ארוע שראשיתו בחשד להתקף לב וסופו בתאונת דרכים
מאת: עו"ד שמואל מורד
ביום 13.11.07 ניתנה על ידי השופטת נורית אחיטוב בת.א. 1774/03 בביהמ"ש המחוזי בת"א החלטה בתיק שנסיבותיו אינן שגרתיות:
על פי עובדות המקרה, ארעה ביום 15.1.02 תאונת דרכים, כאשר המנוח נהג ברכבו והתנגש בנגרר מחובר למשאית שחנתה בכיוון נסיעתו. מיד לאחר מכן נקבע מותו.
השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש היתה אם המדובר בתאונת דרכים, המזכה את עזבון המנוח והתלויים בו בפיצויים ממבטחי הרכב בו נהג, או שמא במוות עקב התקף לב שקדם להתנגשות עם הנגרר, שאז דינה של תביעתם להידחות.
גדר הספק נבע ממספר עובדות. הראשונה שבהן היתה עדותה של אשתו של המנוח שנסעה עמו, לפיה המנוח סיפר לה במהלך הנסיעה "שכואב לו הלב", וכי הוא "סבל מכאבי לב לפני התאונה כמה פעמים". עוד הוסיפה וכתבה האשה בטופס התביעה למל"ל "בעלי ז"ל קיבל התקף לב תוך כדי נסיעה ואירעה תאונה עם משאית".
בנוסף, נמצאו על גבו של המנוח מדבקות לניטור קצב הלב, אם כי לא היה ברור אם אלה נותרו מבדיקה שבוצעה לפני התאונה, או מבדיקה שמד"א ביצע לאחר שהוזעק אחרי התאונה.
גם הסטיה הבלתי מוסברת של הרכב לעבר המשאית, מבלי להשאיר סימני חיכוך על פני הכביש, המעידים בדרך כלל על נסיון עצירה, תרמו לספק אם אמנם לפנינו תאונת דרכים שגרמה למוות או התקף לב שקדם לה.
אך מעבר לספקות האלה, לא היה בידי מבטחי הרכב כל ראיה רפואית אובייקטיבית על ארוע של התקף לב. ניתוח לאחר המוות לא נעשה למנוח לבקשת המשפחה, וגם עבר קרדיולוגי לא נמצא.
במאזן ראיות זה היה על השופטת להכריע. בצדק היא כותבת בפסק דינה כי כאשר בפני ביהמ"ש עומדת תאונת דרכים אמיתית עם נזק גוף, שבמקרה זה הוא מוות, שומה עליו להסיק גם על הקשר הסיבתי בין השניים (הוא אלמנט ה"עקב" בהגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפלת"ד) – זהו ה"כלל". "היוצא מן הכלל" הוא מוות בנסיבות כאלה, שאינו ממקום תאונתי, אולם אז הוא טעון הוכחה במשקל הסתברות הנדרש – וכאן לדעתה לא היתה הוכחה כזאת.
השופטת לא התרשמה מדבריה של אשת המנוח במשטרה, או ממה שכתבה בטופס ההודעה למוסד לביטוח לאומי ("אין לה כל השכלה רפואית"). היא גם שללה את קיום המדבקות לניטור קצב הלב על גבו של המנוח לפני התאונה.
עם זאת, השופטת עדיין אינה קובעת כי מותו נגרם מתאונת הדרכים, אלא מגיעה למסקנה דווקא "כי גם כיום לא ידועה לאשורה סיבת מותו של המנוח". והשאלה, חוסר הידיעה הזה לטובת מי הוא פועל?
בנסיבות אלה מפעילה השופטת מדיניות שיפוטית מקובלת, העולה אף בקנה אחד עם דיני הראיות, לפיהם צד לדיון במשפטים אזרחיים, על מנת שיזכה במשפט הוא חייב להביא משקל ראיות כזה שיכריע, ולו במקצת, את הכף ביחס למשקל הראיות שהביא הצד שכנגד. זהו כידוע מאזן ההסתברות הדרוש במשפטים אזרחיים, בניגוד למשפטים הפליליים, בהם על המאשים להוכיח את אשמתו של הנאשם "מעבר לכל ספק סביר".
במקרה שלפנינו אכן לא נמצא משקל ראיות אפילו במאזן ההסתברות האזרחית, ובוודאי לא כאשר נדרשת הכרעה אם לשלול מאלמנה ויתומים פיצויים על מות המפרנס שלהם.
