הקף אחריותו של מחזיק במקרקעין כלפי אורח

תא (רמ') 3995-07-09‏ ‏ משה לוי נ' בעמ ריקאסולי שירותי קיטרינג

בית המשפט: השלום ברמלה

פסק הדין ניתן ביום: 31/1/2013

על ידי כב' השופט: זכריה ימיני

עניינו של פסק הדין: מי מבין הנתבעים, אם בכלל, אחראי לפצות נהג חלוקת מוצרי מזון למסעדות אשר בעת חלוקת מוצרים למסעדה אליה נכנס כשבידיו מוצרי המזון, נפל לפתח מהלך מדרגות שהוביל למרתף המסעדה, שהיה פתוח באותה עת, ונפגע בגופו?

בית המשפט קיבל את התביעה כנגד המסעדה ומנהליה ודחה את התביעה נגד המעביד של הנהג וחברת הביטוח שביטוחה אותו.

מתוך פסק הדין:

"...משמע מהוראות סעיפים אלו שבעלים של מקרקעין או תופש מקרקעין יכול להיות אחראי ברשלנות בגין מצבם של המקרקעין כלפי מי שאינו מסיג גבול.

פקודת הנזיקיןקובעת בסעיפים 35 ו-36 את עוולת הרשלנות ואת חובת זהירות המושגית והקונקרטית של מחזיק בנכס כלפי הבאים בו. ראו בעניין זה ע"א עליון 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני (פורסם בנבו, 14.12.06), והפסיקה המובאת שם). בפסיקה הרחיבו את האחריות וחובת הזהירות גם כלפי מנהלים (ראו לדוגמא רע"פ 1007/05 מדינת ישראל נ' דוד בוחבוט (פורסם בנבו, 1.9.08) המטיל אחריות אישית ופלילית על מנהלי מוסד בו נתגלה ליקויי בטיחותי שגרם למותה של תלמידה, שכן מנהל סביר שהבחין בליקוי בטיחותי, צריך לצפות הסכנה ולעשות כל שביכולתו כדי לנטרל הסכנה ולנקוט אמצעי זהירות סבירים ומידיים למונעם. בנוסף, הפסיקה הכירה באחריות אורגן בחברה בחבות אישית מכח דיני הנזיקין, כאשר התרשלותו והתנהלותו היא שהביאה לנזק (בעניין זה ראו למשל את ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח (5) 661)."

"החובה להסיר מכשול על מנת שלא יינזקו בו אחרים אינה חדשה, והיא מצויה כבר במשפט העברי באופן מפורש ורחב ביותר. כבר נאמר בחומש דברים פרשת כי תצא (פרק כ"ב פסוק ח'):

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו."

מפרש הרמב"ן במקום כי המקור למצוות בניית מעקה היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

הרמב"ם מפרש את מצוות מעקב באופן הרחב ביותר. וכך כתב בספר המצוות, מצוות עשה, מצווה קפ"ד:

"היא שציוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו, וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הורות השיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן מהם או בהם. וכן כל המקומות המסוכנין והרעועים כלם יבנו על סדר שיסור הרעוע והסכנה , והוא אומרו יתעלה ועשית מעקה לגגך ..."

הרמב"ם הרחיב בפרטי מצווה זו בפרק י"א מהלכות רוצח ושמירת הנפש, ובמיוחד בהלכה ד', שם כתב הרמב"ם כדלקמן:

"באר או בור בחצירו בין שיש בו מים בין שאין בו מים, חייב לעשות לה חוליא גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך...""

"למעלה מן הדרוש אציין כי המסעדה חבה חובת זהירות מושגית לכל הבאים למסעדה ובכלל זה גם לספקים, ועליה לדאוג למעברים בטוחים ולהסיר כל מכשול וסכנה בדרך. בנסיבות העניין חלה על הנתבעת 1 גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, שכן היה עליה לצפות את הנזק והסכנה הטמונה בכניסת ספקים או עובר אורח למסעדה בשעות אלו ונפילתו לפתח הפתוח והבלתי מוגן, פתח המצוי בסמוך מאד לכניסה. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות בעת התאונה בכך שלא גידרה הפתח, לא סגרה אותו, לא הזהירה ציבור הנכנסים למסעדה, ולא דאגה לנעול את דלת הכניסה עת היה פתח המדרגות פתוח וחשוף. בנסיבות העניין יש קשר סיבתי ברור בין הפרת חובת הזהירות לבין קרות הנזק.

