חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

שחרור בורג במלגזה אינו תאונת דרכים

על מנת שתהא תכולה לחזקת ניצול הכוח המיכני צריך להתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ניצול הכוח המיכני לבין התוצאה המזיקה

 

 

 

עא (חי') 65581-10-13‏ ‏ מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מוניר שבל

 

בית המשפט: המחוזי בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 12/8/2014

 

על ידי כב' השופטת: ברכה בר-זיו ובהסכמת השופטים שושנה שטמר – אב"ד, והשופט דר' עדי  זרנקין

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת השלום לפיה האירוע במהלכו נגרם נזק לנפגע מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפלת"ד?

 

רקע: הפגיעה ארעה כאשר לא נעשה כל שימוש בכוח המכני של המלגזה. מדובר ב"אלתור" לצורך שחרור צינור מקיבועו ע"י ברגים.

 

בית המשפט קיבל את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

" מטענות הצדדים עולה כי אין מחלוקת כי המלגזה הינה "רכב מנועי" כהגדרתה בחוק וככזו היא היתה מבוטחת על ידי המערערת. עוד אין מחלוקת כי המלגזה הינה רכב דו תכליתי וכי במועד התאונה לא נעשה בה שימוש "למטרות תחבורה" – דהיינו בכל מקרה התאונה אינה נופלת בגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" בחוק. לפיכך, יש לבחון, האם התאונה בה נפגע המשיב מס' 1 נופלת בגדר אחת החזקות המרבות, ובאופן ספציפי בחזקה לפיה "יראו כתאונת דרכים מאורע שנגרם עקב ניצול כוחו המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".

 

בחינה זו מחייבת לבחון , כפי שעשה בימ"ש קמא, שתי שאלות :

 

א.  האם התאונה נגרמה עקב ניצול הכוח המיכני של המלגזה

 

ב.  מה ייעודה של המלגזה והאם שינתה ייעודה במועד קרות התאונה

 

על מנת לקבוע כי התאונה "נגרמה עקב" ניצול הכוח המיכני , יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי, הן עובדתי והן משפטי.

 

בפן העובדתי קבע בימ"ש קמא כי :

 

"התובע השתמש במלגזה להרמת צינור המיועד לפירוק באמצעות רצועת נשיאה אשר נקשרה לשיני המלגזה מצד אחד ולצינור המיועד לפירוק בצד השני, כאשר המלגזה מרימה את הצינור ובכך יוצרת "מתח", על מנת להפעיל לחץ על הצינור ותוך כדי ניסיון לפתוח את הברגים עף בורג אחד ופגע בו. הפעלת הלחץ על הצינור היתה ניצול הכוח המיכני של המלגזה וגם אם לא נעשתה למטרות תחבורה, שימוש בכוח מיכני היה כאן".

 

ועוד קבע כי:

"ישנו קשר ישיר בין ניצול הכוח המיכני של הרכב כאשר המלגזה עובדת, וזאת לצורך הרמת אותו צינור והפעלת אותו לחץ, אותו "מתח", על מנת לשחרר את הברגים שבסופו של דבר היה הגורם לשחרור אותו בורג בצינור ולפגיעתו של התובע".

 

אני סבורה כי יש לבחון את האירוע על שלביו השונים:

 

בשלב הראשון פעל הכוח המיכני של המלגזה והוא שימש "להרמת הצינור" כלפי מעלה.

 

בשלב השני , ירד התובע מהמלגזה על מנת  לשחרר את הברגים של הצינור. באותו שלב המנוע של  המלגזה אמנם עבד, ואולם לא היתה לעובדה זו כל משמעות מאחר והמלגזה הגיעה "ליעדה" ולא נעשה בה כל שימוש (גם "המתח" נוצר בשלב המוקדם של הרמת חלק הצינור).

 

בשלב השלישי, התובע, יחד עם אחרים, פרקו את הברגים ואז "הצינור המפורק ניתז בחוזקה אחורנית ופגע בידו השמאלית של התובע" (כאמור בכתב התביעה).

