(הרצ') 154702/09 תא (הרצ') 154702-09 פלוני נ' הפול המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ
בית המשפט: השלום בהרצליה
פסק הדין ניתן ביום: 13/10/2016
על ידי כב' השופט: יחזקאל הראל, סגן הנשיא
מייצגים: התובע: עו"ד אילן קנרהפול: עו"ד יורם דביר
עניינו של פסק הדין: האם ארעה תאונת דרכים? ואם כן, מהן נסיבותיה ומהו שיעור הנזק וסכום הוצאות המשפט המגיע למבוטח?
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק הוצאות משפט לטובת התובע בנוסף לשכר הטרחה המקסימלי הקבוע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בגין אופן ניהול הליך ע"י המבטחת.
מתוך פסק הדין:
"אמנם, התובע לא ידע לדייק בחקירתו הנגדית בדבר שם הרחוב בו ארעה התאונה, אך אין די בכך על מנת להדוף את ראיות התביעה ואמינות עדיה. טענותיה השונות, הסותרות והמשתנות של הנתבעת בשאלת החבות הותאמו לסיטואציה שהייתה נוחה לה אותה שעה, מבלי שהייתה בידיה תשתית, ולו גם לכאורית, לביסוס טענותיה.
החוקר מטעם הנתבעת שביצע את החקירה בחודש אוגוסט 2009 לא סבר כי התאונה לא ארעה. בהמשך, הזמינה הנתבעת חקירות נוספות שעסקו בשאלת שיעור הנזק בלבד. לו סברה הנתבעת כי התאונה, כטענותיה המשתנות: כלל לא ארעה; בוימה; התובע הוא שנהג בקטנוע – חזקה שהייתה מנחה את החוקר להמשיך בחקירתו בשאלת החבות.
מסתבר כי התובע לא סיפר לחבריו וכן למאמניו ולשחקנים עמם שיחק, על קרות התאונה. איני סבור כי יש לזקוף זאת לחובתו, שעה שביקש להסתיר את מגבלותיו, שהינן נפשיות בלבד, ולהמשיך ולשחק כדורגל. משכך, איני סבור כי העובדה שהתובע השתתף במשחק כדורגל 5 ימים לאחר התאונה צריכה להיזקף לחובתו.
לסיכום: מהטעמים המפורטים לעיל, שוכנעתי כי התאונה ארעה כנטען ע"י התובע.
...
לדברי התובע, לאחר התאונה ובעקבותיה, תפקודו במשחקים היה גרוע ומעמדו בקבוצת הפועל ת"א הלך ופחת. בחודש מאי 2008 הסתיימה עונת הליגה ובחודש יולי חודשו אימוני קבוצת הנוער. לדבריו, למרות זאת, בחודש ספטמבר זומן לשחק באופן חד פעמי בקבוצת הבוגרים במסגרת "גביע הטוטו", אולם לא שולב בקבוצה זו מעבר לכך.
בעונת המשחקים 2008-2009 עבר התובע לשחק בקבוצת בית"ר ת"א כשחקן בלא שכר. לדבריו, הירידה ממועדון גדול יותר לליגה נמוכה, שם התנאים פחותים, גרמה לו לחשוב על פרישה, אך לא היה לו אומץ לומר זאת לאב שליווה אותו לכל האימונים והמשחקים בקבוצה ועודדו כל העת. לדבריו, באותה עונה, לא שותף במשחקים רבים.
לביסוס טענותיו בדבר כישוריו והעתיד שהיה צפוי לו ככדורגלן, אלמלא התאונה, זימן התובע לעדות את בכר ששימש כמנהל מחלקת הנוער של הפועל ת"א בכדורגל. ברם, בחקירתו הנגדית הסתבר כי היכרותו את התובע הייתה שטחית מאד, מה גם שלא אימנו, ועל כן לא היה בעדותו כדי ללמד על כישורי התובע וסיכוייו להצליח ככדורגלן מקצועי.
התובע נמנע מלזמן עדים נוספים, שיכלו להעיד על כישוריו, לרבות שחקנים ששיחקו עמו לפני או לאחר התאונה, כמו גם מי ממאמניו.
מסתבר כי התובע עצמו היה מודע לתלות היתר באביו, ועל כן ביקש מיוזמתו לחדול לעבוד במוסך, מה גם שלדבריו ולדברי האב, האחרון לא היה זקוק לו לעבודה במוסך. משכך, בחודש אוקטובר 2013 "סידר" האב לתובע עבודה בקפה "רולדין", כמכין קפה ומוציא מנות. לדברי התובע בתצהירו: "...עבדתי מספר חודשים ברולדין אך השכר שם היה נמוך ולי קשה להיות בלי אבא. לכן, עזבתי את רולדין וחזרתי למוסך של אבא". (ס' 27 לתצהיר עדות ראשית). בעבודתו זו השתכר התובע כ- 4,000 ₪ לחודש.
