פסיקה: הגדרתה של תאונת דרכים כחריג בפוליסה לביטוח תאונות אישיות

תאק (ת"א) 37381-04-14  אפרים מרקו נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום:9/10/2016

ע"י כב' השופטת: מי-טל אל-עד קרביס

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של מבוטח לפי פוליסה לביטוח תאונות אישיות לעמיתי חבר משרתי הקבע והגמלאים בע"מ". הפוליסה מעניקה כיסוי ביטוחי בגין נזק גופני שארע כתוצאה מ"תאונה" ם, אך מסייגת באופן מפורש אירוע של "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד?

רקע: המבוטח לטענתו, מעד/החליק על מדרון כורכר, נחבל, בין היתר, בבית החזה... ונגרמו לו נזקי גוף כתוצאה מהאירוע, הוא החל לסבול מכאבים בידו השמאלית ובכתף שהקרינו ללסת ולבית החזה. מהמסמכים עולה שלאחר האירוע וגם מתצהיר עדותו הראשית של המבוטח ובמסמכי המוסד לביטוח לאומי כי רכבו היה מעורב באירוע התאונה.

בהודעתו של המבוטח על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה הוא מסר כי "בעת הנסיעה מהמשרד לביתי. באזור מחלף חולות נשמעה מכה מתחת לרכב. עצרתי בשוליים לבדוק את רעש המכה. בזמן הבדיקה החלקתי ומעדתי על מדרון הכורכר שבשול הדרך וכתוצאה מכך נחבלתי באזור החזה ויד שמאל..."

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

"המסגרת הנורמטיבית מצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים הקובע כי "תאונת דרכים" היא:

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ..." [להלן: "ההגדרה הבסיסית"] [הדגשות אינן במקור].

נוסף על ההגדרה הבסיסית של תאונת הדרכים, חוק הפיצויים מגדיר בהגדרת משנה מהו "שימוש ברכב מנועי": 

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד"; [הדגשה אינה במקור].

הנה כי כן חוק הפיצויים מפרט מצבים שונים המהווים שימוש מוכר ברכב מנועי, ומבין השימושים המוכרים, הרלוונטי לענייננו הוא טיפול/תיקון דרך בידי המשתמש, שלא במסגרת עבודתו (למען הסר ספק, התובע אכן אינו עוסק בתיקון רכבים במסגרת עבודתו).

התובע טוען כי כל שעשה היה לבדוק מרחוק את מהות הרעש. הוא מדגיש את המרחק שבינו לבין הרכב, וטוען כי לא טיפל ברכב (או באחד מרכיביו), וממילא אין בסיס לטענה כי לו היתה תקלה הוא היה מתקנה בעצמו חלף הזמנת איש מקצוע/גרר. מאחר שאין לפנינו תיקון, ולו תכנון של תיקון רכב, אין קשר בין נפילתו לבין השימוש שלו ברכב.

הנתבעת טוענת כי בדיקת הרכב על מנת לאתר תקלה היא חלק בלתי נפרד מפעולה של טיפול או תיקון דרך, ולכל הפחות, פעולת לוואי לתיקון או טיפול כאמור.

הדין עם הנתבעת.

תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים (משנת 1990) ביקש לשוות למושג "תאונת דרכים" את המשמעות הפשוטה והיומיומית שלו בעיני הציבור, כך שיחלוש על פגיעות המתרחשות החל מהעלייה לרכב, דרך הנסיעה בו וכלה בירידה מהרכב בסיום הנסיעה. בשרשרת פעולות זו יתכנו מצבים פתאומיים כתקלות ברכב, המחייבות את הנהג לתקנן במהלך הנסיעה על מנת לאפשר את המשכה, אשר ראוי להכיר בהם כחלק מתהליך הנסיעה ברכב. לפיכך, הוכנסו אותם טיפולי ותיקוני דרך להגדרת "שימוש ברכב מנועי" (רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (2009), בפסקה 13 להלן: ("פרשת נביל")); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 219-220 (מהדורה רביעית, 2012)  (להלן: "ריבלין").

