חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פציעה בעת גניבת רכב אינה תאונת דרכים

החזקה הממעטת מחריגה מהגדרתה של ת.ד. את "התאונה" שלא היתה מקרית, אלא מעשה מכוון

 

 

עא (ת"א) 1510-09  קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יוסף בר-ששת

 

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 1/8/2011

 

על ידי כב' השופטת: אסתר קובו, סגנית הנשיאה

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של קרנית על פס"ד של בית משפט השלום אשר קיבל את התביעה של נפגע וחייב אותה לשלם לו תגמולי ביטוח בשל פציעה אשר אירעה כאשר נמלט מרכבו כאשר השתלט על הרכב נוסע מזמן שדחק את הנפגע ממושב הנהג.

 

רקע: מדובר בנוסע מזדמן (טרמפיסט) אשר עפ"י גרסת הנפגע, בשלב מסוים במהלך הנסיעה השתלט על הרכב תוך שהוא דוחק את הנפגע ממושב הנהג. בניסיון למנוע את ההשתלטות, נאחז הנפגע בדלת הרכב כשפלג גופו העליון מחוץ לרכב, אך נפל לקרקע ונפגע בעוד שהנוסע המזדמן נמלט עם הרכב.

 

בית המשפט קיבל את הערעור וקבע, כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד

 

מתוך פסק הדין:

 

"לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין, על צרופותיהם ואסמכתאותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. האירוע בו נפגע המשיב אינו 'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק הפיצויים.

המסגרת הנורמטיבית

'תאונת דרכים' מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפיצויים כדלקמן:

 

"תאונת דרכים - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי" (הדגשות אינן במקור).

 

"החזקה הממעטת מחריגה מהגדרתה של 'תאונת דרכים' את אותה 'תאונה' שהתרחשותה לא היתה מקרית, כי אם מעשה מכוון. "

 

"וכך באו הדברים לידי ביטוי בע"א 2199/99 עזבון המנוח לזר, ז"ל נ' נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נד(1) 938 (2001)  (להלן: "פרשת לזר") בדבריו של כבוד השופט אור כאשר עמד על מטרת התיקון בכלל, ועל מטרתה של החזקה הממעטת בפרט; החזקה הממעטת מבקשת "לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה... בנסיבות שבהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום לנזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים" (שם, בעמ' 951-952).

 

הנה כי כן, "תאונה מכוונת" תוחרג מחוק הפיצויים אם המאורע ארע כתוצאה ממעשה מכוון שתכליתו לגרום לנזק לגופו או רכושו של אדם.

עם זאת, לחזקה הממעטת נלווה תנאי המסייג אותה, לאמור – כי גם אם לפנינו אירוע שנעשה בכוונה לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, יש לבחון אם הנזק נגרם ישירות על ידי המעשה עצמו. במידה שהנזק נגרם רק מהשפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי, אין תחולה לחזקה הממעטת (שם, בעמ' 943). ההבחנה שערך המחוקק בהוראה דלעיל נובעת מרצונו להבחין בין נזק שנגרם כתוצאה ישירה מהמעשה המכוון – שאז אכן חלה החזקה הממעטת במלוא עוזה ואין עסקינן בתאונת דרכים, לבין נזק שנגרם שהוא רק תוצאה עקיפה של המעשה המכוון, שאז חוזר האירוע לחיקה של ההגדרה הבסיסית משום הזיקה לסיכון התחבורתי (שם, בעמ' 956).

 

מבאר המלומד פרופ' אנגלרד בספרו: "המדובר בחזקה חלוטה השוללת את תחולת החוק על מעשי נזק מכוונים. התוצאה היא כי אין עוד להכיר בזכאותם של נפגעים (כולל הזכאות של התלויים בהם), שהם הקורבנות המכוונים של חיסול חשבונות בעולם הפשע, או הקורבנות של מעשי טרור אחרים. עם זאת בסיפא של ההוראה מצוי סייג לשלילה הכללית: הנזק מן המעשה המכוון נגרם לא על ידי המעשה עצמו, אלא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי. הכוונה בסייג היא למצב דברים שבו נפגע, למשל, הנוהג מזריקת אבן מכוונת, והפגיעה הראשונית הזאת גורמת לאובדן השליטה על המכונית ולתאונה קשה. מקרה זה הוא עדיין בבחינת תאונת דרכים במובן החוק." (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 80 (מהדורה שלישית, 2005) [ההדגשות אינן במקור].

