פיתוח ובחינה אמפירית של מודל חדשני לאכיפת עבירות תנועה ביישובים ערביים בישראל המבוסס על שיתוף הציבור

החוקר:  המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת חיפה

המחקר נערך בחסות קרן מחקרים שליד אגוד חברות הביטוח

תקציר מנהלים

לקבוצות מיעוט ברחבי העולם ישנה מעורבות יתר בהתנהגויות מסוכנות ועברייניות בהשוואה לקבוצת הרוב. תופעה זו קיימת גם בישראל, בה נמצא במחקרים שונים כי הערבים בישראל הם בעלי ייצוג יתר במעורבות בתאונות דרכים ובעבירות תנועה ביחס לגודלם באוכלוסייה ולרמת הנסועה שלהם. הספרות המחקרית מציעה מגוון סיבות לתופעה זו וביניהן תשתית דרכים לקויה; אפליה בהקצאת משאבים; לחץ חברתי בתוך היישוב התומך בנהיגה מסוכנת; נהיגה ללא מטרה בתוך היישוב; חוסר אכיפה משטרתית בתוך היישובים הערביים; ודרך לבטא את מחאתם על מצבם החברתי. נדמה כי הידע שנצבר בנושא והתערבויות שונות שבוצעו במשך השנים לא הובילו לשינוי משמעותי במגמה הכללית.

מעורבות היתר של ערביי ישראל בתאונות דרכים, עבירות התנועה המבוצעות בתוך היישובים הערביים והאכיפה המשטרתית המועטה ביישובים אלו מעלה את הצורך להגביר את האכיפה ביישובים. אולם, כדי שאכיפה תניב פירות בדמות צמצום עבירות התנועה ותאונות הדרכים, נראה כי ישנו צורך בתוכנית אכיפה שתהיה מותאמת תרבותית לערבים בישראל בכלל ולתושבי כל יישוב בפרט ושתענה על הבעיות והצרכים הייחודיים שלהם.

המחקר הנוכחי נועד לפתח ולבחון אמפירית תהליך חדשני של שיתוף הציבור באמצעותו עוצבה תוכנית לאכיפת חוקי התנועה בתוך היישובים הערביים בישראל, המתבססת על עקרונות השיטור הקהילתי, שיטור מבוסס בעיות ושיטור נקודות חמות. לאחר גיבוש תוכנית האכיפה, שפותחה בשיתוף הציבור והותאמה לצרכי התושבים, היא יושמה בשטח על ידי משטרת ישראל. סקירת הספרות מציעה כי פיתוח ההתערבות בשיתוף הציבור מאפשר לעצב תוכנית המותאמת תרבותית למאפיינים הייחודיים של התושבים והיישובים, שלא מלבה את תחושות ההתנגדות, מגבירה את האמון והלגיטימיות של המשטרה בעיניי התושבים ומובילה לאכיפה אפקטיבית. לפיכך, השערת המחקר היא שתהליכים אלו יביאו בסופו של דבר לצמצום מספר עבירות התנועה ותאונות הדרכים ביישובים ערבים בישראל.

המחקר נמשך כשנתיים מרגע קבלת אישור מהמשטרה והמועצות המקומיות שנבחרו לקחת בו חלק. המחקר בוצע כמחקר דמוי-ניסוי עם קבוצת ניסוי וביקורת, תוך השוואה "לפני" "ואחרי" ביצוע ההתערבות. מתוך רשימה של יישובים ערבים ישראליים בהם מתרחשות תאונות רבות, נבחרו באופן אקראי שני זוגות של יישובים במחוז הצפוני. מכל זוג נבחר יישוב אחד באופן אקראי ששימש כיישוב הניסוי בו הופעלה ההתערבות ויישוב אחד כקבוצת הביקורת בו לא בוצעה התערבות. בשני יישובי הניסוי בוצע בנפרד תהליך של שיתוף הציבור בו השתתפו, בין היתר, נציגי המועצה המקומית, אנשי חינוך, אנשי דת, נציגי עמותות מקומיות, אנשי עסקים מקומיים, נציגי בני הנוער, אזרחים מהשורה ונציגי משטרת ישראל והונחו על ידי מנחה מקצועית המתמחה בבניית הסכמות ובתהליכי שיתוף. בכל יישוב התקיימו בין חמישה לשישה מפגשים בהם אותרו הנקודות החמות הרכות על ידי זיהוי הבעיות המרכזיות ביישוב מבחינת הפרת חוקי התנועה ומיקומן. לאחר מכן, נבנתה על ידי המשתתפים תוכנית אכיפה משטרתית ומספר תוכניות קהילתיות שמבקשות לענות על בעיות אלו. תוכנית האכיפה, שתוכננה בתהליך שיתוף הציבור, יושמה בפועל בשני היישובים במשך כארבעה וחצי חודשים על ידי משטרת ישראל (באמצעות זרוע צפון של משטרת התנועה ושתי תחנות משטרה הסמוכות ליישובים). כאשר בכל יישוב בוצעה בממוצע פעילות בין חצי שעה לשעה במשך כשלושה ימים בשבוע והיא לוותה בפרסום הפעילות באמצעי תקשורת מקומיים ורשתות חברתיות.