ארבעה הם התנאים המוזכרים בפסיקה אשר אם הם מתקיימים, ייחשב הטיפול/התיקון כחלק מהשימוש ברכב: (1) הטיפול/תיקון התרחש לאחר תחילת הנסיעה; (2) הטיפול/התיקון נדרש באופן פתאומי ומבטא פעולה הכרחית של הנהג במהלך הנסיעה שנועדה לאפשר המשכה; (3) אין מדובר בתקלה המצריכה איש מקצוע. המטרה היא לתחום את ההכרה לטיפולים או לתיקונים פתאומיים ולהבדילם מבחירה מלאכותית לבצע טיפול או תיקון מקום שזה נעשה בדרך כלל במוסך (פרשת נביל, בפסקאות 13-14, ריבלין בעמ' 220); (4) הטיפול ברכב חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו (רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (2010) בפסקה 7 (להלן: "פרשת ספנייב"). תנאי זה פורש באופן רחב, ונקבע כי על מנת למנוע סיכון תחבורתי, טיפול בחלק ממטען שהשתחרר במהלך נסיעה ובלט מארגז משאית, כמוהו כטיפול ברכב עצמו או באחד מרכיביו (שם, בפסקה 9). זאת, להבדיל ממקרה שבו נהג יצא מרכבו על מנת להסיר מכשול שהיה בדרך, ובדרכו בחזרה לרכב נפל לבור. תיקון הדרך במקרה זה לא נעשה ברכב ולא היה קשור אליו דווקא, הגם שנעשה כפעולה חיונית לצורך המשך הנסיעה (דעת הרב בע"א (מחוזי חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט (2008) בפסקה 23).

וביישום הדברים בענייננו;

לאחר שהתובע החל בנסיעה הוא נדרש לעצור את רכבו בשולי הכביש משום שביקש לבדוק מהו מקור הרעש הפתאומי ששמע מתחת לרכב. מטרת הבדיקה, באמצעות ראייה (ושלא נדרש לה איש מקצוע), היתה לנסות ולאתר את מקור התקלה, ככל שישנה. אין נפקא מינה כמה התרחק התובע מהרכב, שכן עדיין היה זה לצורך בדיקת הרכב. גם בעובדה כי לא איתר דבר אין כדי לשנות מכך כי מדובר בטיפול/תיקון דרך משום שעצם הבדיקה שביצע, והניסיון לאתר את התקלה מהווים תחילתו (ובמקרה דנן גם סיומו) של תיקון ברכב על פרשנותו הרחבה שבפרשת ספנייב (השוו ריבלין, בעמ' 223 בפסקה האחרונה). מהות הבדיקה (בדיקה ויזואלית) היתה למעשה פעולה שהיה בה כדי לקדם את פתרונה של התקלה או מה שהתובע חשב כתקלה ולהמשיך בנסיעה, כפי שאכן גם עשה בפועל.

מקרה דומה נדון בת"א (י-ם) 1035/88 שוקרון נ' אלימלך (1993) (מיכאל צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 839 (כרך 5 עדכון מס' 59 אוגוסט 2007) וראו גם אזכור פסק דין בריבלין בעמ' 224). התובע ירד מרכבו על מנת לבדוק את מצב הגלגל ולחלופין את מקור הרעש ששמע. נקבע כי "הימצאותו של התובע מחוץ לרכב היתה 'קשורה בטבורה לשימוש בו' והיא היתה בהחלט בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר". ואם כך הם פני הדברים לפני תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, אזי לאחר התיקון לחוק כאשר "טיפול דרך" נכלל במפורש בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" - "אין ספק שבדיקת רעשים העולים מן הרכב הם בגדר 'טיפול דרך' " (שם, בעמ' 843).

