הגב' שני, כי גם אם הייתה התובעת משלמת עבור הביטוח פרמיה גבוהה יותר, הם לא היו מתקשרים עמה בביטוח, ולמעלה מכך, אף מבטח לא היה מתקשר עמה בביטוח (שו' 14-17 עמ' 2 לפרו'). זו טענה של סבירות; טענה שנטענה, ללא שובר הוכחה בצידה.

באשר לנטלי ההוכחה המוטלים על המבטח המבקש לטעון לפטור לפי סעיף 7(ג)(2) לחוק, ראוי להזכיר את המובהר ב"דיני ביטוח" בעמ' 401-403,

"...המבחן הקבוע בסעיף 7(ג)( 2 ) לחוק הוא מבחן אובייקטיבי. הנטל הוא על המבטח להוכיח כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו. נטל זה אינו עניין של מה בכך. מבטח המבקש להסתמך על הוראת הסעיף נדרש לעמוד בסטנדרט ראייתי מחמיר מאוד. סטנדרט נוקשה זה נעוץ בתוצאה הגורפת הנובעת מהוראת הסעיף – שחרורו של המבטח מאחריות למפרע, דהיינו , לאחר שמקרה הביטוח כבר קרה. מבטח הטוען כי לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ידע את המצב לאמיתו נדרש אפוא לעמוד באמות מידה קפדניות. ראשית, עליו להבהיר מהם השיקולים החיתומיים המונחים ביסוד המדיניות הנטענת שלא להתקשר בחוזי ביטוח בנסיבות הנדונות. במסגרת זו עליו להציג בפני בית המשפט ראיות ממשיות המצביעות על הסיכון החריג הטמון במבוטח. הדעת נותנת כי מבטח שלא יצליח לבסס כדבעי את השיקולים שביסוד טענת הדחייה, ממילא יתקשה להוכיח כיצד היה נוהג "מבטח סביר" במקרה דומה שנית, עליו להצביע על קיומה של מדיניות קוהרנטית, דהיינו , להראות כי במקרים דומים לזה שבו הוא טוען לתרופת הפטור, מיאן להתקשר בחוזה ביטוח במסגרת זו. עליו להציג בפני בית המשפט הנחיות חיתומיות כתובות התומכות בטענתו כי לא היה מתקשר באותו חוזה, אילו ידע את המצב לאמיתו. מבטח שאין ביכולתו לעשות כן - יתקשה להרים את נטל ההוכחה, שכן יש יסוד סביר להניח כי הצעות ביטוח נדחות על סמך קריטריונים חיתומיים ידועים ומתועדים. שלישית , עליו להוכיח כי אף מבטחים אחרים לא היו מתקשרים באותו חוזה אילו ידעו את המצב לאמיתו , שהרי המבחן הקבוע בסעיף  7(ג)( 2 ) לחוק הוא מבחן "המבטח הסביר. רביעית, עליו לקיים את מצוות הסעיף ולהבהיר מדוע לא ניתן היה להתמודד עם הסיכון באמצעות "דמי ביטוח מרובים יותר..." (ההדגשות הוספו).

במעמד הדיון, התרתי לנתבעות להמציא לבית המשפט סיכומים שיבהירו, על סמך מה טוענות הנתבעות, כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה עם התובעת. מתוך הפסיקה שצורפה, אני מוצא לאבחן את ענייננו (מהפסיקה שצורפה- תא 37384/06, פסקה 8 ו- עניין תא 14105/05 בסעיף 10). בפסיקה שצורפה, טענו נציגות חברת הביטוח (הנתבעות באותם התיקים), כי המערכת הממוחשבת של חברת הביטוח היא זו שמונעת באופן אוטומטי את הליך הפקת הפוליסה של מבוטח בשל תביעות קודמות. בעניינו, הנתבעת 1 לא טענה כי קיימת מערכת כמו זו גם בעניינה; והמסקנה העולה מכך, היא שחתם החברה בענייננו, מפעיל שיקול דעת בשאלה אם לבטח או לא אדם מסוים. ייתכן, כי כאשר היה בוחן את עניינה של התובעת, לא בדיעבד – כשהתובעת תובעת את המבטחת על פי הפוליסה, אלא ב"זמן אמת" - היה מוצא לו הופנה לכך - כי בהתחשב בכך שתביעת הסרק בוטלה על ידה, ושהתביעה בגין השבר הרנדומלי באסלה היא נזיקית, אין הצדקה לא להוציא לה פוליסה. זאת ועוד, יש לאבחן את עניין "המסוכנות" בענייננו, ממסוכנות בגין תאונות קודמות עם הרכב, שכן, קיים שוני ברור בין בחינת "המסוכנות" בביטוח רכוש לבין בחינתה בביטוח לרכב.

