פסיקה: לא בכל מקרה מתקיימת אחריות של שוכר נכס לנזקי מים שנגרמו לשכנו

תאמ (חי') 2841-11-11  לגוף (ר.פ.) החדש בע"מ נ' שמר- שרותי מבדקים רפואיים בע"מ וכלל חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בחיפה

פסק הדין ניתן ביום: 23/8/2015

ע"י כב' השופט: יואב פרידמן 

עניינו של פסק הדין: האם שוכר נכס שכן לנכס השייך לתובע אחראי לפצות את התובע בשל נזקים שנגרמו לו עקב הצפה של מים שפרצו מצינור מים שפרצו מצינור מים שנמצא בתחום הנכס של הנתבע?

רקע: התביעה הוגשה כנגד בעל הנכס השכן וחברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות חוקית.

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

" דין התביעה לדחיה. טענותיה העיקריות של הנתבעת מקובלות עליי, והגם שמקובל עליי כי הצינור שהתפוצץ ממוקם בפועל בשטחה (שכן אף השמאי מטעמה טען כך), עדיין אין בכך בכדי להטיל עליה אחריות לנזק שאירע.

טענתה העיקרית של התובעת התבססה על הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" שפועלו,  הנו העברת נטל השכנוע, וקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הטוען לתחולת הסע' עליו הנטל להמחיש התקיימות 3 תנאיו במצטבר. על פי הוראות הסעיף: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה- על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

...

מאחר ואין אינדיקציה לכך שהצנרת שהתפוצצה נתנה "סימני התרעה" מקדימים, הרי שאין התרשלות של שמר כשוכרת, אפילו היה נקבע שהיתה לה שליטה אפקטיבית באותו צינור גורם הנזילה- קביעה שאף היא בספק. כל עוד לא נראו סממנים חיצוניים המעידים על בעיה בצנרת, ממילא לא ניתן לטעון להתרשלות שמר כשוכרת במקרה זה. לא ניתן לייחס לנתבעת חוסר זהירות או התרשלות בתחזוק מערכות הבניין, שכן לא רק שבהעדר סימנים חיצוניים לא היתה יכולה לדעת כי משהו לא תקין בצנרת שבקיר, אלא שהדבר גם כלל לא היה באחריותה ובמסגרת חובותיה כשוכרת.

יצוין כי התובעת טענה בתביעה אך לתחולת סע' 41 ולא סע' 38 לפקודת הנזיקין. לכן אין להיזקק לסע' זה, אולם גם לו היה נטען סע' זה , וגם לו היינו רואים בשמר תופס הנכס מתוכו נמלטו המים, הרי פועלו של הסע' כאשר הוא חל הנו העברת נטל השכנוע, ולא קביעה לפיה לא ניתן להרים את הנטל. ולטעמי ניתן לקבוע במקרה דנן כמאזן ההסתברויות ששמר לא התרשלה. משכך אין ממילא חשיבות לשאלת תחולת סע' 41 או 38, שיש להם חשיבות בעיקר כאשר, בסופו של יום, נותרו כפות המאזניים מעויינות בשאלת האחריות.

אמת, כי על פי סעיף 10.2 לאותו הסכם, "השוכר אחראי כלפי המשכיר וכלפי כל צד שלישי לכל נזק מכל מין וסוג שהוא, שיגרם לכל אדם, בין אם הוא נמצא במושכר ברשות, ובין אם לאו, בין אם הוא נמצא במושכר באקראי ובין אם מסיבה אחרת ולכל רכוש שהוא במושכר ו/או מחוצה לו כתוצאה מהשימוש וההחזקה של המושכר, לרבות, אך מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, למבקרים במושכר, לעובדיו של השוכר ולכל אדם אשר ימצא בתחומי המושכר, ואשר נגרם ממצב המושכר ו/או מסביבתו ו/או הציוד המותקן בו ו/או כתוצאה מהעבודה, העסק ו/או ממעשה או ממחדל שיתרחשו בו ו/או מהתנהגות השוכר ו/או עובדיו בשירות ו/או ברשות השוכר". ואולם עניין הצנרת כאמור הוחרג במפורש במסגרת ההסכם, ומשכך סעיף זה כלל אינו רלבנטי לסוגיית הנזק שנגרם לתובעת, ככל שנגרם.