בחקירתו הנגדית נשאל התובע מדוע סיים לעבוד ברולדין ושב לעבודה במוסך והוא השיב: "עם כל מה שקורה לי, תמיד רציתי לחזור לאבא. כל הביטחון שלי נמצא בו, כשאני קרוב אליו ואיתו. שם ניסיתי כי אבא דחף אותי לשם, הוא רצה שאהיה יותר עצמאי, לנסות אולי ולא הצליח לי". (עמ' 41 לפרוטוקול ישיבת יום 9.6.15).
התובע חש כי הינו מאכזב את הוריו ובעיקר את אביו, בשל כך שלא הגשים את חלומותיהם ובעיקר את חלומו של האב, ונראה כי אכזבה זו לא תרמה להחלמתו.
על המזיק לקבל את הניזוק כמות שהוא, על יתרונותיו וחסרונותיו. משהנתבעת נהנית מפירות תמיכת ההורים בתובע וממסירותם לו, גם אם הינה מעבר לנדרש, מוטב היה כי הייתה מוקירה את תרומתם לכך שמצבו של התובע אינו חמור מכפי שהיה צפוי, אלמלא כן, ונמנעת מלצאת חוצץ כנגדה ולבקש לזקפה לחובתם.
לסיכום: מצאתי לאמץ את קביעות המומחית בדבר נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בתחום הנפשי בשיעור של 20%.
אין חולק כי יש לחשב את הפסדי שכרו של התובע על בסיס השכר הממוצע במשק. הנני סבור כי נכותו התפקודית של התובע עלולה לבוא לידי ביטוי ביתר שאת, ככל שהתובע ירצה/יאלץ לסיים את עבודתו במוסך ולעבוד במקום אחר, וככל שהוריו יתבגרו ויקשה עליהם להעניק לתובע את אותה תמיכה נפשית ותעסוקתית המוענקת לו על ידם. התובע, נוטל טיפול תרופתי ואמור היה להשתלב בטיפול קבוצתי.
בהתחשב בכלל הנתונים שהובאו לעיל, מצאתי כי יהיה זה נכון לקבוע שנכותו התפקודית הממוצעת לעתיד של התובע הינה בשיעור של 25%, בעוד שנכותו התפקודית ממועד התאונה ועד למועד פסה"ד, בהתחשב בסביבה התומכת, הינה בשיעור של 20%.
להלן סיכום מסקנותיי:
· משהתיקון לא נכנס לתוקף – אין לשנות את שיעור הריבית לפיה מהוונים נזקיו העתידיים של התובע שבפנינו;
· לכשהתיקון יכנס לתוקף – יש לשנות בהתאמה את שיעור הריבית לפיה מהוונים נזקיו העתידיים של ניזוק, וזאת בין אם עסקינן בניזוק הזכאי לתשלום גמלאות מהמל"ל, ובין אם לאו. די בעצם כניסתו לתוקף של התיקון כדי להביא לשינוי בלא צורך בהבאת ראיות נוספות;
· טענת התובע שבפנינו הנסמכת על התיקון כנימוק לשינוי הריבית לפיה יש להוון את נזקיו לעתיד - הינה טענה משפטית, שאין צורך להעלותה בכתב התביעה;
· אין להוון את גמלאות המל"ל בהתאם לתיקון, אלא רק לכשיכנס לתוקף;
· טענתו החילופית של התובע שבפנינו הנסמכת על השינויים בשוק ההון, ולא על התיקון, כנימוק לשינוי הריבית לפיה יש להוון את נזקיו לעתיד - הינה טענה עובדתית שיש להעלותה בכתב התביעה;
· יש להביא ראיות לביסוס הטענה החילופית בדבר שינויים בשוק ההון ואין די בתיקון לכשעצמו.
אקדים ואומר כי מצאתי שאין מניעה לפסוק הוצאות בגין אופן ניהול הליך ע"י מבטחת, בנוסף לשכה"ט המקסימלי הקבוע בחוק הפלת"ד.
בסיכומיו, עתר התובע לפסיקת הוצאות כנגד הנתבעת, בנוסף לשכה"ט המקסימלי שיש לפסוק לו, וזאת בשל אופן ניהול ההליך ע"י הנתבעת בשאלת החבות. לדעת התובע, בנסיבות דנן, ומשהנתבעת טענה טענות שונות ומשתנות מדוע יש לדחות את תביעתו, שעה שבידיה המידע שאין בסיס לטענותיה - מן הראוי כי ביהמ"ש יביא זאת לידי ביטוי בעת פסיקת ההוצאות.
אין חולק כי הלכה פסוקה היא שביהמ"ש אינו רשאי לפסוק לתובע בעילה עפ"י חוק הפלת"ד שכ"ט בשיעור העולה על 13% בתוספת מע"מ. משכך, עותר התובע לפסיקת הוצאות, להבדיל מפסיקת שכ"ט נוסף.
