פסיקה: פגיעה בעת סגירת דלת תא המטען של מונית על כף יד כתאונת דרכים

תא (רמ') 26948-02-11‏ ‏ חנה שקד נ' שירביט חברה לביטוח

בית המשפט: השלום ברמלה

ההחלטה בעניין תחולת חוק הפלת"ד ניתנה ביום: 20/11/2016

על ידי כב' השופטת: שרון צנציפר

עניינה של ההחלטה: האם פגיעתה של התובעת כתוצאה מסגירת דלת תא מטען של מונית על כף ידה, נופלת בגדרו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (חוק הפלת"ד)?

בית המשפט קבע כי מדובר בתאונת דרכים כפי הגדרתה בחוק הפלת"ד

מתוך ההחלטה:

"אקדים ואציין כי לשיטתי, יש לסווג את המקרה דנן – בו נגרם לתובעת (הנוסעת) נזק במהלך הכנסת מטען אישי לרכב לפני תחילת הנסיעה – כתאונת דרכים.  סבורני שקביעה זו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון מן העת האחרונה (רע"א 455/16 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' אלמישאלי [פורסם בנבו] (10.3.2016)) כמו גם עם מגמת הפסיקה של הערכאות המבררות, כמפורט להלן.

סעיף 1 לחוק הפיצויים מעגן את ההגדרה הבסיסית של "תאונת הדרכים" ולפיה מדובר ב"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בין השאר, הוגדר שימוש ברכב כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו". מהגדרת השימוש הוחרגה "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

השאלה אם סגירת דלת תא המטען של רכב על כף ידו של נוסע לאחר הכנסת מטען לתוכו, מהווה תאונת דרכים, הובאה פעמים רבות לפתחם של בתי המשפט. הטענה לפיה מדובר בסיום פעולת הפריקה והטעינה שבה ועלתה.

מעיון בפסיקה הענפה של הערכאות המבררות, עולה מגמה ברורה: מרבית המותבים שדנו בשאלה, מצאו כי מדובר ב"שימוש" וכי האירוע הוא בגדר "תאונת דרכים".

...

אכן, בעקבות ההלכות שנפסקו בינטל ובנביל ניכרת בפסיקת בית המשפט העליון מגמת צמצום של הגדרת "תאונת הדרכים" (ראו, בין השאר, את רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (8.11.2007); רע"א 10875/08 שרון נ' קארו [פורסם בנבו] (19.04.2009);  רע"א 3149/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סקאפי [פורסם בנבו] (19.7.2009); רע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד [פורסם בנבו] (22.5.2011); רע"א 3762/11 עזבון המנוחה רחימי ז"ל נ' חריזי [פורסם בנבו] (16.1.2012); רע"א 6904/11 שרביט נ' מטרודן בע"מ [פורסם בנבו] (14.2.2012); ע"א 8238/14 סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (12.1.2016)).  

אף בהקשר הספציפי הנדון – של סגירת דלת תא מטען – נפסק על-ידי בתי משפט השלום במספר מקרים כי לאור הלכות ינטל ונביל, לא מתקיים אף אחד מהשימושים המפורטים ברשימה הסגורה, הנכללת בגדר "שימוש ברכב מנועי" (ראו את ת"א (שלום נצ') 2078/06 שתיוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (19.10.2009); ת"א 1003/06 (שלום ק"ג) רוכסר נ' איילון חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (4.1.2011); ות"א 11120-02-11 (שלום נצ') כנעאן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (8.5.2013)).

ואולם, פרשנות זו אינה מתחייבת. על אף מגמת הצמצום האמורה, הותירה הלכת נביל "פוטנציאל פרשני" למונח "נסיעה ברכב". נקבע כי בגדר המונח יבואו גם מקרים החורגים מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך הודגש כי המקרים הנופלים בגדרי הנסיעה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל (הלכת נביל, פסקה 8 לפסק הדין).

...

