עו"ד ירון אליאס: אשם תורם בחוזה ביטוח

עמדת היועץ המשפטי לממשלה ביחס לאשם תורם בחוזה ביטוח

מתוך פרק 11 לספרו של עו"ד ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שנייה, 2009, הוצאת דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ ( עמ' 469-471)

עו"ד ירון אליאס עבד במשך כ-10 שנים עבד אליאס במחלקת פניות הציבור באגף הפיקוח על הביטוח באוצר. לאחר פרישתו, הצטרף למחלקת הביטוח במשרד עורכי הדין פירון, בראשות עו"ד יוסי הלוי. הספר "דיני ביטוח" מפרי עטו הוא הספר המקיף ביותר בנושא דיני ביטוח שפורסם והוא צוטט בפסקי דין רבים ובהם פסיקה של בית המשפט העליון.

בפרשת מגדל נ' פי.וי.בי הדבקות נדון עניינה של חברה מסחרית (המבוטחת) שהובילה סחורה במשאיותיה לשטחי הרשות הפלסטינית (שטח A), תוך כדי עקיפת מחסומי צה"ל ובניגוד לצו אלוף שאסר על כניסת ישראלים לשטחי הרשות[1]. באחת מאותן נסיעות נשדדה משאית של המבוטחת, על תכולתה. המבוטחת דרשה מהמבטח לשפותה בגין אובדן המשאית. המבטח דחה את הדרישה בהסתמכו על סייג בפוליסה שלפיו אין הביטוח מכסה מקרה ביטוח שאירע "מחוץ לשטח מדינת ישראל ו/או מחוץ לשטחים המוחזקים בידי צה"ל". המבוטחת הגישה תביעת שיפוי לבית המשפט. בית המשפט המחוזי חילק את האחריות לנזק בין הצדדים לחוזה הביטוח. עיקר האחריות (65%) הוטלה על המבטח, נוכח העובדה שהסייג לאחריותו, כמצוטט לעיל, נוסח באופן בלתי בהיר. החלק הנותר (35%) הוטל על המבוטחת אשר בהתנהגותה הרשלנית תרמה לקרות מקרה הביטוח. המבוטחת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בטרם החל הדיון בבקשה הגיעו הצדדים להסכם פשרה, והבקשה נמחקה. ברם, קודם למחיקת הבקשה, הוגשה לתיק בית המשפט חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה ביחס לתחולתה של דוקטרינת האשם התורם החוזי בתחום הביטוח. בתמצית, גישת היועץ היא כי דוקטרינת האשם התורם החוזי אינה חלה בתחום הביטוח. כמו כן, לפי גישתו, תחולתה של הילכת סטרפלאסט [פטירת המבטח מאחריות בגין אירוע נזק שנגרם בעת שהמבוטח פעל ברשלנות רבתי ובפזיזות], בכל מקרה נתון, מותנית בקיומה של תניה בפוליסה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות לשם מניעת הנזק. משמע, באין תניה כזו (כמו במקרה הנדון), חייב המבטח בתגמולי ביטוח מלאים, אפילו פעל המבוטח ברשלנות רבתי ובפזיזות עובר לקרות הנזק. לדעתנו, עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שלפיה דוקטרינת האשם התורם החוזי אינה חלה בתחום הביטוח - מוצדקת וראויה. עם זאת, קביעתו שלפיה באין תנית זהירות בפוליסה חב המבטח בתגמולי ביטוח מלאים, אפילו פעל המבוטח ברשלנות רבתי ובפזיזות - בטעות יסודה. אכן, פוליסת הביטוח שנדונה בעניין סטרפלאסט כללה תנית זהירות כאמור. עם זאת, הגבלת תחולתה של הילכת סטרפלאסט רק למקרים שבהם הפוליסה כוללת תנית זהירות משקפת תפיסה פורמליסטית המנותקת מהרציונל שביסוד ההלכה. בבסיס הילכת סטרפלאסט מונחים טעמים של תקנת הציבור. שלילת תגמולי ביטוח ממבוטח שגרם לקרות מקרה הביטוח תוך כדי סטייה ניכרת מסטנדרט ההתנהגות הסביר (הילכת סטרפלאסט) נועדה להגן על צדדים שלישיים החשופים לסיכונים החמורים הכרוכים בסטייה שכזו. כך לדוגמה, השיקול הספציפי שהנחה את בית המשפט בעניין סטרפלאסט הוא שיקול ציבורי שעניינו הרתעת מעבידים מלנהוג הפקרות בחיי עובדיהם. בית