התאבדות שבה מעורב רכב אינה מזכה בכל מקרה בפיצויים
המנוחה קפצה אל מותה מגשר לה-גווארדיה לנתיבי איילון – השארים שלה תבעו פיצויים מהנהג הדורס ומחברת הביטוח שלו
מאת עו"ד שמואל מורד
ביום 7.9.08 ניתן פסק דין על ידי השופט ר. וינוגרד בבית משפט השלום בירושלים בתיק א 553/04 פלוני נגד "כלל", בו דחה תביעה של העזבון, של הבעל ושל שני הילדים הקטינים של המנוחה (ששמה נאסר לפרסום), אשר שמה קץ לחייה בדריסה ע"י רכב. התביעה הוגשה לפי חוק הפלת"ד נגד נהג הרכב ונגד חברת הביטוח שלו.
1. על עובדות המקרה לא היתה מחלוקת למעשה. בליל ה- 7.12.02 הגיעה המנוחה עם רכבה לגשר לה-גוורדיה בתל-אביב, החנתה אותו על הגשר, הניחה בו מכתב פרידה לבני משפחתה, יצאה ממנו, כשמנועו עדיין פועל, וקפצה מעל הגשר אל הכביש הסואן של נתיבי איילון שמתחתיו, שם נדרסה על ידי הרכב המבוטח בו נהג הנתבע, ומתה מפצעיה.
טענת התובעים היתה כי המנוחה צנחה על הכביש בעודה בחיים, ואילו הדריסה ע"י המכונית היא שגרמה למותה, ומכאן שמדובר ב"תאונת דרכים" רגילה, המזכה אותם במלוא הפיצויים הקבועים בחוק. יש לציין כי לבקשת המשפחה הגופה לא נותחה לאחר המוות, ומכאן, לדעת הפתלוג המשטרתי, סיבת המוות המדוייקת – אם היא מהקפיצה או מהדריסה – אינה ידועה.
נוכח מצב דברים זה, קבע ביהמ"ש כי מאחר שמי שחייב בנטל ההוכחה שהמוות נגרם עקב הדריסה דווקא, הם התובעים, ומאחר ואלה לא הרימו נטל זה, שכן יתכן ודי היה בקפיצה לכביש, גם ללא הרכב, לגרום למוות, הרי שמן הדין לדחות התביעה.
2. בעצם יכול היה ביהמ"ש לסיים כאן את פסק דינו, אלא שהוא בצדק לא הסתפק בדרך קצרה זו. ביהמ"ש בדק ליתר בטחון, אם תוצאה זו נכונה וצודקת גם אם המוות נגרם מהדריסה של הרכב. לשם כך, הוא מנתח את ההלכות הנוגעות לסוגית "המעשה המכוון" בחוק הפלת"ד. הכוונה ל"חזקה הממעטת" בהגדרת "תאונת דרכים" הקובעת: "... ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם...".
ביהמ"ש מגיע למסקנה, תוך הסתמכות על ההלכה בעזבון לזר בביהמ"ש העליון (ע"א 2199/99 פ"ד נו (1) 938), שיש להחיל במקרה שלפניו את החזקה הממעטת הנ"ל, המחריגה את הארוע מלהיות "תאונת דרכים", משום ש"אותו אדם" בחריג זה עשוי להיות גם המתאבד עצמו. מכאן שהתאבדות בעזרת רכב אינה יכולה להיות תאונת דרכים. לעומת זאת לא החיל על מקרה זה את סעיף 7(1) לחוק, השולל פיצוי רק "ממי שגרם לתאונה במתכוון", אך מזכה את התלויים בו בפיצויים.
כך, המסקנה של ביהמ"ש הובילה שוב לאותה תוצאה – מוות בהתאבדות באמצעות רכב איננה "תאונת דרכים", גם אם המוות נגרם עקב השימוש ברכב.
3. נותר לביהמ"ש לבדוק שמא חל במקרה זה החריג לחזקה הממעטת הנ"ל – המהווה למעשה חריג לחריג, שעשוי להחזיר את "המעשה המכוון" להיות "תאונת דרכים". הכוונה למילים המצויות בסיפא לחזקה הממעטת, לפיהן התנאי לכך שלא יראו במעשה מכוון כתאונת דרכים הוא ש "... הנזק נגרם על ידי המעשה (המכוון – ש.מ.) עצמו, ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי", כלשון המחוקק.
משפט זה – שניסוחו הלא מוצלח הסב כבר לא מעט כאב ראש, ואפילו ביהמ"ש העליון העדיף בפרשת לזר הנ"ל להשאירו "בצריך עיון" – קובע למעשה, כי מעשה מכוון יחדל להיות כזה, ויחזור להחשב ל"תאונת דרכים", אם הנזק הגופני שנגרם בעקבותיו לא נבע ישירות מהמעשה המכוון (למשל, ידוי האבן או הירי מכלי הנשק), אלא מהשפעת המעשה (למשל, אובדן שליטה בהגה שהביאה להתהפכות או התדרדרות המכונית או התנגשותה ברכב אחר).
במקרה שלפנינו ניסו התובעים להאחז במילים אלה שבחוק, המהוות כאמור "חריג לחריג", אלא שביהמ"ש דחה גם נסיון זה בקובעו כי קפיצת המנוחה אל מותה לא השפיעה על מעשיו של הנהג, שכלל לא הבחין בה לא בעת קפיצתה ולא בעת שנדרסה, ומכאן שלא היתה לה כל "השפעה של המעשה על השימוש ברכב".
4. לבסוף, ניסה ביהמ"ש לבדוק, אף שלא נדרש לכך ע"י התובעים ומעל לצורך, אם ניתן להחיל על המנוחה את ההנחה המצויה במקורות המשפט העברי, לפיה היא חזרה בה מכוונתה להתאבד רגע לפני שמצאה את מותה, באופן שאותה חרטה יש בה כדי להפוך את הארוע לתאונת דרכים, בלי היסוד הנפשי של "מעשה במתכוון".
לאחר שסקר את מקורות המשפט העברי מוצא השופט כי גם בהנחה שכך הוא, אין הדבר יכול להושיע לתובעים, שכן חוק הפלת"ד מדבר ב"מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון". כלומר, די בכך שהתאונה היא תוצאה של מעשה שהחל מתוך כוונה כדי להפוך אותו לחריג לתאונת דרכים, והיסוד הנפשי סמוך לפני שארע - אין לו כל נפקות.
5. לסיכום: התאבדות אינה יכולה בכל מקרה להיות עילה לפיצויים לפי חוק הפלת"ד. זאת, בשל החריג של "מעשה מכוון" כלפי האדם שנפגע בפועל, אף אם אותו אדם הוא המתאבד עצמו.
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת.