בהמשך לכך, מרבית המותבים שנדרשו לסוגיה לאחר הפסיקה בינטל ובנביל, קבעו במקרים דומים כי מדובר ב"שימוש" ברכב ובתאונת דרכים (ראו, בין השאר, את פסיקת כב' השופטת ז' אגי בת"א (שלום ת"א) 42715/07 רפאל נ' רפאל [פורסם בנבו] (6.9.2009) (סגירת דלת תא המטען על אצבעה של התובעת, לאחר הכנסת מזוודה ובעת סידור המושב האחורי); כב' השופטת מ' ספינזי בת"א (שלום ת"א) 21445-02-11 נחום נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (29.1.2012) (נפילת דלת תא המטען של הרכב על התובעת במהלך הוצאת שקיות של מצרכים); כב' השופטת ת' נסים שי בת"א (שלום עפ') 12703-10-10 עובייד נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (31.1.2013) (סגירת דלת תא המטען לאחר הכנסת מוצרים שנרכשו לתא המטען) ובת"א (שלום עפ') 6681-08-11 פלונית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (8.12.2014) (סגירת דלת תא מטען על כף ידה של התובעת במהלך פריקת ציוד). השוו גם לפסיקה לפיה פגיעה מדלת רכב על ידי נהג/נוסע היא תאונת דרכים: כב' השופטת ע' זינגר בת"א (שלום י-ם) 169-04-11 לביא נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (16.5.2013) (טריקת דלת רכב על ידו של התובע לאחר שהניח מוצרים שקנה במושב האחורי); החלטת כב' השופט ש' מזרחי בת"א (שלום ת"א) 15653-11-10 לוי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (15.6.2014) (סגירת דלת לאחר תדלוק); והחלטת כב' השופט ד' שוהם בת"א (שלום רמ') 63103-03-15 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (25.5.2016)). 

מגמה זו זכתה לאחרונה לאישור בית המשפט העליון בהחלטת כב' השופט צ' זילברטל ברע"א 455/16 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' אלמישאלי [פורסם בנבו] (10.3.2016). באותו עניין אושרה, בגלגול שלישי, פסיקת בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, לפיה יש לכלול את שלב ההכנה לנסיעה בפעולת הכניסה לרכב (באותו עניין נקבע כי קשירת תיק לאופנוע לפני הנסיעה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מתהליך ה"כניסה" לאופנוע לקראת הנסיעה). עוד אושרה הקביעה לפיה לקשירת התיק לאופנוע "תכלית תחבורתית" והיא חיונית לנסיעה. כב' השופט זילברטל הוסיף ועמד על כך ש"תאונות שהתרחשו במהלך הכנסת מטען אישי של נהג או נוסע לרכב עובר לתחילת הנסיעה סווגו בדרך כלל כשימוש ברכב" (פיסקה 5 להחלטה. הדגשה הוספה – ש.צ.ה). בית המשפט הפנה לעניין זה לפסיקת בתי משפט השלום שהובאה לעיל (לת"א (שלום עכו) 1655/99 ולת"א (שלום עפולה) 6681-08-11) [פורסם בנבו]. 

על רקע האמור, סבורני כי המקרה שלפני בא בגדר "שימוש ברכב". כזכור, מדובר בסגירת דלת תא המטען של המונית לקראת נסיעתה של התובעת, שעה שבנה וחברו כבר חיכו בתוך הרכב. יישומם של מבחני העזר שהותוו בהלכת ינטל על נסיבות אלה מעלה כי הם מתמלאים כולם: לעניין מבחן הקרבה בזמן ובמקום – הוכח כי הפעולה בוצעה בסמיכות זמנים לתחילת הנסיעה, תוך שמתקיים מגע פיזי בין התובעת לבין הרכב ושעה שחלק מן הנוסעים (בנה של התובעת וחברו) כבר יושבים במונית. מיד לאחר סגירת תא המטען, יצאה המונית לדרכה – אל ביתה של התובעת; לעניין תכלית הפעולה – קיים קשר הדוק בין סגירת דלת תא המטען לבין מטרת הנסיעה ברכב, שהרי המונית אינה יכולה לשמש ליעודה התחבורתי כשדלת תא המטען פתוחה. במובן זה קיים דמיון רב בין סגירת דלת תא המטען לבין סגירת דלת הרכב במהלך הכניסה לרכב (ראו, לעניין זה, את הגישה המרחיבה בהלכת סבאג (בסעיף י"ד לפסק הדין) לפיה מתקיים קשר בין הנחת מטען בתא המטען לבין מטרת הנסיעה ברכב, שכן מדובר בפעולה הכרחית, מקום בו מספר אנשים מתעתדים לנסוע יחדיו ברכב, על מנת למנוע אי נוחות וצפיפות בתוך הרכב בזמן הנסיעה); אף מבחינת התפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי – סגירת תא המטען לפני הנסיעה מתחייבת לצורך התחלת הנסיעה ונועדה למנוע סיכון תעבורתי ולא אחר.