אף סעיף 8.1 להסכם השכירות של התובעת עצמה (נספח ג' לתצהיר וינטרוב) קובע הוראה דומה: "השוכר אחראי לשלמותו ותקינותו של המושכר או באביזריו, לשמרו במצב מעולה ולתקן מיד על חשבונו כל נזק או קלקול שיגרם למושכר או לכל חלק ממנו במשך תקופת השכירות, לרבות תיקון ו/או החלפת חלונות שבורים ו/או בלתי תקינים, למעט תיקונים הנובעים מבלאי סביר הנובע משימוש רגיל, והכל בתיאום מוקדם עם המשכיר... נזקים במושכר הנובעים מבלאי סביר יתוקנו על ידי המשכיר בתוך זמן סביר מיום שדרש זאת השוכר בכתב".

ללמדנו, כי בכל הנוגע לנזק שהינו תוצאת בלאי של המבנה עצמו, יש לפנות אך ורק לבעל המבנה, כאמור בהסכמי השכירות, ולא ניתן לייחס למי מהשוכרים האחרים אחריות נפרדת ו/או התרשלות. חובת התחזוקה, התיקון, ותשלום הפיצויים ככל שנדרש, מוטלת בהתאם על בעל המבנה ועליו בלבד, וכך אכן היה בענייננו.

לאור האמור, ברי כי דין התביעה לדחייה.

טען עוד וינטרוב כי התובעת מנועה מלהגיש תביעה ע"פ תנאי הסכם השכירות שלה, הקובע בסעיף 8.5 כי השוכרת היא היא האחראית הבלעדית כלפי כל גורם שהוא, לרבות הרשויות השונות ו/או שוכרים נוספים לרבות הסרת מפגעים סניטריים ו/או הטרדה אחרת מכל מין וסוג שהוא.

גם סעיפים 8.12 ו-11 קובעים לגרסתו כי השוכרת תהיה אחראית בלעדית לכל נזק הנובע משימוש ראוי במושכר ו/או שאירע למושכר ותכולתו, לרבות נזקים שנגרמו במושכר או ממנו לצדדים שלישיים. כמו כן טענה שמר כי אותו סעיף 8.5 אוסר על השוכר לבקש השתתפות ו/או לטעון לרשלנות משותפת או תורמת של גורם אחר, וכן מציין כי אין לתובעת זכות לתבוע את הנתבעת בגין נזק ברכוש המשותף או הטרדה מכל סוג שהוא. בנוסף דורש הסכם השכירות של התובעת לשמור על יחסי שכנות תקינים ונאותים עם כל הדיירים, ואילו עצם הגשת התביעה מפרה מארג יחסים עדין זה. היינו כי לטענת שמר, התובעת מתעלמת בעצם הגשת התביעה מחובותיה בבניין המשותף ופועלת בניגוד לאמור בהסכם השכירות שלה.

לכך השיבה כאמור התובעת כי הדבר נכון בכל האמור לנזק שנגרם כתוצאה מהמושכר שלה, אולם במקרה דנן מדובר בנזק שנגרם ממושכר אחר- של הנתבעת.

..

התובעת לא צירפה את הסכם השכירות שלה לכתב התביעה או לתצהיריה. שמר היתה לבסוף זו שהציגה את אותו הסכם, כאשר לטענתה קיבלה אותו לאחר פניה למשכירה. התובעת אכן צירפה בתחילה את המשכירה כנתבעת 3, אך מחקה אותה זמן קצר לאחר מכן , מבלי לפרט נימוקיה, אולם הותירה את התובענה כנגד הנתבעת על כנה. עיון בסעיף 12.3 לאותו הסכם, הדן בפוליסת הביטוח בה חויבה התובעת מציין כי: "בכל הפוליסות הנזכרות לעיל יצוין מפורשות, כי המבטח מוותר על כל זכות תחלוף (שיבוב) כלפי המשכיר. הביטוח יורחב לשפות את המשכיר בגין אחריות למעשי או מחדלי השוכר". כך ביחסים שבין מבטחת התובעת לבין המשכיר. יש להניח כי אף התובעת עצמה נמנעה מטעם כלכלי או חוזי להגיש תביעה זו, שעניינה בנזק שלא כוסה על ידי המבטחת, כנגד המשכירה. עדיין אין בכך כדי להטיל האחריות לאותו נזק על שמר, גם אם ימצא לא מכוסה."