לא ניתן לעקל זכותו של המבוטח לשינוי מוטבים

עא (ת"א) 47210-09-11  ד. פ  וע. פ נגד א.ע, הפניקס, אליהו ומנורה

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 26/12/2012

ע"י כבוד השופט: יצחק ענבר אב"ד ובהסכמת השופטת חדוה וינבאום וולצקי והשופט שאול שוחט

עניינו של פסק הדין:  האם יש לקבל את הערעור על פסיקת השלום הקובעת, כי לא ניתן לעקל את זכותו של המבוטח בהתאם לחוק חוזה הביטוח, להורות על שינוי מוטבים אשר נקבעו בקביעה שאינה קביעה בלתי חוזרת?

רקע: מדובר בערעור של אלמנתו של מבוטח אשר היתה עמו בהליכי גירושין ובנם על קביעת השלום, כי יש להכיר בביטול קביעתם כמוטבים בביטוח החיים של המבוטח וקביעתו של בנו של המבוטח מנישואיו הראשונים כמוטב.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור

מתוף פסק הדין:

"אף אם נניח כי ניתן היה לעקל את זכויותיו של המבוטח, המעוגנות בסעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח, "לקבוע מוטב אחר זולתו" או "לבטל את הקביעה ולקבוע מוטב אחר" (שתי הזכויות יקראו להלן כאחת – הזכות לקבוע מוטב), הרי העיקולים הזמניים שהוטלו לבקשתה של המערערים לא הקנו להם זכות מהותית בפוליסות, אלא משמעותם הייתה, לכל היותר, "שימת יד" של בית המשפט על הפוליסות ואיסור עשיית דיספוזיציות סותרות בהן, וזאת כסעד דיוני זמני שנועד לאפשר את מימושן של הפוליסות אם המערערים יזכו בתביעתם. והנה, אין מחלוקת, כי לאחר פטירתו של המנוח בקשו המערערים למחוק את התביעות שהגישו נגדו, כאשר בתוך כך בוטלו העיקולים הזמניים שהוטלו במסגרתן (ראו לעניין זה: פסקה 11 לפסק הדין). משבוטלו העיקולים הזמניים, הוסר המחסום הדיוני הנ"ל ולא הייתה עוד מניעה לקיים את רצונו של המנוח לקבוע בפוליסות מוטב חדש על פי ההודעה ששלח המנוח בעודו בחיים (ג' שלו, חוזה לטובת אדם שלישי, פרוש לחוקי החוזים, תשל"ז, 51; ע"א 236/84עזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ). מזווית ראיה זו, עתירתם של המערערים להצהיר, כי ניתן לעקל את זכות המנוח לקבוע מוטב אחר זולתם, הינה עתירה תיאורטית גרידא, שהרי העיקולים בוטלו, כאמור, זה מכבר. ככל שביסוד העתירה מונח רצונם של המערערים לשמר את זהות המוטבים חרף מחיקת התביעות וביטולם של העיקולים הזמניים, הרי רצון זה חורג מגדר תכליתם של העיקולים הזמניים לשמש כסעד דיוני בלבד. בכך בלבד די כדי לחייב את דחיית תביעותיהם של המערערים לסעד הצהרתי בדבר תקפותם של העיקולים.  

אלא שדין התביעות להידחות גם לגופן: בית משפט קמא ציין אל נכון, כי על פי ההלכה הפסוקה אין נושה יכול לעקל את תגמולי ביטוח חיים מסוג "ריסק" בפוליסה שבה נקבע מוטב בקביעה בלתי חוזרת - ע"א (מחוזי ת"א) 2155/09 תדמיר אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' יעל רון; אושר ברע"א 4849/11 מיום 22/11/02. האם ניתן "לעקוף" תוצאה זו באמצעות עיקול זכותו של המבוטח לקבוע מוטב? עמדתי היא, כי נוכח אופייה האישי המובהק של זכות זו יש להשיב על כך בשלילה. להלן יובאו נימוקיי:

            א. הדין אינו מאפשר להטיל עיקול על זכויות אישיות. כך, לדוגמא, הוגבלה במקרה אחד זכותו של נושה להטיל עיקול על זכותו של החייב למכסת חלב וזאת מהטעם שקיים בה "היבט אישי משמעותי" המהווה "חלק מחירותו של בעל המכסה לעסוק במקצועו"- ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ (שם, בפסקה 9). בעניין אחר שנדון באנגליה סירב בית המשפט להעמיד למכירה פומבית תכתובת אישית של איש ציבור שפשט את הרגל, אף שמכירתה הייתה יכולה להביא לנושים ממון רב, וזאת נוכח המשמעות המיוחדת שנודעה לאותה תכתובת לחייב (שם). צוין כי גישה זו יכולה להיגזר מערך כבוד האדם המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר את החקיקה בנושא העיקול יש לפרש על יסודו (שם). 

