חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אופן חישוב הכנסה לצורך תביעת פלת"ד

משלא הוכחה הכנסתו המדויקת של המנוח בתמורה לביצוע עבודות נוספות, יש לתת ביטוי להכנסותיו של המנוח הגלומות בראיות

 

 

 

 

תא (נצ') 18560-03-12‏ ‏ נאג'ח זיאדאת נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

 

בית המשפט: המחוזי בנצרת

 

פסק הדין ניתן ביום: 16/11/2014

 

על ידי כב' השופט: בנימין ארבל, סגן נשיא

 

עניינו של פסק הדין: כיצד אם יש לחשב את שיעור השתכרותו של המנוח ערב תאונת הדרכים משכר עבודה, וכן כושר השתכרותו הכולל, לטענת התובעים גם השתכרות מעבודות פרטיות שביצע? מהי תרומתה של האלמנה לשיעור ההכנסה הכולל של המשפחה? כיצד יש לחשב את ההפסדים, על סעיפיהם השונים?

 

 

בית המשפט קבע, כי יש לחשב את הכנסתו של המנוח לפי הראיות שהובאו בפניו

 

מתוך פסק הדין:

 

"פרט להשתכרותו של המנוח מעבודתו כשכיר בענף הבנייה, מסתבר כי הוא גם עסק בביצוע עבודות אומנות של ציפוי קירות בתבליטים אומנותיים בסגנון נאיבי. עבודות אלה, לא זכו לתיעוד פיסקאלי כלשהו. ברם, הוצגו בפנינו במהלך הדיון צילומים המתעדים את העבודות שביצע המנוח והופיעו מספר עדים, אשר הזמינו עבודות מהמנוח. עבודות אלה תועדו כאמור בצילומים. כן הוצג אלבום צילומים מעבודותיו של המנוח על ידי התובעת בעת עדותה.

 

האלמנה לא העידה תחילה על ביצוע עבודות נוספות על ידי המנוח, הגם שהגישה תצהיר עדות ראשית ביום 18.3.13. רק לקראת סוף אותה שנה, ביום 11.12.13, הוסיפה התובעת, בסעיף 6 לתצהירה הערה נוספת כדלקמן:

 

"...כן היה המנוח עובד לעיתים קרובות בימי שישי, בשבתות ובחגי היהודים בעבודות מזדמנות לאנשים פרטיים בכפר ובאזור הן בבנייה והן בציפוי גדרות ו/או קירות בציורים של חיות, צמחים וכו'".

התובעת לא מסרה הסבר נאות לסיבה מדוע זה לא ציינה מראש בתצהירה את דבר ביצוע העבודות הפרטיות על ידי המנוח.

...

 

בנסיבות אלה, משלא הוכחה הכנסתו המדויקת של המנוח בתמורה לביצוע עבודות נוספות אלה, סבורני כי משהובאו ראיות כאמור, יש לתת להכנסות הגלומות בראיות אלה, ביטוי גם בקביעת כושר השתכרותו של המנוח, ערב התאונה.

 

על כן, החלטתי להוסיף סכום מסוים להכנסתו של המנוח, ולהעמידה על סך חודשי כולל, נכון להיום, בסך של 6,820 ₪. מסכום הכנסה זה לא ינוכה מס הכנסה, וזאת בהתאם ללוח המס לניכוי ממשכורת, כפי שפורסם על ידי רשות המיסים, נכון לחודש ינואר השנה. הואיל ושיעור המס בגין משכורת בסכום חודשי זה, לאחר זיכוי נקודות הזיכוי, עומד על שיעור אפס.