 

הנטל להוכיח את תחולת החזקה הממעטת הוא על הטוען אותה, קרנית בערעור זה. רף ההוכחה הוא של 'מאזן ההסתברויות', שביישומו יש להתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן (ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי, פ"ד נו(6) 874, 881 (2002) (להלן: "פרשת לידאווי"); רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עסאם ([פורסם בנבו] 4.4.07) בפסקה 2 (להלן: "פרשת עסאם"); ע"א 8313/06 ג.א נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ([פורסם בנבו] 29.3.09) בפסקה 8 (להלן: "פרשת ג.א")). "

 

"ברע"א 9706/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נח ([פורסם בנבו] 2.2.09), הותקפה נהגת לאחר שעצרה כדי לאפשר לחברתה לרדת מן הרכב. הנהגת הושלכה מהרכב, הוכתה ונפצעה על ידי חבורה של שלושה צעירים, שלאחר מכן גנבו את הרכב ונמלטו מהמקום. בית המשפט קבע כי נזק הגוף שארע לנהגת לא נגרם כתוצאה מהשימוש ברכב, אלא ממכותיהם של הצעירים. כלי הרכב שימש רק זירה להתרחשות האירוע המזיק, ועל כן אינו מקיים את ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. לענייננו, הוסיף והעיר בית המשפט כי גם אם האירוע היה נכנס בגדרה של ההגדרה הבסיסית, לא היתה קמה תחולה לחוק הפיצויים בשל החזקה הממעטת, מאחר שהמשיבה הוכתה ונחבלה באופן ישיר על ידי התוקפים, והנזק הוא פועל יוצא וישיר של מעשה ידיהם המכוון (שם, בפסקאות 7-8).

 

על פרשנות יסוד הכוונה לגרום לנזק, הנדרשת לקיומה של החזקה הממעטת, נמצאנו ברע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן ([פורסם בנבו] 21.9.09 (להלן: "פרשת בלבן") כי "השימוש ברכב יהיה "ככלי לגרימת נזק" רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של אדם. הסתפקות במבחן שנקבע בדין הפלילי – מודעת לאפשרות קרובה לודאי לגרימת התוצאה – עלולה להביא לתוצאה של שלילת פיצוי גם במקרים בהם הפגיעה נובעת במישרין מן הסיכון התחבורתי, כגון נסיעה המסכנת אחרים באופן ברור" (שם, בפסקה 4; אנגלרד בספרו, בעמ' 82; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישובהפיצויים 425 (מהדורה מעודכנת – 1999). לציין כי בקשה לדיון נוסף, נדחתה (דנ"א 8144/09 בלבן נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעים בתאונות דרכים ([לא פורסם], 23.8.10)).

 

במקרים דומים לזה שלפנינו, בו ביקש גנב להימלט עם רכב, תוך שהוא פוגע באדם אחר, נשמעה טענה מפי הנפגע כי כוונת העבריין היתה להימלט עם הרכב לצורך גניבתו, ולא היתה לו כוונה ספציפית לפגוע במי שניסה למנוע זאת ממנו.

 

אם נשוב לנסיבות שבפרשת בלבן, הרי ששם נדון מקרה שבו הבחין בעל רכב באדם זר יושב ברכבו. הוא רץ אל עבר הרכב ונאחז בו בניסיון למנוע את גניבתו, אך הגנב החל בנסיעה תוך שהא מאיץ ונוסע ב"זיגזג" עד אשר בעל הרכב נפל ונפגע מגלגלי הרכב. נפסק כי דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה באדם הינה אמצעי להשגת מטרה אחרת."

 

"דברים דומים נקבעו גם ברע"א 10907/08 עזבון המנוח רשיד נ' קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ([פורסם בנבו] 19.10.09 (להלן: "פרשת רשיד")). שם, רכש נהג רכב  סמים מהמנוח (שעזבונו הוא המערער). לאחר ביצוע העסקה, החל הנהג להימלט מהמקום, והמנוח - שהבחין כי שטר הכסף שנמסר לו הינו מזויף - נתלה על החלון הקדמי של הרכב ונאחז בו. לאחר מספר שניות בהן האיץ הנהג את הרכב, שחרר המנוח את אחיזתו, נפל ונהרג. נקבע כי נסיעה תוך האצה של נהג, בעוד המנוח תלוי מחוץ לרכב גרמה לפגיעה במנוח באופן ישיר. יתכן כי הנהג רצה להפיל את המנוח ולפגוע בו רק כאמצעי לקידום מטרתו לברוח מהמקום, "אולם אין בכך ולא כלום" (שם, בפסקה 4).

וברע"א 6284/10 קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' אליצור ([פורסם בנבו] 27.12.10) ניגשה נהגת לחזית רכבה לאחר שנאמר לה כי יש לה נקר בצמיג. גנב נכנס לרכבה והחל לנהוג כשהוא מפיל את הנהגת על מכסה המנוע. לאחר כמה עשרות מטרים של נסיעה, נפלה הנהגת ונפגעה כשהגנב ממשיך בנסיעתו. גם שם נקבעה תחולתה של החזקה הממעטת, ונדחתה הטענה כי העבריין נהג ברכב בחוסר זהירות על מנת למלט עצמו, ולא התכוון לפגוע דווקא בנהגת שרק עמדה במסלול נסיעתו (שם, בפסקה 6). "

 

עבור לתוכן העמוד