 

בספרו של א. ריבלין, "תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים", מהדורה רביעית בעמוד 325 נאמר באשר לפן העובדתי כי:

 

"על מנת שתהא תכולה לחזקה בדבר ניצול הכוח המיכני יש צורך שיתקיים בראש ובראשונה קשר סיבתי עובדתי בין ניצול הכוח המיכני לבין התוצאה המזיקה. על כן במקרה בו הורדו פלטות אבן ממשאית באמצעות מנוף והתובע ניסה לשחרר אחת מהן באופן ידני על ידי נענוע הפלטה ונפגע – נותק הקשר הסיבתי העובדתי בין פעולת המנוף לבין התאונה".

 

העובדות בענייננו דומות – שחרור הברגים הוא שגרם לתזוזת הצינור ולפגיעה בתובע.

 

באשר לפן המשפטי, נאמר בספרו של א.ריבלין הנ"ל כי:

  

"אולם בקיומו של קשר סיבתי עובדתי אין די. אין די בכך ששימוש בכוח מכני של מנוף או מלגזה הביא את הנפגע למקום או לגובה בו ארעה התאונה; לבד מן הקשר הסיבתי-עובדתי נדרש גם קשר סיבתי-משפטי. ניצול הכוח המכני צריך שיהיה גורם ממשי לתאונה. הקשר הסיבתי-משפטי נבחן במסגרת חוק הפיצויים במבחן הסיכון בשילוב עם מבחן השכל הישר. זהו מבחן סיבתי-משפטי אשר, מחד גיסא, נותן ביטוי לעקרון הסיכון המשותף למבחנים המשתנים הכלולים בחוק (מבחן תחבורתי ומבחן ייעודי), ומאידך גיסא, גמיש דיו כדי לבטא מבחני סיכון שונים על-פי מהות הפעילות ברכב. החזקה החלטה המרבה בעניין ניצול הכוח המכני של הרכב מבוססת על מבחן של סיכון אשר נועד להשיב על השאלה אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון אשר ניצול הכוח המכני של הרכב יצר. סיכון זה אינו תחבורתי; הוא קשור למבחן הייעוד ובוחן את ייעודו המקורי הלא תחבורתי של הרכב. עניינו של מבחן הסיכון, במסגרת החזקה החלוטה בעניין 'ניצול הכח המכני של הרכב', הוא במתן תשובה לשאלה, אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכח המכני לייעודו המקורי הלא תחבורתי יצר. אנו נדרשים לשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין ניצול הכוח המכני לאותו ייעוד יצר. לעומת זאת אם שינה הרכב מן השימוש שיועד לו במקור, שוב אין לדבר על ניצול הכוח המכני לייעודו המקורי, וממילא אין אנו דרשים לשאלת הקשר הסיבתי.

 

בשל הצורך בקיום קשר סיבתי בין ניצול הכוח המכני לבין הנזק יש להבחין בין מצב דברים שבו הפעלת הכוח המכני נסתיימה כבר בעת שארעה התאונה, לבין מצב דברים שבו ארעה התאונה במהלך ניצול הכוח המכני וכתוצאה מכך. רק במקרה השני תחול החזקה המרבה".

 

מפירוט העובדות לעיל, אני סבורה כי אין ספק כי התאונה לא נגרמה "במהלך ניצול הכוח המכני וכתוצאה מכך".

 

נסיבות דומות לאלו שבפנינו נדונו ברע"א 9147/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. אורי צעיר [פורסם בנבו] (21.1.07), אליו היפנה ב"כ המערערת. המשיב שם עסק בהעמסת קרטונים לתוך כלוב, לשם העברתם למקום אחר. המשיב עמד בתוך הכלוב. הכלוב עצמו הורם באמצעות מלגזה לגובה בו היו מאוחסנים הקרטונים. כבוד השופט א. ריבלין קבע בהחלטתו כי:

 