 

התובעים הגישו חוות דעת של האקטואר גד שפירא בקשר, אשר התייחסה בנוגע להוצאות מחיה של משפחה ממוצעת בת 6 נפשות בחודש. חוות דעת זו אינה אלא העתק מפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אין בחוות דעת זו כל התייחסות קונקרטית לצרכיה של משפחת המנוח, לנתוניה המיוחדים ולהכנסתו בפועל של המנוח, הגם שנתונים אלה הועמדו לרשותו לצורך הכנת חוות דעת אקטואריות שהוגשו מטעם התובעים בתיק. לעניין זה, מסכים אנוכי עם ב"כ הנתבעת, לפיה המומחה לא ערך מחקר בעצמו אודות נתוני חוות דעתו. מנגד, יש לזכור כי מטרתם של דיני הנזיקין אינה להעמיד את הנפגעים במקום שבו משפחה ממוצעת היתה עומדת, אלא להשיב את מצבם לקדמותו, כפי המצב שהיה ערב התאונה. מצב זה הינו מצב נתון. ומשנקבעו נתונים לגביו, שוב לא יתייחס בית המשפט לנתונים ערטילאים, המחושבים על בסיס השערות וממוצעים שאין בהם כדי למסור תמונה מדוייקת כלשהי ביחס להפסדי המנוח. לו סברו התובעים כי יש לפסוק את סכום הפיצויים המגיע להם בהתאם לממוצע סטטיסטי, הרי אין לדעת מדוע זה טרחו על המצאת נתונים קונקרטיים ביחס למנוח. על כן, לא ראיתי מקום לקבל את טענתם של התובעים הנשענת על ממוצע הוצאות המשפחה כפי האמור בחוות דעתו של המומחה."

 

 

"מהראיות שהובאו בפני עולה, כי התובעת – האלמנה – לא עבדה משך כל שנות נישואיה למנוח. אמנם, כעולה מעדותה בחקירה שכנגד, היא עבדה ערב נישואיה, אולם משנישאה לבעלה המנוח, נפלטה ממעגל התעסוקה וחדלה לעבוד (ראה עמוד 27 לפרוטוקול). רק לאחר שבעלה נפטר, היא יצאה שוב לעבודה מחמת העובדה שנזקקה לתמיכה לשם כלכלת המשפחה. לשם כך, נעזרה בגיסתה וחמותה, אשר השגיחו על ילדיה עת יצאה לעבודה והשתכרה שכר זעום. "

 

"על כן, אין להביא בחשבון הפיצויים את העובדה שהמנוח בחייו היה נוגס לא רק בהכנסתו שלו לצורכי מחייתו, אלא גם בהכנסת אשתו (ראה הסבר לכך בספרו של ריבלין, שם, עמוד 940).

איני רואה כל רבותא בכך כי האלמנה נאלצה לחזור לשוק העבודה לאחר פטירתו של המנוח. מטרתם של דיני הנזיקין להעמיד את הניזוקים במצב בו היו אלמלא התאונה. צורך זה של השבת המצב לקדמותו, איני מתחשב באירועים שהתרחשו אחרי פטירת המנוח ואשר כתוצאה מהם נוצר מצב חדש.

בנסיבות אלה, החלטתי שלא להתחשב בהכנסתה של התובעת לצורך חישוב הפיצויים בפסק דין זה. ער אני לכך, כי התובעים עצמם לא העלו טענה זו מיוזמתם, אלא לחמו על קביעת שכר נמוך לגביה. עם זאת, משמסתבר כי הקופה המשפחתית המשותפת התבססה, משך שנים רבות קודם לתאונה, על הכנסתו של המנוח בלבד, הרי עקרון השבת המצב לקדמותו אלמלא מות המנוח, מחייב חישוב על בסיס שכרו של המנוח בלבד."

 

 

"משנקבע הבסיס לחישוב הפיצויים ועמדנו על שיעור השתכרותו של המנוח, עלינו לעבור לשלב הבא, שהינו שלב קביעת ההפסדים שנגרמו לתובעים בשנים האבודות, בין כתלויים ובין כיורשי העזבון. השיטה הנקוטה בבתי המשפט בארץ הינה "שיטת הידות". עמד על כך בית המשפט העליון בצורה ברורה בע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח נ' עזבון המנוח כרכבי חנא (19.12.07). השיטה שנהגה עד תחילת המילניום הנוכחית, נועדה לחלץ את ידת הקיום של המנוח תוך התחשבות בצריכה המשותפת. לאחר שבית המשפט העליון הכריע בסוגיית ההפסדים "בשנים האבודות" לעניין תביעת העיזבון, ונקבע הצורך בחישוב ידת החיסכון של המנוח, כידה נוספת במסגרת הידות הנתונות לחישוב (ראה למשל ע.א. 550/01, 140/00, עזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' החברה לשיקום הרובע היהודי (15.3.04) וכן פסק דין כרכבי).

