תא (קריות) 14720-12-12 תמרה תמי חנניה נ' קלאודיו רובן קפייקה
בית המשפט: השלום בקריות
פסק הדין ניתן ביום: 30/10/2016
על ידי כב' השופטת: לובנה שלאעטה חלאילה
עניינו של פסק הדין: התובעת נפגעה בתאונת דרכים כאשר ישבה ברכב שהיה במצב של עצירה בשול כביש בין-עירוני בשל התנגשות ברכב שבו ישבה של כלי רכב שהיה נהוג ע"י נתבעת 3. מי המבטח האמור לשלם את נזקיה של הנתבעת? האם המבטח שביטח את כלי הרכב בו ישבה התובעת או המבטח שביטח את הרכב שבו נסעה הפוגעת?
בית המשפט קבע, כי המבטח של הרכב בו ישבה הנפגעת יפצה אותה בגין התאונה.
מתוך פסק הדין:
"אין מחלוקת כי התאונה מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") וכי התובעת זכאית לפיצוי מכוח החוק. השאלה העיקרית בה יעסוק פסה"ד, בצד שאלת גובה הנזק, הינה מי מבין כלי הרכב הקשורים אחראי לאירוע וכפועל יוצא מכך, מי מבין שתי המבטחות נושאת בחובת הפיצוי בגין הנזק.
...
התאונה אירעה בזמן שישבה התובעת ברכב ובתצהיר היא טענה כי לא היתה אמורה לרדת ממנו, שכן הנתבע מס' 1, הנהג (להלן: "הנהג"), היה אמור לבדוק את רישיון עגלת החץ, לחזור לרכב ולהתקדם עם עגלת החץ עד לסגירת נתיב הנביעה.
המחלוקת הנטושה בין הצדדים הינה מחלוקת עובדתית ומשפטית כאחת. כדי לעמוד מקרוב על השאלות העומדות בבסיס המחלוקת המשפטית ועל נפקות ההכרעה במחלוקת העובדתית, נחזור למושכלות יסוד הנוגעות להגדרת תאונת דרכים ולחובת הפיצוי בגינה.
עפ"י סעיף 2 (א) לחוק, המשתמש ברכב המנועי, והכוונה היא לנוהג, חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים בה מעורב הרכב. סעיף 3 (א) קובע כי כאשר מעורבים בתאונה מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג חובת הפיצוי של הנוסעים בכלי הרכב שלו ועפ"י סעיף 3 (ב) כאשר נפגע אדם מחוץ לכלי רכב, בתאונה בה היו מעורבים מספר כלי רכב, יפצו אותו הנוהגים ברכבים המעורבים ביחד ולחוד ובלבד שבעת התאונה היה מגע פיזי בין כלי הרכב המעורבים או בינם לבין הנפגע.
בפסק הדין שניתן ברע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח התווה בית המשפט העליון את הדרך לצורך קביעת האחריות כאשר קיימים מספר כלי רכב הקשורים לתאונה וקבע כי בשלב הראשון, יש לבחון אם נעשה ברכב "שימוש" כהגדרתו בחוק או לחילופין אם האירוע נכנס לגדר אחת החזקות המרבות שבחוק. בשלב השני, יש לבחון את קיומו של קשר סיבתי בין ה"שימוש" או התקיימות החזקה, לבין הנזק שאירע.
