תא (פ"ת) 3500-06-09 יוסף בצלאל נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בפתח תקווה
פסק הדין ניתן ביום: 19/7/2012
ע"י כבוד השופט: נחום שטרנליכט
עניינו של פסק הדין: האם על חברת הביטוח לפצות את המבוטחים בתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקי פריצה לדירה?
רקע: חברת הביטוח דחתה את תביעתו של המבוטח בשל אי קיומם של אמצעי מיגון שנדרשו לפי הפוליסה וטענה, כי אין כיסוי ביטוחי לתכשיטים הואיל והם לא נמצאו בכספת מבוטנת כנדרש לפי תנאי הפוליסה.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה וחייב את חברת הביטוח לפצות את המבוטח בשיעור של 50% מסכום התביעה וזאת בשל העובדה שחברת הביטוח שלחה למבוטח מכתבים כי עליו להתקין כספת אבל לא ערכה וידוא, כי הכספת אכן הותקנה. המבוטח נמצא אחראי ל 50% מהנזק בשל העובדה שלא קרא את המכתבים ששלחה לו חברת הביטוח.
מתוך פסק הדין:
"כפי שפורט לעיל, אין מחלוקת על כך שבפוליסה צוין במפורש, שתנאי לתחולת הכיסוי הביטוחי הוא הימצאם של התכשיטים בכספת. עוד אין מחלוקת, כי התכשיטים שנגנבו לא הוחבאו בכספת, וכזו כלל לא הותקנה על ידי התובע. האם בנסיבות אלה, פטורה הנתבעת מתשלום תגמולי הביטוח כנטען על ידה? האם בציון התנאי בפוליסה, גם אם הדבר נעשה בצורה בולטת וברורה, יצאה הנתבעת ידי חובתה?
...
האם עמדה הנתבעת בחובת הבלטת התנאי? מעיון בפוליסה עולה, כי התנאי הובלט על ידי הנתבעת בפיסקה נפרדת, תחת הכותרת "תנאים והרחבות" בכתב גדול ומרווח בפרק מיוחד ברשימת הפוליסה. המעיין בפוליסה לא יכול שלא להבחין בתנאי. התובע אף אישר בעדותו, כי התנאי סומן בפוליסה בצבע צהוב זוהר (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 1-3). נראה, איפוא, כי בכך עמדה הנתבעת בחובתה הטכנית להבלטת ההגבלה שנקבעה על ידה, החובה הקבועה בסעיף 3 לחוק.
אלא מאי? בכך לא די.
בע"א 420/83, אשור נ' מגדל חברה לביטוח, פד"י מד(2)627, 649-650, נאמר:
"... הקטגוריה הראשונה של מקרים בם ההתנאה מצויה בשליטתם של בעלי הפוליסה, ועל כן היא תופסת. אך רבים מהם אינם מודעים כלל לקיומה של ההגבלה, וממילא אין הם נוקטים את האמצעים הדרושים כדי למנוע תחולתה של ההתנאה. משמתרחשת תאונת דרכים, מתברר להם לתדהמתם, כי אין חוזה הביטוח מכסה את הנזק, וכי 'נסתחפה שדהו ואין לו ממי לתבוע פיצויים על פי החוק' ... ובנוסף לכך, עם ביצוע התאונה הם גם ביצעו עבירה פלילית. נראה לי, כי יש למנוע מצב דברים קשה זה בקטגוריה זו של המקרים. לשם כך יש לשקול, אם לא מן הראוי הוא, להטיל על חברת הביטוח את החובה שתעמיד את המבוטח על כך, שאין בידו כיסוי 'מלא'. לכאורה נראה כי דרישת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) מחייבת זאת. הלכה פסוקה היא, כי חברת ביטוח שאינה מקבלת במלואה את הצעת המבוטח, חייבת להעמידו על כך".
על העקרונות בדבר חובת הגילוי וחובת הווידוא, כפי שהתגבשו בפרשת ישר, כאמור לעיל, חזר בית המשפט במספר רב של פסקי דין. כך למשל ראה ת"א(חי')26538/01, אברהים נ' ח'אלד, לא פורסם, בסעיף 14 לפסק הדין; ת"א(ת"א)18059/06, חיים נ' ישיר אי די אי חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, סעיפים 15-16 לפסק הדין; ת"א(ת"א)20465/08, אלירן נ' חברת ביטוח שירביט בע"מ, לא פורסם.