 

ברם, כאשר מדובר בתביעת התלויים, אין מקום לחילוץ ידת החיסכון והחישוב נעשה על בסיס קביעת מספר ידות בני הבית, וידה נוספת שהינה ידת הקיום המשותפת של כלל בני הבית. העיקרון המנחה את אופן החישוב בשני סוגי התביעות, הוא זהה: חלוקת הקופה המשותפת במספר ידות המשקפות את המשתמשים והשימושים באותה קופה משפחתית משותפת – כל זאת לצורך חילוץ גודלה של ידת הקיום של המנוח. ידת הקיום של המנוח הינה אותה ידה אשר משקפת את החלק בהכנסתו בעטייה אין התלויים או העיזבון זכאים לפיצוי. חלק זה, יופחת מהכנסתו בעת שומת הפיצוי (ראה ריבלין, שם, עמוד 930).  מנגד, באשר לתביעת העיזבון, תופחת גם ידה נוספת, אשר זכתה לכינוי "ידת חיסכון". ידה זו משקפת את החזקה כי מקצת מסכום ההכנסה אינו מוצא לקיום עצמי, אלא מדובר בהוצאות שונות שהמנוח היה מוציא לרווחתו (ראה ריבלין, שם, עמוד 934). בפועל, כאשר קיימת זהות בין התלויים לבין היורשים, התוצאה שתתקבל לאחר יישום מלא ונכון של הוספת "יד החיסכון", תהא זהה מבחינה חשבונית לתוצאה המתקבלת לפי הדין הקודם. בהתאם קבע בית המשפט העליון בפרשת כרכבי, כי אין צורך בסופו של יום בשינוי שיטת החישוב.

 

כיום, נוהגים התלויים שהם גם יורשים, לבחור את השיטה המביאה בכלל חשבון גם את ידת החיסכון של המנוח. על כן, לצורך החישוב שלפנינו אשתמש בשיטת הידות המתוקנת, הכוללת את ידות בני הבית, את ידת החסכון של המנוח ואת ידת הקיום המשותפת. כך נהגו שני הצדדים בסיכומיהם."

 

"אף סוגיית חישוב הפסדי הפנסיה של העזבון שנויה במחלוקת בין בעלי הדין.

התובעים המציאו את חוות דעתו של האקטואר גד שפירא, אשר חישב את אבדן הפנסיה שנגרם לעיזבון לפי שיטת הידות, תוך היוון הפסד הפרשות המעסיק לקרן פנסיה של המנוח, בהתאם ל"חוק פנסיה חובה", ממועד הפטירה עד הגיעו לגיל 67.

 

החישוב נעשה בשיטה הדינמית, הנהוגה לגבי חישוב הידות, כפי שינוייה במהלך התקופות, בתוספת ידת הבית וידת החיסכון. ידות הילדים חוייבו עד הגיעם לגיל 21- נתון שאינו מעוגן בדין ובתקדימים, וננקט לבקשת התובעים.

 

הבסיס לקביעת שיעור ההפרשות נעשה בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, לפיו בשנת 2010 היה על המעסיק להפריש לטובת קופת הפנסיה 5%, כאשר מעת זו ואילך היה עליו להגדיל את הפרשותיו מידי שנה כקבוע בצו ההרחבה עד 12%, החל מיום 1.1.14.

הנתבעת הגישה חוות דעת על הפסדי פנסיה שנערכו על ידי מר טל וייס. מומחה זה ערך סימולציית פנסיה אשר נעשתה לפי תוצאות שהושגו בשתי קרנות פנסיה שנבחרו על ידו כמייצגות. כן נוכו דמי הניהול אותם נוהגות הקרנות לגבות.