"הצדדים מסכימים כי בעת נפילתו של המשיב 1 הסתיימה פעולת ההרמה, אך חלוקים הם בנפקותה של עובדה זו; המבקשת גורסת כי הקשר הסיבתי המשפטי בין ניצול הכוח המיכני לבין התוצאה – שריר וקיים; המשיבות טוענות, לעומתה, כי הקשר הזה ניתק. שאלה זו אינה חדשה עימנו. בית משפט זה עסק בה בנסיבות שונות (ראו עניין קואסמה הנ"ל; ע"א 2606/97 איילון, חברה לביטוח בע"מ נ' גנאם, פ"ד נד(1) 297 (להלן: עניין גנאם); פרשת רמי תעשיות קרמיקה הנ"ל). בפרשת לחמי, אותה הזכרנו, אירעה תאונה בנסיבות דומות מאוד למקרה שבפנינו; תפקידו של מר לחמי היה לסדר סחורה על מדפי החנות שבה היה מועסק. באחד הימים הוא הועלה לגובה של מספר מטרים על ידי מלגזה, זאת בכדי להגיע למדפים. בעודו נוטל קרטון מאחד המדפים, איבד את שווי משקלו, נפל ונחבל. בית משפט זה דן בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי בגדרי החזקה המרבה:

 

אפילו נראה במלגזה נשוא הבקשה רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים, ואפילו סברנו כי נוצל הכוח המכני שלה עובר לאירוע הנזק, הרי שלא נתקיים קשר סיבתי משפטי בין ניצול הכוח המכני לבין התוצאה המזיקה. בענין דומה קבע בית משפט זה (בע"א 2606/97 ובדנ"א 636/00) כי "אמנם נכון שהגבהת התובע לא רק קיימה את יסוד הקשר הסיבתי העובדתי, אלא גם קירבה את התובע לתחום הסיכון של מגע בכבלי החשמל. אלא גם כך לא התחייבה בהכרח המסקנה, שבין פעולת ההגבהה לבין הפגיעה שספג התובע מתקיים גם קשר סיבתי משפטי".

 

הוא הדין כאן. המשיב לא נפגע "עקב" ניצול הכוח המכני ואף לא במהלך ניצול הכוח המכני, כי אם עקב איבוד שיווי המשקל. לפיכך, לא נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק.

 

ובפרשת גנאם נכתב:

 

"לא ניצול הכוח המנועי של הטרקטור הוא ש"גרם", משפטית, לתאונה. כוח זה הביא אמנם את התובע למצב שבו הוא נמצא על הכף בגובה ארבעה מטרים לצורכי עבודת גיזום, אך הפגיעה בתובע באה מחוטי החשמל ולא עקב שימוש בכוח המנועי של הטרקטור, אשר "תרומתו" התמצתה בכך שהתובע הועלה לגובה ארבעה מטרים. מכאן, שאין מדובר בענייננו בתאונת דרכים.

 

כך גם בעניין רמי תעשיות קרמיקה:

 

"אם נקרא את הדברים בשינויים המחויבים לעניין נושא הערעור בענייננו – לא ניצול הכוח המכני של המלגזה הוא ש"גרם" משפטית לתאונה. כוח זה, אמנם הביא את משטח העץ לגובה המשטח של המכבש; התובע הניח את רגלו על משטח העץ של המלגזה ונעמד עליה (ברגלו האחת) לצורך פירוק האום הרביעי. אך הפגיעה בתובע נגרמה מהפעולות הפיזיות שעשה לצורך פירוק האום הרביעי ולא עקב השימוש בכוח המנועי של המלגזה אשר "תרומתה" לתאונה התמצתה בכך שהיא העלתה את משטח העץ לגובה של המשטח של המכבש שעליו עמד התובע. על-כן אין מדובר בתאונת דרכים.