למעשה בשלב ראשון יש לבחון אם כלי הרכב הקשורים היו "מעורבים" בתאונה מכוח הגדרת המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים, הדורשת, בין היתר, "שימוש ברכב", או קיומה של אחת החזקות המרבות. בהמשך, יש לבחון אם קיים קשר סיבתי בין השימוש או החזקה המרבה לתאונה. במידה ורק אחד מכלי הרכב מעורב, הרי שחברת הביטוח שבטחה אותו תהא אחראית לפצות את הניזוק. אם ייקבע כי יש יותר מרכב אחד המעורב בתאונה, יש לפנות לסעיף 3 לחוק, על מנת לבדוק מי מבין מבטחות כלי הרכב המעורבים אחראית לפיצוי הניזוק ואם חל סעיף 3 (א) או שמא 3 (ב) לחוק. לשם כך, יש לקבוע אם הניזוק הוא בבחינת נוסע של אחד מכלי הרכב, כי אז מבטחת הרכב בו נסע תחויב לפצותו. אם אין מדובר בנוסע, והתקיים מגע בין כלי הרכב המעורבים או בינם לבין הנפגע וקיים קשר סיבתי בין מגע זה לתאונה, יחויבו מבטחות כלי הרכב בפיצוי הניזוק ביחד ולחוד.
כך אפוא תהא דרך הילוכנו כאן; ראשית נבחן אם התובעת היתה מעורבת בתאונת דרכים לפי ההגדרה הבסיסית של מונח זה, כלומר אם היתה מעורבת במאורע שנגרם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, כאשר החוליה שבמחלוקת היא אם עשתה "שימוש", בזמן התאונה, ברכב מע"צ.
ככל שהתשובה לשאלה זו הינה שלילית, יש לבחון אם רכב מע"צ הינו בגדר רכב מעורב מכוח החזקה המרבה לעניין חנייה אסורה, כלומר אם מדובר במאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו.
אם התשובה לאחת משתי השאלות הינה חיובית, יוצא כי אנו בגדרו של סעיף 3 לחוק (יותר מכלי רכב אחד מעורב בתאונה – רכב מע"צ ורכב הפניקס) כי אז חלה חובת הפיצוי רק על מבטחת רכב מע"צ, מגדל חברה לביטוח, זאת מכוח הוראת סעיף 3 (א) לחוק ולאור העובדה כי התובעת נפגעת בהיותה בתוך הרכב. אם התשובה לשתי השאלות היא שלילית, כלומר רכב מע"צ לא היה בגדר רכב מעורב בתאונה, חלה חובת הפיצוי על הפניקס בלבד הואיל ורק הרכב שלה היה מעורב (אז למעשה אין תחולה לסעיף 3 על שני חלקיו).
לפי כך, איני מסכימה עם טענתה החלופית של הפניקס כי אם ייקבע שהתובעת לא היתה משתמשת ברכב מע"צ בזמן התאונה ומנגד נקבעה תחולת החזקה המרבה של פגיעה ברכב שחנה במקום אסור, יש להחיל את סעיף 3 (ב) לחוק ולחלק את האחריות בין שתי המבטחות ביחד ולחוד. ודוקו, אם ייקבע כי רכב מע"צ מעורב בתאונה, בין אם מכוח ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ובין אם מכוח החזקה המרבה, יש לבחון לפי הוראת סעיף 3 לחוק, על מי מבין מבטחות כלי הרכב מוטלת האחריות ואין תחולה אוטומטית לסעיף 3 (ב) במקרה שהמעורבות היתה אך מכוח החזקה המרבה. אם ישנם נפגעים שניתן לראות בהם נוסעים של אחד מכלי הרכב, תחול הוראת סעיף 3 (א). אם לאו, תחול הוראת סעיף 3 (ב). והחשוב הוא ש"בגדר 'נוסע' ייחשב כל מי שנמצא בתוך הרכב בזמן התאונה וכל מי שמוגדר כ'משתמש' ברכב לפי הגדרת תיבה זו בחוק, בזמן התאונה" (ראו פס"ד ביטוח ישיר לעיל, פסקה 8).