לאור כל האמור לעיל, סבור אני שהנתבעת 1 אחראית לקרות התאונה ולנזק שנגרם לתובע כתוצאה מן התאונה."

"בשלב ההוכחות התברר כי הנתבעים 2 ו-3 הם שניהלו המסעדה יחדיו. אומנם בזמן התרחשות התאונה הנתבע 2 לא נכח במקום, אך משלא הוכיח כי בזמן התאונה היו קיימים נהלים וכי הם עשו כל הדרוש כדי להעביר נהלים אלו לעובדים ולספקים, כמו גם בשל מחדליהם המפורטים לעיל, סבור אני שהנתבעים הפרו את חובות הזהירות המושגית וקונקרטית החלות עליהם כאורגנים בנתבעת 1. מאחר והנתבעים 1 ו-2 התרשלו באופן אישי, יש לחייבם באופן אישי לקרות התאונה ובנזקי התובע שנגרמו לו כתוצאה מן התאונה. בשל הכלל של הדבר מסוכן על הנתבעים היה להוכיח כי לא התרשלו, ולא עשו כן. לכן עליהם לפצות התובע באופן אישי.במסגרת חבותם של הנתבעים 2 ו-3 כלפי התובע, חבותם היא ביחד ולחוד.

במסגרת החלוקה הפנימית בין שני נתבעים אלו יש לקבוע חלוקה שונה. מאחר ובעת התאונה נכח במסעדה הנתבע 3, והנתבע 2 לא נכח במסעדה, יש לחלק את האחריות בין הנתבעים 2 ו-3, באופן שהנתבע 2 יהיה אחראי בשיעור 30% לקרות התאונה, והנתבע 3 יהיה אחראי ל-70% מקרות התאונה. "

"בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פד"י לח (1) 72 נקבע כי  חובת הזהירות של מעביד כלפי הניזוק תיגזר מבירור עובדות המקרה על-פי מבחן הצפיות המושגית והקונקרטית על מבחן האדם ה"סביר". נקבע כי "הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטל חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". כמו כן נקבע כי אחריות המעביד אינה מוחלטת.

בע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' משה מרג'י , פד"י לד (4) 365  נקבע כי מעביד חייב לארגן ולנהל את עסקו באופן שעובדיו לא ייחשפו לסיכונים מיותרים, ועליו לדאוג למקום עבודה בטוח במידה סבירה ובהתאם לנסיבות, כך גם מעביד השולח את עובדיו לבצע עבודה במקום שמחוץ לשליטתו, אינו משתחרר כליל מהדאגה לביטחונו של העובד. יחד עם זאת ברור, כי  האפשרויות הקיימות לגבי מקום שאינו בשליטתו הן שונות, ולכן גם היקף חבותו הוא שונה ואחריותו של מעביד לבטיחותו של מקום עבודה שאינו בשליטתו תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, והיא שונה מעניין לעניין.

בפסד זה נקבע כי ישנם גם מקרים שבהם רשאי המעביד לסמוך על מי ששולט למעשה במקום העבודה ואינו נדרש כלל לנקוט אמצעי זהירות נוספים על אלה שהונהגו על-ידי המחזיק במקום.

בע"א 246/72 משה מנשה נ' שלמה דרומנו, כז (1) 712 נקבע כי גם מעביד השולח את עובדיו לעבוד בחצרים של אחר אינו יכול להתנער מכל אחריות לבטיחות החצרים ולתנאי העבודה בהם, ומוטלת עליו חובה עליונה לנקוט אמצעי זהירות סבירים התלויים בנסיבות העניין. בפסק דין זה מובאת דוגמא של שליחת עובד לאתר בו מבוצעות עבודות בניה ולציפייה מהמעביד לבקר במקום ולראות אם המעברים נקיים או פנויים, אם אין בורות ומהמורות בשטח, אם במעלה מדרגות יש מעקה מתאים וכיוצא בזה מן הדברים הגלויים לעין וניתן לתקנם או לדרוש מהמחזיק לתקנם, על מנת לעשותו בטוח במידה סבירה לעובדים.