 

דברים אלה יפים אף לכאן. התאונה במקרה שלפנינו אירעה לא "עקב" ניצול הכוח המיכני של זרוע המלגזה. "תרומתה" של המלגזה היתה בהבאתו של המשיב 1 אל גובה המדף; משהגיעה הזרוע לגובה הרצוי, ופסק שימוש בכוח המיכני על מנת להגביהה עוד - הסתיימה פעולת ההרמה. כפי שנפסק בעבר, גם בנסיבות מקרה זה אין לראות בעצם השהייה ברום כחלק מפעולת ההרמה. התאונה אירעה בשל איבוד שווי המשקל של הכלוב שבו עמד המשיב 1, אשר נגרם - על פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא - בשל חוסר התאמתו לשימוש שנעשה בו, עיגונו הרעוע לשיני המלגזה, והיותן של שיני המלגזה קרובות מידי זו לזו. נוכחנו, אפוא, כי בנסיבות האירוע לא מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש על מנת שתקום תחולה לחזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המיכני של הרכב, ומשכך לא מדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים".

 

גם בענייננו – תנועת הצינור והפגיעה במשיב ארעה בזמן שלא היה כל שימוש בכוח המיכני של המלגזה, הן בפן העובדתי והן במשפטי.

 

לכאורה, די היה בקביעה זו על מנת לקבל את הערעור ולקבוע כי התאונה לא נגרמה עקב ניצול הכוח המיכני של המלגזה. ואולם, אפילו היה מקום לקבוע אחרת, הרי שחלה גם החלופה השניה לחזקה המרבה – דהיינו בנסיבות שבפנינו חל שינוי יעוד של המלגזה, באופן שגם כאן המסקנה כי יש לקבל את הערעור.

 

ייעודה של המלגזה, ככל שלא הוכח אחרת, הוא שינוע מטענים – בין לגובה ובין לרוחב (וראה : רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. רמי שפסו ואח' [פורסם בנבו] (17.6.14). בנסיבות הספציפיות שבפנינו איני סבורה כי יש לראות בהרמת חלק אחד של הצינור למעלה, על מנת לשחרר את הברגים משום "שינוע של הצינור" , או כל פעולה במסגרת היעוד הלא תעבורתי של המלגזה, אלא בגדר "אלתור" המוציא את הפעולה מתחולת החוק.

 

בע"א 7481/00 פטאפטה נ. אבו עבד פ"ד נו(3) 707 (2002) בחן כבוד השופט א. ריבלין גם שאלה זו של שינוי ייעוד הרכב, וכתב כדלקמן:

 

 

 

"רכב ששינה את יעודו המקורי

 

מהו אותו שינוי המוציא את החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המיכני מכלל תחולה? אין ספק, למשל, כי רכב שהורדו ממנו הגלגלים, באופן ששוב אינו יכול לנוע ממקום למקום, והוא מנוצל אך באמצעותו כוחו המיכני, יוצא מגדר החזקה המרבה שכן שוב אינו מקיים את יעודו התעבורתי (רע"א 8061/95 הנ"ל בעמ' 568). באותה מידה, מקום בו "שינה הרכב את יעודו" הלא תעבורתי - שוב אין הרכב מקיים את תנאי החזקה. 

 

האם רק שינוי של קבע ביעודו של הרכב מוציא את החזקה המרבה הזו מכלל תחולה? שאלה זו הושארה בעבר בצריך עיון (ראו: ע"א 6000/93 עזבון המנוח קאוסמה נ' רגבי, פ"ד נ(3) 661, 669). במקרה אחד, בו שינה הרכב את יעודו והפך מרכב "מטאטא כבישים" לרכב המשמש לגיזום עצים, על ידי שמתקני הטאטוא שבו הומרו במנוף ובו "סל אדם" להנפת הפועלים הגוזמים, פסק בית המשפט המחוזי כי השינוי שנעשה ברכב אינו שינוי מיעודו המקורי אף שהוא שינוי מיעודו 'ההיסטורי'. היעוד המקורי של הרכב, כך פסק באותו עניין השופט ש' ברלינר, "אינו היעוד הספציפי וההיסטורי של הרכב ... במצב בו יצא מפס היצור או זה הרשום במרשמים המתנהלים לגביו לפי הדין" אלא "[ה]יעוד האמיתי (היינו 'המקורי') הבלתי תחבורתי של הרכב, כמצבו ולפי טבעו של הרכב, ולפי המיכשור המותקן בו בעת התאונה..." (ת"א (חי') 302/93 ג'יבלי נ' עירית בני ברק, [פורסם בנבו] תק' - מח 97 (1) 1258). באותו מקרה היה המדובר ברכב המותאם מראש ליעודים מגוונים ובהם נכללה במפורש האופציה של מנוף הידראולי.