מכאן, אם ייקבע בענייננו כי רכב מע"צ הינו בגדר רכב מעורב בתאונה אך מכוח החזקה המרבה (ולא מכוח ההגדרה הבסיסית), כי אז יחול סעיף 3 (א) ולא סעיף 3 (ב). סעיף 3 (ב) חל, בהקשר של החזקה המרבה ובכפוף למגע הפיזי הנדרש בסעיף, כאשר הנפגע היה מחוץ לכלי הרכב ולא היה בגדר 'משתמש' באחד מהם (ראו למשל פס"ד ביטוח ישיר לעיל ופסה"ד שניתן לאחרונה בת.א מחוזי נצרת 14642-12-12 יאסין נ' הפניקס ואח').
החלופה הרלוונטית לענייננו מבין החלופות השונות של הגדרת "שימוש ברכב מנועי", עת בוחנים אנו אם המקרה נכנס למסגרת ההגדרה הבסיסית של "תאונה דרכים", הינה "נסיעה" ומכאן יש לבחון אם התובעת היתה בגדר "נוסעת" ברכב מע"צ בזמן התאונה ואם שימוש זה בא למטרות תחבורה.
ב"כ הנתבעת 4, הפניקס, טען כי יש לראות את התובעת כנוסעת הואיל וטרם ירדה מהרכב, כאשר עצירתו של זה במקום התאונה היתה עצירת ביניים לאחריה התכוונו הפקחים להמשיך בנסיעה ל'נקודה הבאה' להמשך עבודה. לחילופין טען כי יש לראות את השימוש שעשתה התובעת כשימוש לוואי ברכב ובהקשר זה הפנה לפס"ד שולמן הידוע (ע"א 358/83 שולמן נ' "ציון") ולקביעת ביהמ"ש שם לפיה שימוש ברכב מנועי משמעו פעולה של הרכב או פעולה הקשורה ליעדו הרגיל והטבעי, לרבות כל שימושי הלוואי.
על סמך המבחנים שנקבעו בפסיקה ולאור עדותה של התובעת אני סבורה כי אין לראות בה 'נוסעת' ברכב. המבחן אינו מבחן טכני של נוכחות ברכב, אלא גלומה בו מטרה תחבורתית וכאמור אין להרחיב את גבולותיה של נסיעה מעבר לגבולותיה הטבעיים. לא די אפוא בכך שהימצאותה של התובעת בתוך הרכב נבעה משימוש קודם שלה (הנסיעה בו) ויש לבחון אם הימצאותה שם כשהיא משוחחת בטלפון לפני הירידה מהרכב, מהווה כשלעצמה שימוש. אמנם היא התכוונה לרדת מהרכב לאחר תום השיחה, אלא שהתאונה אירעה בטרם תוציא כוונה זו אל הפועל ובטרם תחל בכל מהלך פיזי לבצעה. אין מדובר בפגיעה שאירעה במהלך שיחת טלפון שניהלה תוך כדי ירידה מהרכב, כי אם בפגיעה שאירעה בזמן שישבה בתוך הרכב, כשהנהג והנוסע האחר יצאו ממנו ולאחר שהסתימה הנסיעה במובן הפיזי שלה, אך לצורך ביצוע השיחה ולאור הרעש מחוצה לו. נראה כי הרכב בנסיבות אלה לא היווה יותר מאשר זירה נוחה ושקטה עבור התובעת לביצוע שיחת הטלפון שנדרשה ממנה ולא היתה כל מטרה תחבורתית מאחורי שהותה בו; העובדה כי היה רצף בין הנסיעה במובנה הפשוט לבין שהותה ברכב, כמו גם העובדה שהפקחים האחרים התכוונו לחזור לרכב ולהמשיך בנסיעה, אינה מעלה או מורידה לענייננו, לאור תכלית שהותה ברכב והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התחבורתי.
לאור האמור, אני קובעת כי התובעת לא היתה בגדר "נוסעת" ברכב מע"צ בזמן התאונה ומכאן שלא עשתה בו שימוש. השאלה שיש לבחון עתה הינה תחולה החזקה המרבה הנוגעת לעניין חניה אסורה.