 

בסיכומיה, זנחה הנתבעת את חוות הדעת וביקשה כי בית המשפט יסתמך על הכללים שהופיעו  בפסק דין חדש, שניתן על ידי כב' השופט סוקול בבית המשפט המחוזי בחיפה בת.א.(חיפה) 15453-03-09 ברהום נ' הראל (16.9.14). ואכן, בפסק דין זה מופיע ניתוח מבואר ומפורט של השיטה הפנסיונית הנוהגת כיום, ומשנה סדורה, שנבנתה על בסיסה, המורה כיצד יחושבו הפסדיו של נפגע או עזבונו, עקב אובדן הפרשות המעביד לקרן פנסיה עקב אובדן כושרו ו/או פטירתו.

 

בפסק הדין נסקרו מסלולי פיצוי אפשריים, האחד נוגע להפסד תגמולי הפנסיה שיקבל העובד עם פרישתו; האחר פיצוי בגין אובדן הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה.

 

כיון שבענייננו, בחרו שני הצדדים במסלול השני, נציין כי על פי פסק הדין יש לחשב את הפסד הפרשות המעביד על פי הסכם הפנסיה של העובד, ובהיעדר הסכם, על פי צו ההרחבה – שהינו הסדר כללי מינימליסטי. על כן, בענייננו יערך החישוב כפי צו ההרחבה.

 

שיטה זו ננקטה גם על ידי כב' השופטת יעל וילנר בפסק דינה בת.א.(חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' קרנית (31.12.13), פסק דין אשר אוזכר בהסכמה בבית המשפט העליון בע"א 8930/12 הפניקס נ' טוויג (30.7.14)

 

ברם, בשלב זה נחלקות הדעות. בעוד שלדעת כב' השופטת וילנר יחושב שיעור ההפרשות מהסכום המהוון הכולל של הפסדי השכר, שייקבע לתקופה אליה מתייחס ההפסד (ולענייננו מתוך הסך הכולל של הפסדי השתכרות שנקבעו על ידי בפרק ו' לעיל), קובע כב' השופט סוקול כי יש להתחשב בעת עריכת החשבון בהאצת התשלום. שכן, הניזוק יקבל בפועל את הפיצוי בגין הפסד ההפרשות סמוך ליום מתן פסק הדין. ברם, הנפגע או המנוח היו מקבלים את כספי הפנסיה רק בהגיעם לגיל הפרישה. מכאן, שלדעתו של כב' השופט סוקול, הדרך הראויה לחישוב הפסדי ההפרשות, תהא על בסיס ההפרשה החודשית הצפויה כשהיא מוגבלת במספר חודשי ההשתכרות שנותרו עד המועד שבו היה אמור המנוח לפרוש לגמלאות (תום תוחלת חיי העבודה של העובד). כאשר הסכום יהוון לפי טבלה ג' שבלוח ההיוון – דהיינו – חישוב חד פעמי של ערכו הנוכחי של הסכום הכולל שהתקבל ביום הפרישה.

במחלוקת זו שבין חבריי השופטים, סבורני כי יש לילך בהתאם לדרך המוצעת על ידי כב' השופטת וילנר, ככל שהיא נוגעת להיוון הסכומים. שכן, על פי שיטתו של כב' השופט סוקול אין להתחשב בתשואה המצטברת על הפרשות המעביד לקופת הפנסיה והפיצויים. הפרשותיו של המעסיק נפרשות על פני כל תקופת השתכרותו של העובד. כל אחד משיעורי ההפרשות החודשיים יישאו תשואה אשר תצטבר ותישמר לזכות העובד מיום תשלום אותו שיעור שכר עד הגיע היום הקובע. כך למשל, תשלום שאמור היה להיות מופרש היום על ידי המעביד לטובת העובד, יישא תשואה שתצטבר במהלך 279 החודשים הבאים. תשואה זו תהווה חלק מהפסדיו של הנפגע. על כן לטעמי, אל כל אחד מן הסכומים אשר המעסיק אמור היה להפריש יש להתייחס כפי שאנחנו מתייחסים אל המשכורות החודשיות המשולמות לנפגע, ולחשב את ערכן המואץ הכולל בהתאם. דהיינו, לפי לוח א' של טבלאות ההיוון (השווי הנוכחי של הפסד חודשי קבוע) בדיוק כפי שנחשב את הפסד ההשתכרות.