 

נראה, כי אין צורך ב"שינוי של קבע" של יעוד של הרכב כדי להוציא את החזקה המרבה מכלל תחולה. בהקשר זה עלינו להבחין בין השאלה מהו הייעוד המקורי, של הרכב, לבין השאלה האם היה בניצול הרכב בעת התאונה משום "שינוי ייעודו המקורי". לא כל שינוי שהוכנס ברכב מעניק לו "יעוד מקורי" חדש. כך למשל, בעת

שהמשתמש ברכב "מאלתר מערכת מימסרים המשתמשת בכוח המיכני של מכוניתו - שאינה 'רב תכליתית' אלא משמשת לנסיעה בלבד - לפעילות לא תעבורתית" (דברי הנשיא א' ברק ברע"א 8061/95 הנ"ל בעמ' 568), אין בכוחו של אילתור זה להקים לו, לרכב, יעוד "מקורי" (לא תעבורתי) מקום בו נעדר הרכב קודם לכן יעוד כזה. ניתן לומר כי יעוד מקורי הינו אותו יעוד מובנה, "קבוע", המתקיים ברכב. יסוד הקביעות נבחן לעניין איתור ייעודו המקורי של הרכב. כלי-רכב אינו יכול "לרכוש" ייעוד "מקורי" נוסף בדרך של תוספת, או שינוי, מאולתרים או ארעיים. פרוש זה מתיישב עם לשון החוק, שהרי המילים "ייעודו המקורי" מכוונות לתכונה שאינה ארעית; פרוש זה מתיישב עם תכלית החוק, שכן אילו היינו קובעים כי כל שינוי ארעי או מאולתר ברכב יקנה לו ייעוד נוסף מקורי, היה מתרוקן מתוכן הסייג הממעט בדבר השינוי מן הייעוד המקורי.  

 

ואשר ל"שינוי היעוד" בו דובר החוק - אין הכוונה אלא לשימוש החורג מן היעוד המקורי. גורם הקביעות אינו צריך להתקיים בשינוי. גם שינוי ארעי וזמני המאפשר לעשות שימוש ברכב, שלא על פי אחד מיעודיו המקוריים, מוציא את המקרה מגדר החזקה המרבה. פירוש זה מתיישב עם לשון החוק, שאינו דובר בשינוי ארעי דוקא. פירוש זה מתיישב גם עם תכלית החוק, שכן צמצום הסייג למקרים בהם השינוי יהיה שינוי מובנה או שינוי של קבע יבטל כמעט, כליל, את פועלו; תוצאה כזו אינה מגשימה את תכלית ההוראה.

 

במילים אחרות: שינוי זמני שהוכנס ברכב לא יעניק לו "יעוד מקורי לא תעבורתי נוסף". הרכב יוותר רכב חד תכליתי. לעומת זאת, עשוי אלתור כזה "לשנות את הייעוד המקורי" במובן זה שהוא מהווה שימוש החורג מייעודו המקורי. שינוי היעוד המקורי - אינו אלא ניצול הרכב לשימוש שלא יועד לו במקור. (אף שהיעוד המקורי עשוי להישאר בעינו). "שינוי היעוד" מתקיים בעת שנעשה שימוש ברכב שאינו בא להגשים את היעוד הטבעי והרגיל של הרכב (השוו: ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט-חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, בעמ' 483). כך, למשל, הפעלת מכונה חקלאית באמצעות כוחו המיכאני של הטרקטור מגשימה את יעודו המקורי (ראו: פרשת עוזר בעמ' 567). לא כך - כאן. 

