תא (נצ') 37688-05-11 טארק זועביה נ' חב' שירביט לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בנצרת
פסק הדין ניתן ביום: 19/8/2015
ע"י כב' השופטת: נבילה דלה מוסא
עניינו של פסק הדין: האם התובע זכאי לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, לטענתו, עת שהה בבריכה שחיה שבבעלות מבוטחת של חברת הביטוח (בעלת הבריכה היא נתבעת 2 וחברת הביטוח היא נתבעת 1.)?
רקע: לפי טענתו, כאשר התובע עם חברו בבריכה, הבחין התובע בבנו הקטין של חברו רץ לעבר הבריכה. התובע רץ אחריו כדי למנוע ממנו להיכנס לבריכה, ובעקבות כך, החליק ונפל על שפת הבריכה וכתוצאה מכך נפגע בפנים ונגרם שבר אף.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
" בנוסף, לסתירות שנתגלו בתיאור התובע לנסיבות התרחשות התאונה ולאי העקביות בגרסתו, לא נמצא כל תימוכין או חיזוק לגרסתו. כך למשל, בעוד שלטענת התובע כפי שהובאה בכתב תביעתו המתוקן (הגרסה השלישית), בנו של חברו רץ באופן פתאומי לכיוון הבריכה. דווקא לדברי העד מטעמו, בנו התהלך ליד הבריכה ותוך כדי ההליכה התובע הזהירו שלא יפול, אך הילד המשיך ללכת והתובע הלך לתפוס אותו כדי למנוע נפילתו אל תוך הבריכה,
...
בנוסף, העד שמטעם התובע, קרי חברו של התובע ואביו של הילד, סתר גם את גרסת התובע בכל הנוגע למועד התרחשות התאונה, שכן לדבריו היא אירעה בחודש 7/08. מה גם, הוא לא זכר פרטים מהותיים הנוגעים לאותו אירוע, כגון: היכן ישבו עת אירעה התאונה, כשגם לאחר שהוצגו תמונות של הבריכה הוא לא זכר היכן ישבו, כמו שהוא לא זכר מה המרחק בין המקום שבו ישבו לבין הכניסה לבריכה, ולאיזה בריכה פנה בנו.
מדובר בנותנים כה חשובים ומרכזיים, וטבעי הוא כי בתור עד שנכח במקום התאונה ובזמן שהתרחשה, ייזכר בהם ואף ינסה לספק תשובה ולו תשובה כללית בעניינם.
יתרה מזאת, תמוהה גם בעיניי טענת התובע שלפיה על אף הפגיעה והשבר שנגרם לאפו בעקבות התאונה, פגיעה שגרמה לירידת הרבה דם מפניו,
התובע וחברו לא מצאו לנכון לפנות לקבלת עזרה ראשונה בבריכה עצמה ואף לא מצאו לנכון לדווח על אירוע זה לצוות שעבד בבריכה.
לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי ולא הוכיח נסיבות התרחשות התאונה כפי שתוארו על ידו בכתב התביעה, ודי בכך כדי לדחות את תביעתו.
עם זאת ולמעלה מן הנדרש להלן אדון בשאלת האחריות.
חובת הזהירות המושגית - נתבעת 2, בתור בעלת המקרקעין, הבריכה או המחזיקה בהם, חבה חובת זהירות מושגית כלפי אורחיה ומבקריה (ע"א 145/80 וענקין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) ו-ע"א (מחוזי-ת"א) 2906/00 מויאל נ' מלון בלו ביי (26.6.02)).
חובת זהירות קונקרטית - חובה זו נקבעת על פי מבחן הצפיות הטכנית והצפיות הנורמטיבית, כשהשאלה היא, אם אדם סביר יכול היה, וצריך היה, לחזות מראש את התרחשות הנזק בנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי.
מבחינת הצפיות הטכנית, במידה והיינו מקבלים את גרסת התובע, נתבעת 2 כבעלים וכמי שמפעילה את הבריכה, יכולה הייתה לצפות שאורחיה עלולים להחליק באזור הבריכה.
על פי מבחן הצפיות הנורמטיבית, השאלה תהא, האם נתבעת 2, כעניין של מדיניות וכאדם סביר, צריכה הייתה לצפות את הנזק שנגרם. כשחובת הזהירות הקונקרטית מתגבשת רק כאשר מדובר בסיכון שהינו בלתי סביר ובלתי רגיל. סיכון בלתי סביר הינו "אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" )ע"א 145/80 וענקין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982).