מן המקובץ עולה כי בנסיבות המקרה דנן, פגיעתה של התובעת ארעה אגב הכנסת מטען אישי לתא המטען של הרכב לפני תחילת הנסיעה ומשכך מדובר ב"שימוש". 

חריג הטעינה והפריקה

הנתבעת טוענת לתחולתו של חריג הטעינה והפריקה. לשיטתה, יש לאבחן את הלכת סבאג וההלכות הנוספות שנזכרו, שכן במקרה דנן לא הונח בתא המטען של המונית מטען אישי, אלא מטען כבד (חלקי מחשב) שאין אדם נושא איתו באופן רגיל. דגש מיוחד ניתן על-ידי הנתבעת למשקלם של חלקי המחשב. הנתבעת נסמכת על האישור שנתקבל מאת חנות המחשבים, ממנו עולה כי משקלו הכולל של הציוד שרכשה התובעת היה 44 ק"ג. עוד נטען כי מאחר שהציוד הוכנס לְמונית, הרי שאין מדובר בטעינה למטרות פרטיות, אלא מדובר בטעינה עסקית.   

בנסיבות העניין, איני סבורה שהמטען שהונח בתא המטען חורג מגדר "המטען האישי". איני סבורה אף שמדובר בשימוש שהוא בבחינת "טעינה" במובן החריג לחוק.

בעניין סבאג התווה בית המשפט את המבחן הראוי למונחים "טעינה" ו"פריקה". לדברי כב' השופט י' גריל, אשר צוטטו באינספור החלטות מאוחרות:

"הדעת נותנת שהכוונה היא לפריקה או לטעינה במובן המקובל של עיסוק מסחרי או עסקי, או כשמדובר בהעברת חפץ גדול או כבד, כאשר טמון סיכון אפשרי של הנפגעות בהעברת חפץ כזה שנכנס בממדיו להגדרת 'מטען'... סבורני כי עלינו לתת למונחים של 'טעינה' ו'פריקה' את הפירוש המתחייב על פי תכלית החקיקה, ההיגיון הפנימי של הדברים וניסיון החיים" (סעיף ח' לפסק הדין).

נהיר גם שלא ניתן להכריע אם מדובר במטען אישי אם לאו לפי משקלו של המטען, אלא יש צורך בבחינה מהותית במובן שהציע כב' השופט גריל לעיל. בהקשר זה, התריעו בתי המשפט, שנדרשו להגדרת ה"טעינה", מפני שימוש במבחנים הנוגעים למשקלו של המטען או לגודלו. כך למשל, ציין כב' השופט ב' ארבל בעניין מישייב כי קיים קושי לקבוע "כללי אצבע" בהקשותו: "ניתן אף לשנות במקצת את העובדות ולשאול מה יהא הדין כאשר במקום תיק יד, הניח הנוסע קופסת קרטון על גבי המושב האחורי? האם יהא הדין שונה כאשר אותה קופסה, אינה קופסה קלת משקל, אלא תיבת קרטון בה אכסן הנוסע את מוצרי המכולת אשר רכב במרכול השכונתי – כאשר משקלם הכולל מגיע לכ-20 ק"ג?" (סעיף 8 לפסק הדין). באופן דומה עמדה כב' השופטת ז' אגי בעניין רפאל על כך שאין לעשות אבחנה לפי גודל הפריט או משקלו, שאחרת "יהיה צורך לבחון בכל מקרה, את גודל המזוודה ואת משקלה. ומתי נקבע כי מזוודה היא 'חפץ כבד'? לפי איזה משקל? והאם המזוודה ריקה, או שהפריטים בה אינם שוקלים משקל רב...? האם בכל תיק דומה יצטרכו הצדדים להביא ראיות על משקלה שלה המזוודה וגודלה?" (סעיף 18 לפסק הדין).