תגובת הנתבעת לבקשתו זו של התובע באה לידי ביטוי בעמידתה אחר טענתה כי התאונה כלל לא ארעה.
בחינת פסק-הדין שנתנו בהלכת ארליך ובהלכת לוי ירוחם מעלה כי ביהמ"ש לא נדרש לשאלת ההוצאות, אלא לשאלת שכה"ט בלבד.
לעומת זאת, בפרשת בונדרנקו, שלא נזכרה בשני פסקי הדין הנ"ל, נדונה שאלת ההוצאות בלבד, ולדעתי מטעם זה לא אוזכרה בהם. בפרשת בונדרנקו ביהמ"ש העליון אימץ הלכה למעשה את הכרעת ביהמ"ש המחוזי, (לאחר תיקון פסה"ד במסגרת החלטה לתיקון טעות סופר), בהשאירו על כנה את חיוב המבטחת ב-2.5% נוספים בגין הוצאות שנפסקו עקב אופן התנהלות המבטחת.
ביהמ"ש העליון השאיר בפרשת בונדרנקו בצריך עיון את השאלה, אשר כלל לא נדונה בפרשת ארליך ובפרשת ירוחם לוי - האם ניתן לפסוק הוצאות לטובת תובע בנוסף לשכה"ט המכסימלי.
לא עלה בידי לאתר פסיקה נוספת של ביהמ"ש העליון שנדרשה לסוגיה זו, ועל כן מסקנתי הינה כי קביעת ביהמ"ש העליון בפרשת בונדרנקו, אשר השאירה על כנה את פסיקת ההוצאות שנפסקה בביהמ"ש המחוזי– שרירה וקיימת.
האם במקרה דנן יש מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בגין אופן ניהול ההליך
התנהלות הנתבעת במקרה דנן הינה לטעמי התנהלות שאינה ראויה.
כתב ההגנה הוגש גם בשם האב. יוזכר כי עפ"י הנטען בכתב התביעה האב הוא שנהג בקטנוע והתובע הוסע על ידיו. הנתבעת, ראתה חירות לעצמה להעלות גם בשם האב גרסה עובדתית, שלא היה לה תימוכין בחומר חקירה כלשהו, (שכן החקירה הראשונה שנערכה לאחר הגשת כתב ההגנה), לפיה התובע ולא האב הוא שנהג בקטנוע, וכי על כן דין תביעתו להידחות בהיעדר כיסוי ביטוחי.
במקרה דנן קיים ניגוד אינטרסים בין הנתבע (האב) לבין הנתבעת (המבטחת) שעה שהאחרונה מעלה, בשמה ובשם האב, גרסה עובדתית בכתב ההגנה המשותף, העומדת בסתירה לאינטרס האב ומבלי שחקרה, בדקה ו/או בררה עמו מהי גרסתו בדבר נסיבות אירוע התאונה. טופס ההודעה של האב למבטחת, (שיש להניח כי נמסר לה עוד קודם להגשת כתב ההגנה), לא הוגש כראיה ע"י מי מהצדדים. ברם, אין ספק כי האב לא דיווח כי התובע הוא שנהג בקטנוע - שאם לא כן חזקה כי המבטחת הייתה מגישה את ההודעה.
יכול וניתן היה לעבור לסדר היום על התנהלות זו, לו המבטחת לא הייתה משייטת בין טענותיה "העובדתיות" שאינן מתיישבות זו עם זו. הנתבעת טענה בתחילה כי התובע הוא זה שנהג באופנוע על אף שאינו מחזיק ברישיון לנהיגת אופנוע, שינתה בהמשך את טעמיה, וטענה כי התאונה ארעה במתכוון ע"י התובע במטרה להיפצע ולדחות את שירותו הצבאי, ובשלב מאוחר יותר אף טענה כי התאונה כלל לא ארעה.
המבטחת נקטה בשיטת לא מצליח. כל עת שנראה היה כי גרסה "עובדתית" מסוימת חסרת תשתית עובדתית, היא שייטה בקלילות לגרסה "עובדתית" אחרת, ולאחריה לנוספת, ולבסוף לשתי האחרונות, גם אם אינן מתיישבות זו עם זו.
סבורני כי על ביהמ"ש לומר את דברו על דרך התנהלות זו המשתנה חליפות בהתאמה לאינטרסים משתנים של המבטחת, המושתתים על הנחות ותאוריות.
לפיכך, מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות בגין אופן ניהול ההליך בסך של 15,000 ₪ וזאת בנוסף להוצאות המשפט בגין אגרה, שכ"ט העדים, הוצאות כמקובל ושכ"ט עו"ד ומע"מ.
סוף דבר
לפיכך, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 1,194,903 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21% והוצאות בסך של 15,000 ש"ח. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מהסכום שיתקבל יש לנכות את התשלום התכוף ברוטו בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע, לרבות אגרת ביהמ"ש, כשכל הוצאה תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל הוצאה ועד לתשלום המלא בפועל."