הערכת ההתערבות בוצעה על ידי תצפיות שטח סיסטמתיות על כלי רכב בכל ארבעת היישובים, לפני תחילת ההתערבות ובסיום יישום האכיפה המשטרתית בשטח. באמצעות התצפיות נאמדו התנהגויות הנהגים, ביצוע עבירות התנועה ומאפייני הנהגים והרכבים. התצפיות התקיימו במשך חמישה ימים בשבוע בכל יישוב לפני ואחרי ההתערבות וכללו בסך הכל 40 ימי תצפית שהקיפו יותר מ- 12,000 כלי רכב.

ממצאי הניסוי מעידים בצורה ברורה כי ההתערבות, שכללה את תהליך שיתוף הציבור ויישום תוכנית האכיפה בשטח שתוכננה במהלכו, הובילה לצמצום מובהק ומשמעותי בעבירות התנועה בעוד שביישובי הביקורת חלה עלייה מתונה. ביישוב ניסוי אחד ההתערבות צמצמה את עבירות התנועה בכ- 9% (Cohen’s d=-0.22) וביישוב הניסוי השני בכ- 23% (d=-0.41), לעומת זאת ביישובי הביקורת חלה עלייה מתונה בעבירות התנועה של כ- 3% ו- 5% בהתאמה (d=0.07, d=0.16, בהתאמה). השוואת ממצאי המחקר לפי כל נקודות התצפית בנפרד, מביאה אף לאפקטים (Cohen’s d) גדולים יותר של 0.4 ו- 0.7 בשני יישובי הניסוי בהתאמה. מבחינת תאונות דרכים (קל, בינוני וקטלני ביחד), ביישובי הניסוי מסתמנת ירידה בין התקופה לפני תחילת התוכנית לבין תקופת יישום התוכנית בשטח בהשוואה ליישובי הביקורת, אך מדובר במספרים קטנים מאוד ולא ניתן לתת להם משמעות רבה.

לסיכום, ממצאי המחקר מעלים כי תהליך שיתוף הציבור – הכולל איתור בעיות בתחום עבירות התנועה ביישוב וגיבוש פתרונות לבעיות אלו בדמות תוכנית אכיפה משטרתית ממוקדת ומיזמים קהילתיים – ויישום הפתרונות העולים ממנו בשטח, מובילים לירידה משמעותית בביצוע עבירות תנועה. כך שהתערבות ממוקדת ומותאמת תרבותית יכולה לתרום לצמצום עבירות התנועה ותאונות הדרכים בקרב אוכלוסיות בעלות ייצוג יתר בעבירות תנועה ותאונות דרכים, כמו הערבים בישראל. העלייה באחוז העבירות ביישובי הביקורת, בהם לא בוצעה ההתערבות, עומדת בקנה אחד עם העלייה בתאונות הדרכים בשנים האחרונות בישראל ומעידה על כך שללא ביצוע התערבות, כמו במחקר הנוכחי או התערבות אחרת, המגמה הכללית היא של עלייה בעבירות התנועה ותאונות הדרכים ולכן יש להמשיך למצוא דרכים לעצור מגמה זו ואף להפוך את כיוונה. תהליך שיתוף הציבור יכול להשתלב באסטרטגיות השיטור הקהילתי ושיטור מבוסס בעיות ולאפשר למשתמשים בשיטות אלו לא רק להתייעץ עם התושבים אלא גם לשתף אותם באופן מלא ופעיל בתהליכי קבלת ההחלטות ויישומן (תחום שנדמה כי חסר בשיטות הנהוגות כיום). כמו כן, שיתוף התושבים מאפשר לזהות את הנקודות החמות הרכות המפריעות לתושבים, שלרוב אינן מופיעות בנתונים הרשמיים של המשטרה, וברוח שיטור נקודות חמות להגביר ולמקד את האכיפה בנקודות אלו. נראה כי תהליך השיתוף מגביר את האמון והלגיטימיות במשטרה ובאכיפה, כל זאת בעלות נמוכה יחסית וללא השקעת משאבים רבים. מומלץ לשקול להשתמש בשיטה זו ביישובים אחרים ובתחומי שיטור אחרים ובליווי הערכה מחקרית.