המשפט קבע כי פוליסה לחבות מעבידים אינה מכסה מקרי ביטוח שאירעו כתוצאה מרשלנות רבתי (ופזיזות) של המעביד, וזאת במטרה להגן על ציבור העובדים. על רקע זה, קשה להלום את עמדת היועץ. התוצאה הנובעת מעמדתו היא כי בהיעדר תנית זהירות בפוליסה, רשאי המעביד, לפחות ככל שמדובר בהיבט של הכיסוי הביטוחי, לנהוג הפקרות כלפי עובדיו. לדעתנו, מדובר בתוצאה בלתי סבירה. השיקול ההרתעתי שביסוד הילכת סטרפלאסט אינו צריך להיות מושפע מקיומה או מהיעדרה של תנית זהירות בפוליסה. ככל שמדובר באינטרס הציבורי שעניינו הגנה על צדדים שלישיים החשופים להתנהגות מופקרת של המבוטח (רשלנות רבתי ופזיזות), אחת היא אם קיימת בפוליסה תנית זהירות אם לאו. בחינת הסוגיה הנדונה בראי עקרון תום הלב תוביל למסקנה דומה. לדעתנו, שלילת תגמולי הביטוח ממבוטח אשר פעל ברשלנות רבתי (ובפזיזות) עובר לקרות הנזק היא ביטוי קונקרטי לעקרון תום הלב. מן ההיבט של תום לב בקיום חוזים, אין זה מוצדק לאפשר למבוטח לגלגל את תוצאות התנהגותו המופקרת על שכם המבטחים. נשוב ונדגיש, אין עסקינן בהתנהגות שהיא בגדר רשלנות רגילה. מרבית הפוסקים מסכימים כי רשלנות שכזו מכוסה בביטוח. הרשלנות שבה מדובר בענייננו היא רשלנות קיצונית. עסקינן במבוטח הפועל ברשלנות רבתי מתוך מודעות מלאה לתוצאות המזיקות העלולות לנבוע מהתנהגותו. לא יכולה להיות מחלוקת כי שלילת הפיצוי ממבוטח שכזה מתיישבת עם עקרון תום הלב, וזאת בין אם קיימת בפוליסה תנית זהירות ובין אם לאו. לדעתנו, עמדת היועץ המשפטי לממשלה שלפיה באין תנית זהירות מפורשת בפוליסה זכאי המבוטח לתגמולים חרף התנהגותו הקיצונית (רשלנות רבתי ופזיזות), משולה לעמדה שלפיה באין תניה בפוליסה המחייבת את הצדדים לפעול בהגינות רשאי המבוטח לפעול בחוסר תום לב. גישה זו, אין לה על מה שתסמוך. אין פלא אפוא, כי גישת היועץ המשפטי לממשלה לא קנתה לה אחיזה בפסיקת בתי המשפט. למיטב ידיעתנו, גישה זו ננקטה רק במקרה אחד. אותו מקרה מדגים היטב את חולשותיה של עמדת היועץ. בית משפט השלום בנצרת דן בעניינו של מבוטח אשר רכבו ניזוק במהלך מרדף פרוע שניהל אחרי אדם שניסה להתנקש בחייו באמצעות ירי מכלי נשק. במהלך המרדף עקף המבוטח את רכבו של היורה, פגע בו בחלקו השמאלי, הדף אותו לימין, ותוך כדי כך הידרדר לתהום עם רכבו שלו. דרישתו של המבוטח לתגמולי ביטוח בגין הנזק שנגרם לרכב כתוצאה מהמרדף נדחתה בידי המבטח, והעניין התגלגל לערכאות. בית המשפט קבע כי המבוטח זכאי לתגמולים, חרף התנהגותו המופקרת[2]. לדבריו, בהיעדר תנאי מפורש בפוליסה המסייג את הכיסוי בנסיבות שבהן פעל המבוטח ברשלנות רבתי, אין המבטח זכאי להשתחרר מחבותו. לדעתנו, גישה זו אינה מוצדקת. ראשית, היא מנוגדת לאינטרס הציבורי שעניינו הגנה על גופם ועל רכושם של צדדים שלישיים. שנית, היא אינה מתיישבת עם חובת תום הלב בקיום חוזה הביטוח.

[1]          עניין פי.וי.בי, לעיל הערה 11.

[2]          ת"א (שלום, נצ') 2514/03 אלהאם נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (נבו) (2006).

 

"תקרת השיפוי בביטוח אובדן כושר עבודה", מאת עו"ד ירון אליאס מתוך ספרו "ביטוח פרט בראי המשפט

 

המחקר של עו"ד ירון אליאס באתר: תחולת חוק חוזה הביטוח על פוליסת ביטוח החובה לרכב

 

"חובת הנמקה של דחיית תביעה", מאת עו"ד ירון אליאס מתוך המהדורה השלישית, 2016,  של ספרו "דיני ביטוח"