מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה א'

בפסק-דין חדש שפורסם לאחרונה התעוררה בשאלה האם ניתן להחיל את הכלל ש"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" בתביעת נזיקין מכוח חוק הפלת"ד.

במקרה הנדון התובע שנפגע בעת שרכב על אופנוע בדרך בין עירונית כאשר סטה מהכביש כדי להתחמק מרכב שבא מולו, שם נתקל באבנים, בטון וברזלים והתהפך. התובע תבע את מע"צ בטענה למפגע בכביש. לתובע לא היה מעולם רישיון נהיגה לאופנוע, בעת התאונה הוא היה בשלילה מלהחזיק רישיון נהיגה לרכב בשל נהיגה בשכרות, היו לו שש הרשעות קודמות בנהיגה ובכללן שלוש עבירות של אי ציות לתמרור עצור ונהיגה בדרך בין עירונית במהירות מופרזת, הוא השתמש בעבר בסמים מסוג קוקאין ועבר תהליך גמילה בסמוך לתאונה, הוא גנב את האופנוע מבן דודו ולא קיבל רשות להשתמש בו, הוא לא ידע את מצב תקינות האופנוע וזו הפעם הראשונה שנהג באופנוע בדרך בין עירונית.

בית-המשפט המחוזי מפיה של כב' השופטת נורית אחיטוב פסק:-

מהיות סעיף 8(ג) לחוק הפלת"ד מפורש דיו בקובעו כי ניתן לתבוע מכוח פקודת הנזיקין, גם למי שאין עילת תביעה על פי הפלת"ד (לפי סע' 7(5) לחוק הפלת"ד אין לנהג חסר ביטוח עילת תביעה כזו). הרי ייחוד העילה אינו מכשול לתביעה, והתובע רשאי להשתית תביעתו על פקודת הנזיקין, כפי שעשה בתובעו את מע"צ בעילת רשלנות.

לעצם העניין נקבע:-

אין כל ספק, כי התובע מתוך ידיעה שלוקח אופנוע גנוב שאינו יודע מהו מצבו המכאני ומצבו הרישוי, שיתכן שלא מסוגל לנהיגה כלל, בהעדר כל מיומנות וניסיון קודם בנהיגה על אופנוע ובהעדר רישיון נהיגה מכל סוג שהוא, תוך כדי הפרת מספר הוראות חוק – בחר תוך כוונה ידיעת העובדות, לנהוג. לא בכדי אסר המחוקק, על מי שאין בידו רישיון  בר-תוקף, לנהוג.

במעשי העוולה שביצע התובע, סיכן לא רק את חייו שלו, אלא גם את חיי כל המשתמש באותה הדרך.

לא מן הנמנע, שאדם מיומן יותר בנהיגה, היה מאט מהירות נסיעתו בכניסתו לעקומה, וגם אם היה מבחין ברכב הבא ממולו היה יורד לשולי הכביש, לאחר האטת המהירות וצולח את הנסיעה ללא כל נזק.

התובע הפר ברגל גסה הוראות חוק רבות ושונות הן עונשיות והן תעבורתיות, וכל זאת מתוך כוונה וידיעה ברורה בדבר ההפרה ואפשרויות תוצאותיה. עוצמתה של הכוונה הפלילית וחוסר המוסריות שבהתנהגותו עולה משרשרת מעשיו המהווה התנהגות בוטה של הפרת חוק. האינטרס הציבורי המחייב בהטלת אחריות על התובע נובע מכך שגרם לנזק לא רק ברשלנות אלא במזיד וביודעין.

זה המקרה שבו בית המשפט צריך להביע את שאט נפשו, שאם לא כן, יימצא מעודד הפרת חוק בוטה ועידוד לבעל דין להיבנות מכך.

לפיכך, ולו מטעם זה בלבד, של ישום הכלל "מעילת בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" - דין התביעה להידחות.

ביהמ"ש קבע גם שיש לדחות את הטענה בעניין רשלנות הנתבעות. אולם אפילו שהיה נקבע שהיתה רשלנות מצד הנתבעות או מי מהן (דבר שלא נקבע) הרי "אשמו התורם" של התובע עולה עד כדי 100%.

כמו כן נקבע כי גם על פי הדוקטורינה של "הסתכנות מרצון" דין התביעה להידחות.

הקביעה של ביהמ"ש כי ניתן לדחות את תביעת הנזיקין אך ורק מהנימוק ש"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" (להלן:"הכלל") מעוררת שאלה מעניינת לגבי זכאותם של נפגעים "מוגבלי זכאות" לפיצוי עפ"י סע' 7 לחוק הפלת"ד בבואם לתבוע צד ג' עפ"י פק' הנזיקין.

אין ספק שלא ניתן להחיל את ה"כלל" באופן גורף שפירושו של דבר להוריק את סע' 8(ג) מכל תוכן.

נראה לי שיש מקום לאבחן בין המקרים המפורטים בסע' 7 לחוק. למשל מקרים בהם הנפגע רק שכח לשלם את הביטוח או לא חידש אותו [סע' 7(5)(6)]- מקרים שבהם אין לכאורה מקום להפעיל את ה"כלל", לבין מקרים בהם הנפגע זייף את תעודת הביטוח או היה שותף לגניבת הרכב, או שהרכב סייע בידו לביצוע פשע [סע' 7(2)(4)]- מקרים שלכאורה יש אולי מקום להפעיל את ה"כלל".

בסופו של דבר נראה לי שלא יהיה מנוס מלדון בכל מקרה לגופו, ואולם לדעתי יש להחיל את ה"כלל" במשורה ואך ורק לגבי מקרים חמורים ביותר כגון המקרה הנדון.

**ראה: ת.א. (מחוזי-ת"א) 2476/01 אבירם כלף נ' מע"צ- מחוז ת"א מרכז (פסק דינה של כב' השופטת נורית אחיטוב. ניתן בתאריך 2/11/08).

מעילה בת עוולה לא תקום זכות תביעה - כתבה שנייה בנושא