בענייננו, לא הוכח, כי התובע נפגע במהלך שימוש חריג ובלתי טבעי, אלא במהלך שימוש רגיל. הפסיקה, בשורה ארוכה של פסקי דין, קבעה כי החלקה ליד בריכה הינה סיכון סביר וטבעי (ע"א 683/77 בריק נ' עירית ת"א, פ"ד לד(1) 157 (1979), ת.א. 3898/98 אדרי נ' פארק קנדה (1.9.02), ת.א. 2699/02 ששון נ' בריכת ימית 2000 (14.12.14) ו-ת.א. 41608/08 אהרוני נ' ישרוטל ניהול מלונות (14.10.13)).
הרי מטבע הדברים סביבת הבריכה הינה בדרך כלל רטובה. משתמשי הבריכה, שוחים, נכנסים ויוצאים מהבריכה, קופצים ומשפריצים מים לכל עבר. על כן, הם, בדומה גם לכל מבקרי הבריכה, יודעים ומודעים לכך כי סביבת הבריכה ומתקניה, רטובים והרטיבות היא חלק בלתי נפרד מטבעו של המקום. לפיכך רואים בהחלקה בסביבת הבריכה בבחינת סיכון סביר וטבעי שטמון בעצם הבילוי והשהות בבריכה.
אוסיף ואציין כי החלקה כשלעצמה אינה מלמדת בהכרח על כך שהיא אירעה עקב התרשלות הנתבעת. על התובע להוכיח קיומו של מפגע שגרם להתרחשות התאונה והנזקים שבעטיה.
בעניין זה ייאמר כי בהקשר זה העלה התובע בסיכומיו טענות שונות שלא נטענו קודם לכן בכתב תביעתו, לא רק בהקשר של עילת הפרת חובה חקוקה אלא גם בהקשר של טעות הרשלנות. כך למשל הטענה בדבר הכנסת כמות גדולה של אנשים לבריכה, השארת כמויות רבות של מים בשפת הבריכה וכו'. מה גם, מדובר בטענות כלליות ביותר שנטענו בעלמא ללא כל פירוט או ביסוס.
הוא הדין גם לגבי טיעוני התובע אשר הועלו במסגרת העילה של הפרת חובה חקוקה. הרי שלא רק מדובר בהרחבת חזית אסורה, אלא שגם לגופו של עניין, יש לדחותם. שכן טענות אלו נטענו גם הן באופן כללי מבלי להציג ולו ראיה אחת, כגון, חוות דעת של מומחה או לכל הפחות תמונות או תצלומים ממקום האירוע שיש בהן כדי להוכיח למשל כי הבריכה תוחזקה באופן לקוי, ללא השארת מעבר חופשי שמונע גם החלקה.
כל זאת כשמנגד מעדות מנהל נתבעת 2 ניתן להתרשם כי הבריכה עמדה בכל התקנים ואף קיבלה כל האישורים הנדרשים. מעדותו דווקא ניתן לקבל תמונה כוללת ומפורטת לגבי הבריכה, המבנה שלה, סוג הריצוף ותעלת הגלישה הנמצאת מסביב לבריכה.
גם בעניין אי הצבת מציל ואנשי צוות. דווקא התובע בחקירתו הבהיר כי עת התרחשה התאונה נכח מציל. הוא אף ציין את שמו וזכר כי פניו היו מופנות לכיוון הבריכה העמוקה
לגבי הצבת איש צוות, אציין למעלה מן הנדרש כי גם אם הייתי מקבלת את טענת התובע בעניין זה ומגיעה גם למסקנה כי נתבעת 2 הפרה את חובתה משלא הציבה איש צוות, עדיין לא היה בכך, בנסיבות המקרה שלפנינו, כדי למנוע התרחשות התאונה והחלקת התובע. הרי לא ניתן לצפות כי המציל או אנשי הצוות יהיו נוכחים בכל רגע נתון ובסמוך לכל משתמש בבריכה (ראו ת.א. 3898/98 אדרי נ' פארק קנדה (1.9.02)).
מן המקובץ לעיל מתקבלת המסקנה כי בנסיבות העניין, התובע לא הוכיח כי נתבעת 2 חבה באחריות נזיקית כלשהי כלפיו. על כן, דין התביעה להידחות גם מטעם זה.
סיכום
לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעות."