בספרם של המלומדים דודי שוורץ וריבי שלינגר, דיני ביטוח חובות גילוי, פרשנות ומגמות התפתחות, תשס"ה, 261, נאמר:
"ככל שמדובר בתנאים מוקדמים לכיסוי, מצאנו כי לפחות הערכאות דלמטה, מפרשות את דרישת הווידוא שנקבעה בהלכת ישר מנשה בעניין התנאים המוקדמים, כווידוא ביצוע, ולא הסתפקו בווידוא הבנה. כלומר, המבטח אשר לא התחקה על עמידה של המבוטח בביצוע התנאים המוקדמים לכיסוי, כמו למשל הצגת אישור על התקנת אמצעי מיגון, נתפס כמי שלא קיים את חובות הגילוי והווידוא המוטלות עליו".
ובהמשך שם בעמ' 264 נאמר:
"סמוך לאחר שניתן פסק הדין בענין ישר מנשה בבית המשפט העליון, הרחיבה פסיקת הערכאות דלמטה את חובת הווידוא כך שהיא הטילה למעשה על המבטח לוודא שהמבוטח עומד בתנאי החוזה עמה, שאם לא כן, נחשב המבטח עצמו כמי שאינו עומד בתנאי עסקת הביטוח. כך למשל, על המבטח וסוכן הביטוח הוטלה החובה לוודא שהמבוטח לא רק ער לתנאי המיגון של הרכוש המבוטח, אלא שאכן התקין את אמצעי המיגון בפועל. וידוא זה בא לידי ביטוי בדרישה מהמבטח ומסוכן הביטוח לבקש מהמבוטח את האישורים אשר לפיהם אמצעי המיגון שחוייב להתקין על ידי המבטח אכן הותקנו על ידו הלכה למעשה".
כיצד יכולה חברת הביטוח לוודא, כי המבוטח ער לתנאי הפוליסה? בענין זה נאמר בת"א(ראשל"צ)1723/99, מגדל שירותי מימון בע"מ נ' בנזון ליזה, לא פורסם, בסעיף 46 לפסק הדין:
"בידי חברת הביטוח עומדים האמצעים לוודא את ידיעת המבוטח. כך, למשל, יכול סוכן הביטוח לדרוש מן המבוטח להציג קבלות בגין התקנת המיגון ... כך ניתן לבדוק אם המבוטח נרשם בחברה המפעילה את מערכת איתוראן; כך גם ניתן לדרוש מן המבוטח לאשר בכתב, כי עיין בפוליסה וכי הוא ער לדרישת המיגון החדשה ..."
עיננו הרואות, כי על המבטחת מוטלות, איפוא, שתי חובות. האחת, חובת הגילוי, והשניה, חובת הווידוא. רק מילוי שתי החובות האמורות גם יחד - יקנה למבטחת את האפשרות להסתמך על הסייג שנקבע בפוליסה. "
"אף אם אניח לרגע, כי במשלוח המכתבים שפורטו לעיל, הנתבעת יצאה ידי חובת הגילוי, נראה כי הנתבעת לא עמדה בחובת הווידוא הנדרשת ממנה. הנתבעת לא הביאה בפני כל ראיה, שדרשה מהתובע אישור התקנת כספת בדירה, ואף לא טענה, כי דרשה אי פעם אישור כזה מהתובע. הנתבעת אף היתה יכולה להחתים את התובע על אישור, כי ראה את התנאי וכי הוא מבין אותו, אך לא עשתה כן. במילים אחרות, הנתבעת לא עמדה בחובתה לוודא, כי התובע אכן ביצע את המוטל עליו על פי התנאי."
"לאחר ששקלתי את נסיבות הענין שבפני, בהתחשב באי מילוי חובת הווידוא מצד הנתבעת - מחד, ובאדישותו המופגנת של התובע כלפי מסמכי הנתבעת - מאידך, באתי לכלל מסקנה, כי על הנתבעת לשאת בנטל של 50% בלבד מהנזק, ולייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 50%."