           ב. בהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, סכומים  שיש לשלמם על פי חוזה ביטוח עקב מותו של אדם אינם בגדר העיזבון (זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון), והמוטב על פי הפוליסה גובר על היורשים על פי דין. הגיונה של הוראה זו בואר על ידי כב' השופטת ארבל בע"א 4377/04 הולצברג נ' מירז (בפסקה 9):

הגיונו של סעיף 147 חיצוני למערך דיני הירושה והוא בא לעודד את הציבור לצבור משאבים שיפרשו רשת של ביטחון סוציאלי תחת הפרט ואשר חשיבותם כפולה: לפרט ולמשפחתו מספקים משאבים אלה ביטחון סוציאלי לעת זקנה או לאחר המוות, ובנוסף השקעת הכספים באפיק חיסכון ארוך טווח מניבה תועלת לחברה כולה. ההסדר שקובע סעיף 147 מאפשר למוטב, שעל פי רוב הינו קרוב למנוח ולעיתים אף סמוך על שולחנו ותלוי בו, לזכות בכספים אלה במהירות עם פטירת המנוח המיטיב, מבלי שיידרש לפרוצדורה ולעלויות הכרוכות במימוש צוואה. בנוסף, אין כספי קופת הגמל חשופים לתביעות חוב אליהן חשוף העיזבון. באופן זה מובטחת כלכלתו של המוטב תחת שייפול לנטל על החברה, ומכאן גם הכינוי לו זכה ההסדר של קופות הגמל (וכן ההסדר של ביטוח חיים שאף בו מזוכה המוטב בכספים עם מות המבוטח בעל הפוליסה) כ"צוואת האיש העני" (דודי שורץ "שינוי המוטב בקופת גמל ובביטוח חיים – דיסהרמוניה בחקיקה ובפסיקה ויישובה" עיוני משפט יז (1992) 345, 347; דודי שוורץ "כספי ביטוח חיים, קופות גמל ודומיהם  כמשאבים מלבר לעיזבון" עיוני משפט יח (1993) 235, 239;שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 כרך ג (2002) 395 – 396)

עוד הובהר באותה פרשה, כי ביסוד זכותו של אדם לקבוע מוטב בפוליסת ביטוח חיים ניצבים לא רק ההכרה בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר מותו והערך של כבוד המת, אלא גם "ערכים שהם בבחינת יסוד מוסד, זכויות חוקתיות בשיטתנו - עקרון האוטונומיה של הפרט, כבוד האדם שלו וזכותו החוקתית על קניינו... " (שם, בפסקה 13)[1][1].

         ג. הזכות לקבוע מוטב בפוליסת ביטוח חיים מהווה, אפוא, זכות אישית מובהקת, אשר מטרתה להבטיח את כלכלתו של המוטב לאחר פטירתו של המבוטח. כוחו של המבוטח להוציא את תגמולי הביטוח מגדריהם של העיזבון ושל נשיית נושיו ממחיש את אופייה האישי של הזכות ביתר שאת. ככזו, מעוגנת הזכות באוטונומיה של רצון המבוטח המהווה חלק מכבודו כאדם, כמשמעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אף אם מדובר בזכות שיש לה ערך כלכלי, הרי שנוכח מאפייניה האישיים לא ניתן לעקלה בגין חובותיו של המבוטח, וזאת כשם שלא ניתן לעקל את תגמולי הביטוח עצמם.

            ד. יצוין כי בכתביהם של פרופ' ידין (ידין, חוק חוזה הביטוח (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, תשמ"ד), עמ' 61) ושל ד"ר שחר ולר (ולר, חוק חוזה הביטוח, כרך א (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, תשס"ה-2005), עמ' 406) הובעה עמדה, לפיה לעיקול זכותו של המבוטח בביטוח חיים מסוג ריסק "אין משמעות מעשית", שכן למבוטח עצמו אין זכות לתגמולי ביטוח אלא כל מה שיש לו הוא הזכות לדרוש תשלומם לידי המוטב. לדידי, המדובר בזכות אישית שאינה ניתנת לעיקול מעיקרא.

       ה.  בענייננו, המערערים, אשר לבקשתם הוטלו צווי העיקול, הם גם חלק מהמוטבים שבפוליסות, אך בעובדה זו אין כדי להפוך את הקערה על פיה: בעת הטלת צווי העיקול לא היו המערערים זכאים לקבל את תגמולי הביטוח, שהרי המבוטח היה באותה העת בחיים. במצב דברים זה, זכותו "האישית" של המבוטח לבטל את קביעת המוטבים הקודמת ולקבוע מוטבים חדשים תחתיהם - בהתאם לסעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח - נותרה על כנה במלוא עוצמתה ואינה ניתנת, כאמור, לעיקול. 

ו. אוסיף כי בתוצאה שאליה הגעתי לעיל אין כדי לייתר את סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, וזאת אם משום שהוא חל גם על חוזים שאינם מסוג ביטוח חיים, אם משום שגם כאשר מדובר בביטוח חיים עדיין עשויה להיות לו משמעות לגבי שעבודו או עיקולו של רכיב החיסכון שבפוליסה, להבדיל מרכיב הסיכון (עניין תדמיר, פסקאות 10 ואילך)."