לאור האמור לעיל, בדיקתו של התובע את הרכב מהווה "שימוש ברכב מנועי" במובן של טיפול/תיקון דרך.

ומכאן לשני רכיבים נוספים הנמצאים במחלוקת והדרושים להשלמת ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים": כי השימוש ברכב המנועי יהיה "למטרות תחבורה", וכי יהא קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק ("עקב").

"למטרות תחבורה"

שימוש "למטרות תחבורה" הוא שימוש הבא "בגדריו של סיכון תעבורתי אשר ייעודו התעבורתי של הרכב גורם" (ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 481 (1996)). ובמילים אחרות, יש לבחון האם הסיכון שהתממש קשור לפעילותו התעבורתית של הרכב (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 828 (1997).

טיפול או תיקון הדרך ממילא ממלאים אחר מטרת התחבורה מאחר שהם נועדו לטפל בתקלות אשר התרחשו במהלך הנסיעה, ולמנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי ולאפשר את המשך הנסיעה בבטחה (ריבלין בעמ' 223 וראו גם ע"א 3392/09 דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (2010) בפסקה 14(ה)). במקרה דנן, הבדיקה שערך התובע בקשר למקור הרעש, נועדה מטבע הדברים לצמצם את הסיכון שבהמשך הנסיעה ברכב בו לכאורה, עלולה להיות תקלה. מכאן שגם רכיב זה הגדרת "תאונת דרכים" מתמלא.

"עקב"

עסקינן בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב (אמור מעתה הטיפול/תיקון ברכב) לבין הנזק שנגרם לתובע בעקבות נפילתו במדרון הכורכר.

בחינתו של הקשר הסיבתי נעשית בשני מישורים; האחד, קשר סיבתי עובדתי, ובנסיבות המקרה שלפניי אלמלא עמד התובע על מדרון הכורכר לצורך בדיקת רכבו, הוא לא היה מועד. פן זה, העובדתי, מתקיים. המישור השני, הוא הקשר הסיבתי-משפטי, שהמבחן לקיומו הוא מבחן של סיכון המשולב עם מבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתקיים "אם הסיכון שהתממש הוא הסיכון עימו נועד חוק הפלת"ד להתמודד ואשר בגינו ביקש להטיל אחריות". הסיכון עמו נועד חוק הפיצויים להתמודד, ודאי לאחר תיקון מס' 8, הוא הסיכון התחבורתי (ע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2014) בפסקה 15). לאדם היוצא מרכבו לשם טיפול או תיקון דרך, אין אפשרות ממשית לבחור את מקום העצירה, ובעת בדיקתו והטיפול ברכב הוא נחשף לסיכון הכרוך גם בתנאי הדרך הקיימים במקום. במקרה דנן, התובע נסע בכביש 4, דרך בין-עירונית (אם לא כביש מהיר), ועצר במקום שאין בו מפרץ מובנה לעצירה. העצירה היתה בשל אמונה כי עלולה להיות בעיה כלשהיא ברכב המחייבת בדיקה, ומדרון הכורכר שהיה בסמוך הוא חלק מהתנאים הסביבתיים בהם התובע נאלץ לבצע את הטיפול/תיקון. התקלה ברכב (או הסברה כי עלולה להיות תקלה) היא שתרמה תרומה רלוונטית וממשית לעצירתו של התובע דווקא במקום בו עצר, ולכן לא ניתן לומר כי הקשר בין השימוש ברכב לבין נפילתו היה מקרי בלבד.

לסיכום, על פי המבחנים שנקבעו בדין, פציעתו של התובע היתה בנסיבות המוגדרות "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. לפיכך, הנתבעת, המבטחת את התובע בפוליסת אובדן כושר עבודה המסייגת את הכיסוי הביטוחי בגין תאונת הדרכים, אינה אחראית לפצות את התובע על נזקיו.

סוף דבר

דין התביעה, להידחות."