חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

בית הלוחם אינו אחראי למקרה מוות בבריכה

בעת האירוע השגיחו על הרוחצים בבריכה שתי מצילות בעלות הסמכה כנדרש והאחראי על המצילים היה במסלול שחיה סמוך

 

תא (ת"א) 2622-05‏ ‏ עזבון המנוח שלמה אביחנן ז"ל נ' בית הלוחם

 

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 26/7/2012

 

ע"י כבוד השופטת: ענת ברון

 

עניינו של פסק הדין: האם על בית הלוחם ומבטחיו לפצות את יורשיו של נכה צה"ל שנפטר בעת שחיה בבריכה?

 

רקע: התביעה שהוגשה על ידי משפחתו של נכה צה"ל המנוח מבוססת על עילת רשלנות, לטענתם הנתבעים על ידם היו צריכים להשגיח עליו בעת השחייה ולהגיש לו עזרה ראשונה במקרה הצורך. אחת מן השאלות העובדתיות המרכזיות בתובענה היא סיבת מותו של המנוח – ובנושא זה הוגשו מספר חוות דעת מאת מומחים רפואיים בתחומי הקרדיולוגיה והנוירולוגיה.

 

בית המשפט דחה את התביעה

 

מתוך פסק הדין:

 

"כידוע, לעוולת הרשלנות שלושה יסודות מצטברים הדרושים הוכחה: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של חובה זו, ונזק שנגרם עקב ההפרה [ראו למשל: ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' אביטן, סעיף 9 לפסק הדין (ניתן ביום 20/7/11)].

                       

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומה של חובת זהירות של צוות המצילים והחובש בבריכת בית הלוחם, כלפי כל אחד מהמתרחצים בה - ובהם המנוח. נוסף על כן ובניגוד לנטען על ידי נתבעי נתיב, גם כנפו חב בחובת זהירות כלפי המנוח: תפקידו של כנפו היה ללוות את המנוח באשר ילך ולסייע לו בכל בעיה שעלולה להתעורר, ועל כן במסגרת התפקיד ביצע כנפו שורה של משימות שונות - החל בהסעת המנוח ממקום למקום, וכלה בלסייע לו להתרחץ ולהתלבש. בעת השחייה בבריכה בדרך כלל נדרש כנפו רק לספור כמה בריכות שוחה המנוח, ולשים לב אם הוא מתעייף וזקוק למנוחה או לכל דבר אחר (ראו עדותו של כנפו בעמ' 301 ש' 24 עד עמ' 302 ש' 5). ואולם משנדרש כנפו להיות קשוב למנוח ולצרכיו בכל זמן, מקל וחומר שומה היה עליו גם לשים לב לכל סימן מצוקה מצידו של המנוח ולפעול בהתאם – וכך גם בכל הנוגע לאירוע נושא התובענה דנן.

 

השאלה המרכזית בתיק היא אפוא שאלת ההתרשלות. אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי בתום שלב הראיות ניכר היה כי התביעה חסרת בסיס עובדתי וראייתי הדרוש להוכחת הנטען בה; וכי למעשה מבקשים התובעים מבית המשפט כי יקבע את אחריותם של הנתבעים לאירוע רק על סמך תוצאתו הטראגית. ואולם כידוע אין די בתוצאה כשלעצמה, שהיא אמנם מצערת, כדי לייחס אשם לנתבעים; ויפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126 (1982) (להלן: "עניין ועקנין"):

 

"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת.""

 

"במוקד התובענה פרשת פטירתו של המנוח שהיה נכה צה"ל - לאחר שאיבד הכרה במהלך השחייה בבריכה שבבית הלוחם, נמשה מן המים כשהוא חסר הכרה, ונפטר כעבור שבוע בבית החולים. בעת האירוע השגיחו על הרוחצים בריכה שתי מצילות בעלות הסמכה כנדרש; ובנוסף האחראי על המצילים היה במסלול שחיה סמוך לזה שבו שחה המנוח, וביצע טיפול הידרותרפיה בנכה אחר. המלווה של המנוח שהה בשטח הבריכה ושמר עימו על קשר עין, ובקרבת הבריכה המתין חובש בכוננות לטיפול במצב חירום. לא עלה בידי התובעים להראות כי מי מאלה חרג מסטנדרט התנהגות סביר וכי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מכך. במצב דברים זה, ועם כל הכאב שבדבר עבור התובעים, אין מקום לחייב את הנתבעים או מי מהם בנזק שנגרם עם מותו של המנוח.    

 

התוצאה היא שהתביעה נדחית, וכך אני מורה. חרף זאת, ואך בשל הנסיבות הקשות של המקרה, איני עושה צו להוצאות."

 

עבור לתוכן העמוד