 

במקרה נשוא ערעור זה נוצל הכוח המיכני של המחפרון ליעוד שמעולם לא היה יעודו המקורי. למחפרון מספר יעודים. פעולת חפירה באמצעות כף החפירה המותקנת בו היא אחת מיעודיו. במהלך פעולת החפירה משמשת הכף גם לפינוי העפר ממקומו על מנת שניתן יהיה להעמיק חפור. שינוע העפר הנחפר בכף נכלל איפוא בגדר יעודיו של המחפרון. שיני הכף נועדו להינעץ בעפר; הן לא נועדו לשמש מיתלה לרצועות מאולתרות שתשמשנה להנפת חפצים. כף המחפרון לא נועדה לשמש מנוף או מתלה - כך הוכח במשפט. דו"ח החקירה של משרד העבודה והרווחה, שהוצג כראיה במשפט, קובע כי "לצורך ביצוע עבודות עפר שכרה [החברה המבצעת] מחפר מסוג j.c.bהמיועד אך ורק לחפירות בלבד" וכן כי "על מנת לחסוך בהוצאות החליטה [החברה המבצעת] לנצל את המחפר j.c.bלהרמת והרכבת קו ניקוז באתר הבניה, למרות שלא היו בכלי התקנים מיוחדים להורדת צינור בתוך התעלה".

 

גם בענייננו – מדובר ב"אלתור" לצורך שחרור הצינור מקיבועו על ידי הברגים ואלתור שכזה אינו נופל בגדר הייעוד הלא תעבורתי "המקורי" של המלגזה.

 

ככל שהתובע טוען כי הפעולה שבוצעה באמצעות המלגזה במועד התאונה נופלת בגדר שימוש למלגזה ייעוד שונה, פרט לשינוע מטענים כאמור – עליו נטל הראיה להוכחת ייעוד שונה זה – ונטל זה לא הורם על ידי התובע (ו/או המשיבים האחרים הטוענים כי מדובר בתאונת דרכים).

 

אני מסכימה עם טענת ב"כ המערערת לפיה העובדות בפנינו דומות לאלה שעמדו בפני  כבוד השופטת ב. גילאור בת.א. 15041-11-08  שטרן נ. חלביה [פורסם בנבו] (5.10.11) (להלן "פס"ד שטרן"), וכי יש להחיל בענייננו דין זהה לזה שנקבע שם.

 

בפס"ד שטרן הנפגע ביקש לשחרר משחזת שהיתה מקובעת לרצפה על ידי מלגזה. אחת משיני המלגזה הוחדרה תחת פלטת הברזל אליה היתה מחוברת המשחזת, במטרה לנענע אותה כדי לרופף את אחיזתה בקרקע. בהמשך היתה המלגזה אמורה להרים את המשחזת ולהעמיס אותה על משאית. תוך כדי הכנסת שן המלגזה מתחת לפלטה, השתחררה המשחזת באופן פתאומי ונטתה הצידה. הנפגע הושיט ידו על מנת לבלום את נפילת המשחזת ונפגע בידו. כבוד השופטת גילאור בחנה הן את נושא השימוש בכוח המיכני והן את שינוי היעוד. באשר לקביעת ייעוד המלגזה ושינויו נקבע על ידה:

 

" ברע"א 9996/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח כהן ניסים ז"ל (טרם פורסם [פורסם בנבו] ניתן ביום 22.6.09, להלן - פס"ד כהן ניסים) נקבע שהמבחן הראוי לקביעת אותו "ייעוד מקורי" הוא מבחן של שכר ישר ושיקול דעת שיפוטי המונחה על ידי מבחן ההתוויה המקצועית.

 

מבחן ההתוויה המקצועית כולל מספר אבחנות שהרלבנטיות לענייננו הן: בחינת הפן הייעודי על בסיס תשתית ראייתית מקצועית אותה ניתן למצוא בהוראות היצרן, בספר ההפעלה, בחוות דעת מומחה, ולעיתים – תוך הפעלת שכל ישר בלבד; שינוי מאולתר ברכב אינו יוצר, יש מאין, ייעוד מקורי חדש לרכב אלא דווקא מלמד על שינוי מהייעוד המקורי; יש להבחין הבחן היטב בין אלתור המשנה את ייעודו המקורי של הרכב ובין מימוש רשלני של הייעוד המקורי שכשלעצמו אינו שולל את תחולת החזקה.

