ההתיישנות בתביעת מבטחים בשל ביטוח כפל

עא 002286/02

המגן בע'מ חברה לבטוח נ' חתמי לוידס חברה לביטוח ואריה בע"מ חברה לביטוח

בית המשפט המחוזי: ההחלטה ניתנה ביום 07.06.07 ע"י כבוד השופטים י' גרוס, א' קובו, מ' רובינשטיין

עניינה של ההחלטה: האם תביעה של חברת ביטוח אחרת כנגד חברת ביטוח אחרת לפי סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א היא תביעה לתגמולי ביטוח לגביה חלה תקופת ההתיישנות  המקוצרת לפי סעיף 31 לחוק

תמצית פסק הדין: הדיון נערך בחמישה ערעורים מאוחדים על מנת לקבוע את תקופת ההתיישנות בתביעה של חברת ביטוח אחת כנגד חברת ביטוח אחרת. האם מדובר בתקופה של שלוש שנים (סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח) או שבע שנים (לפי חוק ההתיישנות).

בשני פסקי הדין וההחלטות, נשוא הערעורים, החליטו השופטים כי בביטוח כפל חלה תקופת ההתיישנות המקוצרת (שלוש שנים)   ובשלושה פסקי דין הוחלט, כי תקופת ההתיישנות תהיה כפי שנקבעה בחוק ההתיישנות (שבע שנים).

בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות החלה בתביעות בין מבטחים במקרה של כפל ביטוח הינה שבע שנים (כאמור בחוק ההתיישנות) ולא שלוש שנים (כאמור בחוק חוזה הביטוח).

מדובר בפסק דין חדשני הואיל ובתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון טרם פסקו בסוגיה זו.

מתוך פסק הדין:

" אין לומר כי תביעתה של חברת ביטוח אחת נגד חברת ביטוח אחרת להשתתפות בתגמולי הביטוח ששילמה למבוטח אכן יכולה להיכנס להגדרתה של "תביעה לתגמולי ביטוח".  סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, המגדיר את מושגי היסוד הרלוונטים ליצירתו של חוזה ביטוח ולהעברת תגמולי הביטוח בין המבטח לבין המבוטח, מכוון באופן ברור למערכת היחסים שבין המבטח לבין המבוטח בקובעו כי :

"חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". 

 כמו חלק הארי של חוק חוזה הביטוח, גם סעיף זה מסדיר את היחסים העסקיים בין המבטח למבוטח ומשכך אין הוא רלוונטי, לפחות על פי הלשון היבשה של הסעיף, למערכת היחסית העסקית בין שני מבטחים. "

 " גם בסעיף 31 עצמו ניתן למצוא חיזוק להחלה המצומצמת של המינוח "תגמולי ביטוח" על מערכת היחסים בין המבוטח למבטח בלבד. סעיף החוק קובע את המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות ביום קרות מקרה הביטוח, מועד הגיוני וסביר רק אם עסקינן בתביעתו של המבוטח נגד חברת הביטוח, שהרי אין לו למועד זה קשר ישיר למערכת היחסים בין מבטח אחד למבטח אחר. החלת הסעיף במלואו על תביעות בין שני מבטחים עשויה לגרום למצבים בהם חברת הביטוח תעמוד מול שוקת שבורה שעה שתבקש לתבוע את חלקה היחסי של המבטחת השנייה בתגמולים נוכח העובדה שהמועד בו נודע לה על אודות קיומו של ביטוח הכפל או לחילופין על קרות מקרה הביטוח היה סמוך לסוף תקופת ההתיישנות.”

"מהדברים האמורים ניתן להבין כי במקרה של ביטוח כפל קיימות שלוש מערכות יחסים משפטיות בנפרד- מערכת היחסים של כל אחת מחברות הביטוח עם הניזוק ומערכת יחסים נוספת בין שתי חברות הביטוח, ולפיכך חלוקת הנטל בין החייבים נובעת מחובה עצמאית שבין שני המבטחים. עצמאות העילה שבין שני המבטחים כמו גם הטעמים ליצירת הסעיף, בהם החשש מפני שרירות ליבו של הנושה (המבוטח)  מחזקים את המסקנה שעילת התביעה בין שני המבטחים הינה עילה עצמאית שאינה צריכה להיסמך על עילת התביעה של המבוטח כנגד המבטח."

"בכך אין כדי להשמיט את הבסיס מתחת לזכות ההשתתפות בסוג זה של מצבים. יש לזכור כי מבחינה רעיונית, זכות ההשתתפות אינה מיוסדת על קיומו של קשר חוזי בין הצדדים. היא מבוססת על עיקרון כללי שביושר, שעניינו נשיאה שווה בנטלים (ראו דברי .Lloyd L.J בפרשת and General Society v. Drake Insurance Co. Ltd. [1992] 2 W.L.R. Legal 157, בעמוד 159 לפסק הדין). מנקודת מבט זו, יש צידוק ענייני לתחולתו של דין ההשתתפות גם במצב שבו מדובר בחייבים שמקור חבותם עצמאי, כמו מבטחים.

לצידוק זה כמה פנים, השלובים זה בזה. פן אחד נוגע לעיקרון השוויון בין החייבים. כאשר תשלום שיפוי על נזק על ידי מבטח אחד משחרר את המבטח האחר מאחריות על פי הפוליסה אשר המבטח האחר נקשר בה, ראוי שהמבטח האחר, אשר שוחרר מאחריות, ישא בחלק יחסי צודק של החיוב (ראו פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א') (מהדורה שניה, ירושלים, תשנ"ח) בעמוד 349). פן שני הוא, שאין כל צידוק שהנשיאה בנטל תהיה על פי שרירות ליבו של הנושה (כהן ופרידמן בספרם הנ"ל, בעמוד 180). החשש הוא, שאם לא תוכר זכות ההשתתפות במצב הנדון, חלוקת הנטל בין החייבים תיעשה על פי החלטת הנושה אל מי מהם הוא מבקש לפנות. פיתרון כזה הוא אקראי ושרירותי. לעתים אף טמון בו פוטנציאל לקנוניה אפשרית בין הנושה לבין מי מן החייבים, אשר תכליתה לגרום לכך שהחיוב יוטל רק על אחד מן החייבים (כהן ופרידמן בספרם הנ"ל, בעמוד 250; ראו גם פרידמן בספרו הנ"ל, בעמוד 342). זכות ההשתתפות מונעת תוצאה לא רצויה זו. פן שלישי נוגע למצבו של כל אחד מן המבטחים בסיטואציה של ריבוי מבטחים. יש לזכור, כי כל אחד מן המבטחים קיבל פרמיה עבור פוליסת הביטוח בה נקשר. בשל כך, נתפס שחרורו מכל חבות, אף שאירע מקרה המכוסה על ידי הפוליסה, כבלתי צודק...דין ההשתתפות בין המבטחים שנקבע בסעיף 59 (ד) לחוק חוזה הביטוח משקף שיקולים אלה. הוא מביא לחלוקת האחריות בין מבטחים אחדים כאשר מוטל עליהם לשאת באותו הנטל. כאשר אותו אדם נקשר בשתי פוליסות נפרדות לגבי אותו נכס, המכסות אותם סיכונים, הדברים פשוטים וברורים. במצב כזה, השיקולים האמורים בדבר מניעת התעשרות שלא כדין של מי מן המבטחים, חלים במלוא עוצמתם".

ראו גם:

עוד בנושא התיישנות באתר:

התיישנות בתביעת מבטחים ברכב קל-כבד

התיישנות בביטוח תאונות אישיות

תחילת מניינה של התיישנות