חזקה מרבה
בפסה"ד שניתן ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי, התייחס ביהמ"ש לחזקה המרבה הנוגעת לרכב שחנה במקום שאסור לחנות בו והדגיש את הצורך בלקשור בין איסור החנייה לבין יצירת סיכון תחבורתי. באותו מקרה נקבע כי חנית הרכב בשולי הכביש היתה מותרת על פי דין בשל תחולת תקנה 69 (ה) לתקנות התעבורה, המתירה להחנות רכב בשולי הכביש בדרך שאינה עירונית, כאשר הרכב יצא מכלל פעולה. עם זאת נקבע כי בחניה כזו טמון סיכון תחבורתי הגלום בכל חניה בשולי דרך בין - עירונית. לעניין זה, כך קבע ביהמ"ש, ניתן להסתייע בתקנות התעבורה הקובעות איסור כללי לחנות בשולי כביש בין עירוני, מלבד במקרים חריגם בלבד, כגון במקרה שארעה תקלה ברכב.
למעשה, החזקה המרבה פורשה כמתייחסת למצב שבו החניה הייתה במקום ובאופן היוצרים סיכון תחבורתי, ולאו דווקא מצב של חניה אסורה על-פי הדין, כך שאם אופן חניית הרכב יצר סיכון תחבורתי, יראו בכך חניה במקום שאסור לחנות בו, בין אם הרכב חנה במקום שהחניה בו מותרת על-פי הדין ובין אם לאו.
בנסיבות אלה, כך נקבע, "לא ניתן לקבוע כי הסיכון התחבורתי שנוצר עקב חניית המשאית, האסורה לכאורה, הוא הסיכון שהתממש. ככל שהיה סיכון תחבורתי בחניית המשאית, נובע הוא מהעובדה שבחנייתה חסמה המשאית באופן חלקי נתח מן הכביש, באופן שיש בו כדי לשבש את התנועה ולהפתיע את הנוהגים בדרך. סיכון זה אינו הסיכון שהתקיים בענייננו, שכן הפגיעה לא נוצרה עקב הקושי להבחין במשאית, או עקב חסימת הכביש. סבתו התנגש במשאית במהירות, ללא כל ניסיון לבלום, כאשר בהתאם לדוח בוחן התנועה הרכב הפרטי התנגש עם חזיתו במשאית, ולא היה מצוי בקו ישר עם כיוונה של התנועה...".
דברים אלה אף הם מדגישים את חשיבות הזיקה בין הסיכון שנוצר לבין הנסיבות הכלליות לאירוע התאונה, כפי שעמדנו עליהם לעיל, וודאי שאין בהם כדי לתמוך בעמדתה של מגדל בדבר העדר קשר סיבתי משפטית בענייננו.
לאור כל האמור, אני קובעת כי התקיימה החזקה המרבה של פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו והתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין חנייה זו לבין התאונה, ומכאן את 'מעורבותו' של רכב מע"צ בתאונת הדרכים. כפועל יוצא מכך, בהתבסס על הוראת סעיף 3 (א) לחוק ולאור המובא לעיל, אני קובעת כי 'האחריות' חלה על הנתבע 1 וכי על מגדל לבדה לשאת בפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובעת.
על בסיס התיעוד הרפואי שהוגש, לאור תלונות התובעת לאחר התאונה, הטיפולים אליהם נזקקה, הנכויות הזמניות שנקבעו ע"י המומחה, גילה של התובעת ומועד התאונה, אני פוסקת לה בגין כאב וסבל פיצוי בסך של בסך 12,000 ₪ נכון להיום.
סה"כ נזקיה של התובעת עומדים ע"ס של 19,539 ₪ בניכוי דמי פגיעה כשהם משוערכים להיום, בסך 307 ₪ - ובסה"כ 19,232 ₪.
סוף דבר
אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2 ומורה על דחייתה נגד הנתבעות 3 ו- 4."
