רעא (ת"א) 7780-11-16 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' י.א
בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 27/11/2016
על ידי כב' השופטת: אביגיל כהן
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת השלום אשר קיבל את טענת התובע - המשיב, כי פגיעתו, כפועל יוצא מהכנסת חולה שכוב על אלונקה לאמבולנס, מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים")?
רקע: כיוון שבית המשפט לא סיים את ההתדיינות בתיק, אזי אין זכות ערעור על פסק הדין והוגשה בקשת רשות ערעור.
בית המשפט דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
"לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי לנכון ליתן רשות לערער ולדחות את הערעור לגופו וזאת מהנימוקים כדלקמן:
אני סבורה, כי במקרה דנן יש מקום ליתן רשות לערער ולדון בסוגיה כבר עתה ובטרם ניתן פסק דין סופי בבית משפט קמא.
בימ"ש קמא נתן דעתו לשאלת האחריות בלבד כאשר פיצל את הדיון וטרם דן בשאלת גובה הנזק.
כפי שכבר ציינתי בראשית פסק דיני, ההכרעה לפיה המבקשת חבה כלפי משיב 1, לאור המסקנה כי מדובר באירוע הנופל בתחומו של חוק הפיצויים, אינה סופית כלפי המבקשת ומשיב 1, שהרי הדיון בתביעתו של משיב 1 נמשך בסוגיית גובה הנזק. לפיכך במערכת היחסים בין המבקשת למשיב 1 פסה"ד מיום 13.10.16 מהווה "החלטה אחרת" (ראה: ת"א (ת"א) 571/95 שמיר חב' לביטוח נ' קדושים (5.11.96)).
אך דחיית הדיון בהשגה על החלטת ביניים זו לשלב הערעור על פסה"ד הסופי שיינתן לכשתוכרע סוגיית הנזק, עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי (בסוגיית הנזק), ולפיכך מצאתי לנכון ליתן רשות לערער ולהידרש לעניין כבר עתה (ראה : רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' חצב פסקה 7 לפסק דינו של כב' הש' צ' זילברטל (8.2.15)).
אני סבורה, כי החלטת בית משפט קמא נכונה לגופו של עניין וכי האירוע הוא אכן "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק הפיצויים, ולפיכך דין הערעור להידחות לגופו של ענין.
...
בית משפט קמא בהחלטתו אבחן בין ענינינו ובין הנסיבות שהיו בעניין לוי, שם המבקש עבד כאלונקאי בבי"ח. ביום האירוע הרים אלונקה עליה שכב חולה לצורך הכנסתו לרכב והסעתו מהמקום. תוך כדי הכנסת האלונקה לרכב, החולה קם לפתע ממצב שכיבה למצב ישיבה. בשלב זה חלקה הקדמי של האלונקה כבר היה בתוך הרכב ואילו שני הגלגלים האחוריים היו באוויר. כדי למנוע את נפילתה של האלונקה, המבקש הושיט את ידו השמאלית ונותר מחזיק באלונקה בידו הימנית. כתוצאה מהמשקל הכבד, חש כאבים בצוואר ובכתף ימין.
בעניין לוי פורט, כי בימ"ש שלום קבע בין היתר כי שימוש ה"כניסה לרכב" מתקיים גם מקום בו הנפגע אינו מי שנכנס לרכב אלא אדם אחר. בימ"ש מחוזי קיבל את הבר"ע שהוגשה לפניו על החלטת בימ"ש שלום וקיבל את הערעור.
באשר לפסיקת ביהמ"ש המחוזי מצוין בסעיף 4 להחלטה כך:
"בית המשפט ציין כי אמנם מתקיימים מקרים בהם אירוע מסוים מהווה תאונת דרכים אף שהנפגע אינו בעצמו המשתמש ברכב. יחד עם זאת, כך נקבע, הכללת המקרה של פגיעה באדם עקב כניסת אדם אחר לרכב בגדרי "תאונת הדרכים" מהווה פרשנות מרחיקת לכת, שאינה עולה בקנה אחד עם מטרות תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, שנועד להצר את גבולות המונח "תאונת דרכים". בית המשפט קבע, אפוא, כי כוונת המחוקק, בהקשר של שימוש בכניסה וירידה מרכב, היא כי הפגיעה תהיה של המשתמש עצמו ולא של אדם אחר שנפגע כתוצאה מכניסתו או ירידתו של אחר מהרכב. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וקבע כי בנסיבות המקרה, לא מתקיים גם הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. הפגיעה במבקש, כך נקבע, אינה קשורה כלל לסיכון שהשימוש ברכב (כניסת החולה אליו) יצר. הפגיעה במבקש יכול והיתה מתרחשת באותו אופן אם החולה היה קם מהאלונקה ממצב שכיבה לישיבה גם במהלך הובלתו מן המחלקה לרכב. לאור האמור קבע בית המשפט כי הארוע אינו מהווה "תאונת דרכים".
כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין בעניין לוי קבע כי אין פגם בהנמקת ביהמ"ש המחוזי והכרעתו נכונה לגופה בנוגע להגדרת "תאונת דרכים", ועל כן אין להתערב בה.
כב' הש' גזית הבהיר, כי נסיבות המקרה שהיו בעניין לוי שונות מענייננו הואיל ושם האלונקאי לא היה אמור להיכנס לאמבולנס ולהמשיך בנסיעה. כמו כן החולה התרומם למצב ישיבה, דבר אשר יכול להתרחש גם שלא בעת כניסה לרכב ואילו במקרה שלפנינו החולה נותר שכוב ולא "תרם" לקרות התאונה.
נקבע כי בנסיבות העובדתיות בעניינינו, פעולותיו של התובע בהכנסתו של החולה לאמבולנס הן חלק בלתי נפרד, ראשוני והתחלתי בכניסתו שלו לאמבולנס לצורך נסיעה.
נומק כי בדיקתו של החולה טרם נסיעתו, בתוך האמבולנס, ולקיחת מדדים שונים לא נועדה לשלול את הנסיעה. המטרה היא הנסיעה.
הודגש כי ככלל הנסיעה נחוצה ואכן תבוצע ורק במקרים יוצאי דופן תתבטל.
במקרה דנן, היה צורך בנסיעה עצמה כיוון שבמקום בו היה נמצא החולה לא ניתן היה להעניק לו את הטיפול הרפואי לו הוא נזקק. נפסק בהקשר זה כי "לא הוכח ואף לא סביר נוכח מצבו הנטען של החולה כי המקרה הנדון הוא אחד מהמקרים הנדירים והיוצאי דופן בהם תבוטל הנסיעה".
מדובר במסקנה פשוטה העולה בקנה אחד עם השכל הישר ומתבקשת מהתשתית העובדתית שהונחה בפני בימ"ש קמא; זאת ועוד; אין מדובר בהיפוך כלשהו של נטלי ראיה כפי שטוענים משיבים 2 ו -3.
נקבע כי השימוש הינו למטרה תעבורתית וכי אלמלא פציעתו של משיב 1 , הנסיעה הייתה מתרחשת.
בית משפט קמא בפסק דינו נדרש גם לפסקי דין נוספים שדנו בסוגיית סיווג אירוע כ"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים. ת"א (שלום אשד') 14130-01-12 מימון נ' מגן דוד אדום בישראל (23.4.14); ת"א (שלום עפ') 588-07-07 רבקין נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (3.9.2010); ת"א (שלום ת"א) 12271-11-09 חיון נ' עיריית בת ים (15.9.12); ת"א (שלום קריות) 51776-03-11 בחר נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ (13.12.14); ת"א (שלום ים) 2366/09 אלקובי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (10.1.11); ת"א (שלום חי') 11907-07-10 א.ב. נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (8.10.15).
פסקי הדין שם התייחסו לנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה ויודגש, כי פסק דין של בית משפט השלום, מטבע הדברים, לא חייב את בית משפט קמא להגיע למסקנה זהה.
פירטתי באשר לפסק דינו של בית משפט קמא, כיוון שאני מסכימה למסקנתו.
אני סבורה, כי בית משפט קמא יישם נכונה את ההלכה הפסוקה על הנסיבות העובדתיות הרלוונטיות במקרה הספציפי ולאחר שהתרשם ישירות מנסיבות האירוע לאחר שמיעת עדותו של המשיב – התובע.
לפיכך, לא מצאתי לנכון לחזור פעם נוספת על הנימוקים שנכתבו בפסק דין קמא ודין הערעור להידחות.
לסיכום:
לאור האמור לעיל, ניתנת למבקשת רשות לערער והערעור נדחה לגופו."
