תא (ב"ש) 8373-09-14 שמעוני ביטון נ' הראל חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בבאר שבע
פסק הדין ניתן ביום: 13/11/2016
על ידי כב' הרשמת הבכירה: ליאורה וינשטיין
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של מבוטח בביטוח דירה ותכולתה ולחייב את חברת הביטוח לפצותו בגין חפצים, בעיקר תכשיטים, שנגנבו מדירתו ואשר חברת הביטוח, שביטחה אותם, סירבה לפצותו על גניבתם?
רקע: חברת הביטוח טענה, כי המבוטח הודיע לה על הפריצה לביתו רק כעבור 5 ימים לאחר מועד האירוע. חברת הביטוח מינתה משרד חקירות אשר ממצאיו העלו כי קיימות סתירות בין רשימת הרכוש שדווח למשטרה, כי נגנב ובין זה שדווח לחברת הביטוח. כמו כן נתגלו סתירות בין דיווחי המבוטח ואשתו.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"התובעים התנהלו בעניין זה בצורה תמוהה יותר. מדו"ח החוקר (שביקורו היה כאמור בתאריך 15.9.13, אחרי ביקור השמאי) עולה כי אשת התובע נחקרה ראשונה כשבחלק מהזמן התובע טרם הגיע ובחלק השני המתין בחוץ. היא מסרה בחקירתה כי נגנבו "שרשרת זהב לבן, משובצת יהלומים, ברשותי 8 שנים" (מדובר על פריט 3 בסקר).
כשנחקר התובע על ידי החוקר, מיד לאחר מכן, אמר לחוקר כי "נגנבה שרשרת זהב צהוב עם תליון יהלומים שלא היתה מבוטחת. שרשרת זהב לבן סנייק עם טיפה, משובצת יהלומים, שרשומה כפריט מס' 3 בסקר, בשווי 9,000 ש"ח, לא נגנבה והיא ברשותנו". ואכן לאחר מכן נגשה אשתו והביאה לחוקר את השרשרת. האם התובע מעודכן יותר מאשתו לגבי השרשרת שלה עצמה?
מי שיכולה היתה להעיד על דבר זה ולתת הסבר מדוע היא טוענת כי השרשרת נגנבה בעוד בעלה טוען (ואף צודק) שהשרשרת לא נגנבה - היתה אשת התובע אשר באופן תמוה ביותר לא התייצבה להעיד. התובע טוען כי החוקר לא הבין את אשתו נכון וכי היא התכוונה לשרשרת אחרת שנגנבה. אולם אשתו דברה על השרשרת האחרת שנגנבה שלא הופיעה בסקר, שנעשה בשנת 2012 – ניתן להניח, בהעדר אסמכתא או אף היגד מתי נרכשה השרשרת ובאיזה מחיר, כי שרשרת זו היתה בת פחות מ1-2 שנים בעת הפריצה.
באשר לעצם הדיווח על הכסף המזומן והשעון שנגנבו
התובע לא ידע את השוטר כי פריטים אלה נגנבו. מדובר בשעון ששוויו 30,000 ₪ וכסף מזומן בסך 20,000 ₪. התובע התבקש להסביר אם הודיע לשוטר על גניבת הכסף אך התחמק ממתן תשובה ישירה עד כדי כך שצוין כאמור בהחלטת בית המשפט כי היעדר תשובתו מראה כי בחר שלא לענות על השאלה (פרו' 5/17). 26 ימים לאחר יום הפריצה, כשנגש התובע למשטרה עם רשימת פריטים נוספים, לא היה כלול הכסף ביניהם והסברו של התובע לכך שלא דווח למשטרה על הכסף הוא שלא ידע כי יש ביטוח על הכסף.
מנגד התובע מסכים כי מי שידע אותו כי הוא זכאי לכ-3000 ₪ מתוך הכסף שנגנב הוא הסוכן שלו, על כן קרוב לודאי שהסוכן אמר לו זאת טרם הליכתו למשטרה קרוב לחודש לאחר הפריצה. יתרה מכך התובע התקשה להסביר מדוע יש קשר בין זכאותו לביטוח ובין עצם הדיווח למשטרה כי זה מה שנגנב ממנו. יש לתמוה אם אין התובע מעוניין, עד כמה שניתן, לעקוף את נושא המזומן הנמצא במגירתו - במיוחד בכל הנוגע לדיווח למשטרה. אשתו נשאלה על כך על ידי החוקר אולם הכחישה.