אבהיר כי מצאתי שבענייננו, תביעות הביטוח הקודמות היחידות שרלוונטיות לענייננו הן שתיים בלבד ולא ארבע כפי שהנתבעות מבקשות לטעון. ראשית, יש להתעלם מן התביעה הקודמת של התובעת בגין השבר באסלה כאמור; שיקולי הביטוח בענייננו נעשים כדי לבטח את הרכוש של התובעת, להבדיל ממבנה הדירה של התובעת. הנתבעות מבקשות להישען על תביעתה הקודמת של התובעת בגין שבר באסלה, למרות שתביעה זו כלל לא קשורה לביטוח רכוש. את מקרה השבר באסלה, כיסה ביטוח מבנה הדירה של התובעת, וזאת באמצעות פניה "למוקד ש.ח.ר", "האחראי לתקן נזקי מים ונוזלים למבנה שמקורו בצנרת" [ראה: "טופס הצעה לביטוח דירה" שצורף לכתב ההגנה של הנתבעות], כגון שבר באסלה. שנית, כאמור, יש להתעלם גם מתביעת הסרק של התובעת בגין אבדן תכשיט. התובעת ביטלה את התביעה הזו מיד לאחר מציאת התכשיט טרם קבלת תשלום מהביטוח, קרי, במהות - הביטוח כלל לא הופעל. לפיכך, הישענות הנתבעות על שני המקרים הביטוחיים הנ"ל, אינה הגיונית ונגועה בחוסר תום לב.

בית המשפט רואה רק בשתי תביעות שהוגשו על ידי התובעת בעבר (התביעה בגין אבדן התכשיטים והתביעה בגין אבדן המצלמה), כתביעות הרלוונטיות לענייננו. על כן, הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח כי לא היו מתקשרות בחוזה ביטוח עם התובעת, לו ידעו אודות שני מקרי הביטוח הקודמים בעברה. נציגת הנתבעת 1, בדיון העידה כי המבטחת לא מתקשרת בחוזה ביטוח עם מישהו שיש לו שלוש תביעות [עמ' 2 שו' 4-5 לפרו']. אעיר, כי גם בתצהיר שהוגש על ידי חתם החברה [כאמור, התצהיר שלא אושר להגשה לאחר הדיון בענייננו], מציין החתם כי "ההנחיה הברורה של החברה היא, שאין לקבל מבוטח לביטוח רכוש כשיש לו 3 תביעות בעברו ". בשום מקום הנתבעות לא ציינו כי היו נמנעות מלהתקשר עם התובעת לו ידעו על שני מקרי ביטוח בלבד, בעברה.

לאור כל האמור לעיל, ומשהנתבעות לא עמדו בכל הדרישות הראייתיות לעיל, כדי להוכיח כי אכן הפטורים בסעיפים 7(ג)(1)+7(ג)(2) לחוק חלים בעניינן, הריני קובע כי חלה בעניינו ההוראה בסעיף 7(ג) לחוק. הנתבעת 1, המבטחת, חייבת בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו, לבין דמי הביטוח המוסכמים.  הנתבעת 1, לא מצאה להציג לפני בית המשפט את השיעור היחסי של תגמולי הביטוח, בשני המקרים כאמור, למרות שניתנה לה הזדמנות לעשות כן לאחר הדיון בענייננו. אין אלא להסיק מכך, כי בעניינה של התובעת לא היה מקום מלכתחילה לדרוש פרמיה גבוהה יותר בגין ביטוח הרכוש. 

אמנם כדרך השגרה, ראוי כי המבטחת, אשר נתפסת "ככיס העמוק", תישא במלוא הפיצוי עבור מבוטחיה. עם זאת, במקרה דנן, אין חולק כי לנתבעת 2 יש אחריות ממשית בגין נזקיה של התובעת בהטרדתה לתביעה זו . כפי שהבהרתי לעיל, ראוי היה שהנתבעת 2, תנחה את נציגיה להתריע בפני לקוחותיה אודות שאלות חשובות עליהן הם נדרשים לענות תשובה מלאה וכנה, וכן תבהיר להם שמדובר בשאלה מהותית, ומהן ההשלכות במקרה ולא תינתן תשובה כזו. זאת ועוד, הנתבעת 2 לא טרחה להתייצב לדיון בענייננו, לא טרחה לצרף תצהיר מטעם הנציג שהתקשר עם התובעת, או את הקלטת השיחה שלכאורה תומכת בטענות הנתבעות. עובדות אלו, נזקפות לחובתה.

סוף דבר

הריני מקבל את התביעה במלואה.

אני פוסק כי הנתבעות ישלמו לתובעת את מלוא תגמולי הביטוח, בחלוקה הבאה:

הנתבעת 1 תשלם לתובעת 16,000 ₪.

הנתבעת 2, תשלם לתובעת 4,000 ₪.

כמו כן, הנתבעות יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת בתביעה זו, בסך 500 ₪."