20נקודה נוספת הינה שאלת חישוב ניכוי ידת המנוח מחיוב הפסדי התשלומים. האם ייעשה הדבר בהתאם לחישוב הנוהג ביחס למשכורות – בצורה דינמית או שמא יש לבחון את מצבו המשפחתי הצפוי של המנוח כפי שאמור יהיה להיות ביום פטירתו. לעניין זה מסכים אני עם הנתבעת הטוענת כי יש לחשב את ההפסד כפי שיטת הידות ביום שנועד לתשלום. גם לטעמי, תשלום הפיצוי בגין אובדן הפנסיה, הגם שצבירתו נעשית מיום הפגיעה, הרי הוא לא יעמוד לתשלום אלא ביום שנועד לפרישתו של המנוח לגמלאות בהגיעו לגיל 67. דהיינו 2.2.2038.

במועד זה, ייערך החישוב לפי שיטת הידות כפי מצבו המשפחתי של המנוח באותה עת. נמצא כי לאותו מועד יש לחשב את ידת הצריכה של המנוח לפי חישוב תא משפחתי הכולל את שני בני הזוג בלבד. דהיינו שלוש ידות לבת הזוג, ידתה, ידת הבית וידת החיסכון. ידת הצריכה של המנוח תהא על כן רבע בלבד, ושיעור זה ינוכה מסך הפנסיה שתצטבר לזכות המנוח.

לא מצאתי מקום לערוך חישוב בגין עלויות ניהול קרן החיסכון הפנסיוני. ניכויי ההיוון נעשים גם כיום על בסיס ריבית של 3% לשנה. ריבית זו גבוהה מן הריבית המקובלת כיום במשק. על כן, ניכוי שווי ההאצה על בסיס שיעור ריבית זה מחמיר עם הנפגעים. לטעמי, יש בו גם לכסות את העלויות הכרוכות בניהול קרן החיסכון, כפי שהיה נהוג עד כה באשר לחישוב ערך האצתו של כל הפסד עתידי, בלא להביא בחשבון את עלויות שמירת הפקדון בבנק ועלויות ניהול החשבון בדרך שתבטיח קבלת התשואה המיטבית עליו."

 

 

""מששקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה, כי באופן עקרוני יש מקום להכיר בקיצבת הזיקנה לה היה המנוח זכאי אלמלא התאונה, כחלק מהנזק אשר נגרם בעקבות התאונה ואשר הינו בר פיצוי בגדר תביעת התלויים. קיצבת הזיקנה משתלמת, ככלל, לכל מבוטח המגיע לגיל המתאים (ראו, פרק י"א לחוק הבט"ל). היא מהווה חלק ממקורות הכנסתו של אדם לעת זיקנה. באותם מקרים בהם יש לאדם תלויים, הרי שבדומה לשכר עבודתו ולתשלומי הפנסיה המשולמים לו לאחר פרישתו, אף קיצבת הזיקנה משמשת, בחלקה, לתמיכה בהם. יוצא אם כן כי כאשר אדם, אשר צפוי היה להיות זכאי לקיצבת זיקנה בהמשך חייו, הולך לעולמו כתוצאה מאירוע נזיקי, הרי שהפסדי התמיכה בתלוייו מתבטאים, בין היתר, באובדן קיצבת הזיקנה אשר נשללה עקב המוות. כשם שהפסדי הפנסיה של המנוח מובאים בחשבון במסגרת הפסדי התמיכה של התלויים (קציר, עמ' 899-894), כך ראוי להביא בחשבון אף את הפסד קיצבת הזיקנה של המנוח".

           

חישוב הפסד זה ייעשה אף הוא על דרך שיטת הידות ובהיוון הנדרש."

 

עבור לתוכן העמוד