 

עוד הודגש שמבחן ההתוויה המקצועית משרת מטרה רחבה יותר של הכוונת התנהגות זהירה:

 

"אין לעודד ניצול של כלי רכב למטרות לא תעבורתיות תוך 'שינויים והמצאות' שסיכון כבד בצידם. דווקא בשל כך שלרכב יש כוח מיכני הניתן (טכנית) לניצול בדרכים שונות ומשונות, יש להקפיד על כך שהדבר ייעשה לפי הייעוד המקורי של הרכב ואביזריו, ולא בדרך ה"אלתור" והיצירתיות..."(סעיף 9 לפסק הדין).

 

העמדת הפעולה שבוצעה על ידי המלגזה במועד האירוע במבחן ההתוויה המקצועית כשברקע הדברים עומדת מטרת העל של הכוונת התנהגות ראויה, מוליכים למסקנה כי השימוש שנעשה במלגזה במהלך האירוע מהווה חריגה ושינוי מייעודה המקורי שיש בהם כדי להוציא האירוע מתחולת חוק הפלת"ד והדברים יוסברו.

 

במסגרת ההליך לא הוצגו הוראות היצרן בנוגע לשימושי המלגזה הספציפית, ספר הפעלה, חוות דעת מומחה או מסמכים אחרים שיש בהם כי לבסס תשתית ראייתית מקצועית בדבר ייעודה/ייעודיה המקוריים. כיצד ניתן לברר האם המלגזה חרגה מייעודיה המקוריים אם לא בוססו תחילה ייעודיה המקוריים? בשים לב לכך שנטל ההוכחה גבי הימנעות משינוי ייעודו המקורי של הרכב מוטל על הטוענים לתחולת חוק הפלת"ד אפשר שכבר בכך נשמט נדבך משמעותי בטענתם.

 

רק מעדויותיהם של הגורמים המעורבים ניתן היה ללמוד מעט על ייעודי המלגזה הספציפית.

 

גם אם ייעודה של מלגזה, ככלל ומעצם טיבה, הוא הנפת מטענים ושינועם ליעדים שונים, ניידים או נייחים, הרי שבמועד האירוע לא הייתה המלגזה אמורה להניף את המשחזת ו/או לשנעה למשאית התובע אלא לסייע בשחרור מקיבועה באמצעות שימוש בשן אחת כמעין כלי חליצה. פעולה זו אינה עולה בקנה אחד עם אף אחד מייעודיה המקוריים של המלגזה: התעבורתי והלא תעבורתי. שימוש זה בכוחה המיכני של המלגזה, מהווה אלתור שאין בו כדי ליצור בעבורה ייעוד מקורי נוסף או חדש.

 

ויודגש: תוצאת האירוע אינה פרי מימוש רשלני של הייעוד המקורי של המלגזה שכן אין זה מתפקידה של מלגזה לשמש ככלי עזר לחילוץ ברגים או לניתוק משחזות מקיבוען. הדברים נאמרו מפורשות. המלגזה זומנה לביצוע פעולה חד פעמית זו מן הטעם שלא היו בידי הרוכשים הכלים המתאימים לבצע את ניתוק המשחזת מרצפת המפעל. שימוש זה במלגזה, ולמעשה רק בחלק ממנה, שהוסבר בהיעדרם של כלים מתאימים אחרים אשר ניתן היה באמצעותם לבצע אותה פעולה באופן הולם יותר – ממחיש את העובדה כי מדובר באלתור".

 

מכל האמור – אני סבורה כי במועד התאונה לא נעשה שימוש במלגזה ליעודה המקורי. לפיכך, הייתי ממליצה לחברי לקבל את הערעור - לדחות את התביעה נגד המערערת בעילת הפלת"ד, ולהחזיר את המשך הדיון בתובענה, לרבות בשאלת החבות, לבימ"ש קמא. "

עבור לתוכן העמוד