באופן דומה בת"א (מחוזי ת"א) 1863/04 עזבון המנוח יבגני גולובין נ' יפרח משה פ"ד כז(1), 712, דנו בשאלת אחריותה של חברת כח אדם המעסיקה עובד אצל מעסיק אחר ונקבע כי על אף שקיימת לחברת כח אדם חובת זהירות מושגית לדאוג שהעובד יישלח למקום עבודה אשר בו תנאי בטיחות מינימאליים, בנסיבות העניין שם לא חלה על חברת כח האדם חובת זהירות קונקרטית, שכן לא היה עליה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשותו של נזק הגוף שנגרם למנוח.

ברור כי על מעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה של עובדו. כפי שנקבע בפסיקה, הכלל וחובת הזהירות המושגית של המעסיק קיימים גם כאשר מדובר בחברת כח אדם השולחת עובד לעבוד במקום עבודה חיצוני וגם כאשר מעביד שולח את עובדו למקום עבודה בחצרים של אחר. יחד עם זאת אני סבור כי בנסיבות העניין לא קמה לנתבעת 4 חובת זהירות קונקרטית, שכן הנתבעים 2 ו-3 והתובע שביקר במסעדה פעמים רבים העידו כי פתח המדרגות היה בדרך כלל סגור, ועליו הונח שטיח, שולחן וארבעה כסאות, כך שאיש מאורחי ובאי המקום, למעט עובדי המסעדה, לא יכלו לדעת אודות קיומו של הפתח. כמו כן הנתבעים העידו כי לא יידעו או הזהירו את הנתבעת 4 או את התובע מפני הסכנה, וגם ביקור הנתבעת 4 במקום לא היה חושף הסכנה, בשל הצבת השטיח השולחן והכיסאות עליו.

יתרה מכך, יש טעם בטענת הנתבעת 4 והמוסד לביטוח לאומי, שלא ניתן לצפות ממעסיק כדוגמת הנתבעת 4, אשר שולח נהגים לחלק ולספק מוצרים וסחורה לבעלי עסק רבים המזמינים מהם מוצרים, לערוך בדק וסקר בטיחות בכל אחד מהמקומות הללו או לפני כל ביקור של ספק, שכן הדבר אינו הגיוני, אינו ישים  ויהווה מעמסה כלכלית כבדה למעסיק. במקרים כגון אלו שלא מדובר בהצבת העובד לבצע עבודה מתמשכת כלשהי בחצרו של אחר, אלא דומה הדבר לשליחת שליח לבצע מסירה.

אשר על כן, סבור אני שאין לנתבעת 4 כל אחריות לקרות התאונה. מאחר והנתבעת 5 היא המבטחת של הנתבעת 4, ממילא אין אחריות של הנתבעת 5 לקרות התאונה, ודין התביעה כנגד הנתבעות 4 ו-5 להידחות. "

"התובע לא איבד שיווי משקל אלא מעד לתוך פתח חשוף ופתוח, מאחר והסתכל ישר ולא לכיוון הרצפה. התבוננות קדימה ולא לכיוון הרצפה היא הדרך בה נוקטים רוב בני האדם בדרך כלל, בייחוד בסביבה מוכרת, בה לא אמורים להיות מכשולים ומפגעים. התובע ביקר במסעדה פעמים רבות, עוד בתקופת בעליה הקודמים, והעיד כי מעולם לא הבחין בפיר מאחר ותמיד היה מוצב במקומו שולחן, ולכן לא היה לו מקום לחשוש בעת כניסתו למסעדה שקיים מכשול בדרכו. הנתבעים תמכו בעדות זו של התובע, ולפיכך אין לייחס לתובע אשם תורם."