אכן, לא משקל החפץ הוא שיכריע אם מדובר בטעינה אם לאו, בוודאי לא כמבחן בלעדי, אלא בחינת המקרה "על פי תכלית החקיקה, ההיגיון הפנימי של הדברים וניסיון החיים", כמבואר לעיל. 

בענייננו – במבחן ההיגיון והשכל הישר – הנחת חלקי מחשב שרכשה התובעת לשימושה הפרטי בתא המטען אינה שונה מהנחת סל קניות או מזוודה. אין מדובר ב"טעינה" במובן אליו כיוון המחוקק, לאמור במובן המקובל של עיסוק מסחרי או עִסקי. התובעת הכניסה לתא מטען של רכב פרטי, בנסיעה פרטית, חפצים שנועדו לשימוש אישי. (למעלה מן הנדרש אציין, כי במקרה דנן אין בסיס עובדתי לטענה לפיה הונח בתא המטען ציוד במשקל כבד. הוכח עובדתית כי שולחן המחשב הונח על ברכי בנה של התובעת וחברו בתוך המונית (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 26-25). מכאן שבתא המטען הונחו המחשב וצג המחשב, שמשקלם הכולל היה כ-14 ק"ג בלבד). 

בשולי החלטתי אתייחס בתמצית לפסיקת בתי המשפט המחוזיים אליה הפנתה הנתבעת. בע"א (מחוזי ת"א) גפן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (27.9.2004) נפגע המערער כשנפל מארגז המטען של טנדר, שעה שפרק ממנו שקיות (כבדות) של מזון לכלבים. בית המשפט פסק (ברוב דעות) כי מדובר בפריקת מטען וכי הנזק נגרם בשל סיכונים הכרוכים בפעולות הפריקה בלבד, ללא כל קשר לייעוד התחבורתי של הרכב. עם זאת, הודגשה באותו עניין הבחנה, הרלבנטית לענייננו, ולפיה "...אין הרי תא המטען של רכב פרטי כהרי ארגז המטען של טנדר – לא מבחינת המאמץ הדרוש לפעולה ולא מבחינת הסיכון הכרוך בפעולה" (פסק דינו של הנשיא א' גורן. הדגשה הוספה – ש.צ.ה). בענייננו דובר, כאמור, בסגירת דלת תא מטען של רכב פרטי. נמצא אף כי פעולה זו קשורה בקשר הדוק לייעודו התחבורתי של הרכב, שכן מיד לאחריה יצאה המונית לדרכה.

לא מצאתי רלבנטיות אף להלכה שנפסקה בע"א 19069-09-09 (מחוזי חי') הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' בדראן [פורסם בנבו] (21.6.2010). בית המשפט ציין באותו עניין כי אין בידיו לקבל "פרשנות מרחיבה של המונח 'נסיעה', כך שיכלול גם סידור חפצים בתא המטען, הגם שלא נטען שיש לה קשר לנסיעה מתוכננת כלשהי" (סעיפים 27 ו-29 לפסק הדין. הדגשה הוספה – ש.צ.ה). בענייננו הוכח קיומו של קשר בין סגירת דלת תא המטען לבין הנסיעה, שהרי אין חולק שהמונית יצאה לדרכה מיד עם סגירת תא המטען. מכאן השוני בין המקרים.

מן האמור עולה כי הכנסת חלקי המחשב לתא המטען בנסיבות המקרה דנן – של נסיעה פרטית ברכב פרטי – אינה נופלת בגדר חריג ה"טעינה", כמשמעו בחוק הפיצויים. ומכל מקום, אין בשימוש המהווה גם "פריקה וטעינה" כדי לשלול את תחולת חוק הפיצויים, מקום בו מתקיים במקביל שימוש נוסף המוכר בחוק (רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004)).

סוף דבר

לתובעת נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה. מכאן שהאירוע בו נפגעה התובעת הוא "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים."

ין: האם על כבית המשפט