המזומן היה מונח לדברי התובע בשמר דף ("שקית ניילון") יחד עם חוזה השכירות (שלא צורף) ופנקס שיקים. הערת אגב היא כי טבע האדם הוא להסתיר סכום כסף גדול כזה בתוך החוזה כך שלא יבלוט עם פתיחת המגירה בתוך שמר הדף. התובע עצמו אמר כי לא היה מבחין בכסף כל יום כשהיה פותח המגירה לשם לקיחת התפילין שלו (פרו' 4/4) - כיצד הבחין הגנב בסכום הכסף? שאלה זו לבדה לא היתה מכריעה את התיק אך היא מצטרפת לשאלות הנוספות.
באשר לשעון טען התובע כי ידע שהוא מבוטח ועל כן לא דווח. מדוע ובמה שונה השעון משאר הפריטים שהתובע ואשתו ידעו כי הם מבוטחים ועליהם כן דווח? תהייה זו מתגברת כמובן לנוכח מציאת השעון.
קיימת תקרה, כאמור לעיל, לסכום אותו יכול התובע לקבל מהנתבעת (קצת פחות מ-70,000 ₪) וסכום זה נמוך משווי כל התכשיטים לרבות השעונים והשרשרת, העומד (חוות דעת השמאי) על 81,000 ש"ח. יתרה מכך התובע דבר – בחקירתו על ידי החוקר (שהותיר רושם מהימן וענייני) – על כך שלאשתו "שעון שהיא הצטלמה איתו". קשה שלא לחשוב על כך שבעידן הפייסבוק והאינסטגרם תהווה העובדה כי אדם, שתובע בגין שעון שנגנב, לא יוכל אחר כך (גם אם אין הדבר כך ותביעתו תידחה) להופיע בציבור עם אותו שעון - לעולם.
קיימות תהיות לטובת גרסת התובע. הסוכנת הודיעה כי התובע מוכן להיבדק בפוליגרף והנתבעת לא ייחסה לכך כל חשיבות. היא הסכימה כי יתכן שהתובע דיווח לסוכנת מידית על הפריצה ואולי היא זו שהשהתה את הדיווח אף כי – התובע עצמו לא הכחיש כי דווח זאת באיחור ותלה זאת בחוסר נסיונו. השמאי מטעמה רשם את הטיוטה מ9.9 לפני ביקור החוקר ועליה לא מופיעה שרשרת הסנייק. הגנב דווח כי גנב טאבלטים שהתובע לא דווח עליהם – דבר היכול להעיד כי התובע באמת לא היה מודע ברגע הראשון לכל מה שנגנב מביתו.
אולם מול תהיות אלה עולה וגובר מחדלו של התובע אשר לא רק שבעדותו לא הותיר רושם מהימן, התחמק והתפתל בתשובותיו, אלא שבזמן אמת התגלעה סתירה בינו ובין אשתו לגבי שרשרת הסנייק; כמו כן הוא דווח באיחור על השעונים (שעון של 30,000 ₪!) ועל המזומן ללא הסבר מניח את הדעת ולאחר מכן גרע את השעונים תוך הצגת תסריט לא הגיוני ומחורר. מעל הכל עומדת לחובתו העובדה שלא זימן את המנקה ואת אשתו להעיד על כל התהיות שהועלו על ידי הנתבעת בכתב ההגנה - ושלו היה מזמן אותן היה ניתן להפריכן. העובדה שהן לא זומנו מעידה על כך שגירסתן לא היתה מחזקת את גרסת התובע שאף בה נתגלו, כאמור, בקיעים. יתרה מכך היה מקום להזמין את סוכנת הביטוח שתעיד לגבי מועד הדיווח על הפריצה וגם דבר זה לא נעשה.
גם העובדה כי התובע לא הבחין בגניבת הטאבלטים יכולה להיות מוסברת בכך שקבלם כשי (לא רכשם היות והיה זקוק להם) והם היו מונחים בקופסאותיהם.
אין חולק כי היתה פריצה וכי נגנבו דברים מבית התובע. אולם התובע, והוא לבדו, יודע מה נגנב, ואין מנוס מהתחושה כי הוא מנסה להתעשר על גבה של הנתבעת מהאירוע המצער. יתכן שבסופו של דבר התמצתה התביעה לאותם פריטים שבאמת נגנבו מהתובע בפועל ( אשר, לו היתה מתקבלת, היה נפסק הסכום הנקוב בחוות דעת השמאי - 35,600 ₪ בלבד - בהעדר חוות דעת או אסמכתא לסתור), אולם בשלב זה קיים חוסר אמון בדבריו ועל כן אין מנוס מדחיית תביעתו כולה.
