פסיקה: העליון דחה ערעור על דחיית תביעתו של עורך דין נגד מבטח

רע"א  6204/15 עו"ד טל שחם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 19/10/2015

ע"י כב' השופט: מ' מזוז

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את בקשת רשות ערעור על פסיקת המחוזי שקיבל את ערעורה של חברת הביטוח על פסיקת השלום  ודחה את הערעור שכנגד של המבקש?

רקע: חברת הביטוח דחתה את התביעה שהוגשה נגד עורך הדין (המבקש) לפי הפוליסה לביטוח אחריות מקצועית בחברה בשל הסכם של מכירת דירה שהיתה שייכת לדודו של עורך הדין מבלי לגלות לרוכש את פרטי השעבוד של הדירה לבנק הפועלים. בית המשפט המחוזי קבע, כי עורך הדין פעל בניגוד עניינים ולפיכך אינו זכאי לשיפוי לפי הפוליסה.

בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור

מתוך פסק הדין:

"עתה מונחת לפני בקשת רשות ערעור שהגיש עו"ד שחם על פסק דינו של בית משפט קמא. בפי עו"ד שחם מספר טענות, מהן אמנה את העיקריות. האחת, כי בפסק דינו של בית משפט קמא נפלו טעויות היורדות לשורש הענין, וכי הקביעה לפיה עו"ד שחם מעל באמון לקוחו נתקבלה מבלי שבית משפט קמא שמע ראיות ומבלי שהתרשם מעדים, ובניגוד לקביעות שבפסק דינו של בית משפט השלום ובענין חסן. השנייה, כי שגה בית משפט קמא כשיצר הבחנה שאינה מעוגנת בדין ובפסיקה, בין "ממצא" ל"מסקנה", ביחס להיווצרות השתק. השלישית, כי הבקשה מעלה שאלות בעלות חשיבות כללית וציבורית, ובהן השאלה של שלילת כיסוי ביטוחי, מקום שנקבע כי המבוטח פעל במצב של ניגוד עניינים, אך לא במרמה או באופן מכוון. הרביעית, כי בית משפט קמא פסק בניגוד להלכת בית משפט זה בע"א 2016/00 רוזנצוויט נ' רוזנבליט, פ"ד נו(4) 511 (2002) (להלן: ענין רוזנצוויט), שם נקבע כי על מנת לשלול את הכיסוי הביטוחי, על מבטח האחריות המקצועית להוכיח כי המבוטח התכוון לגרום לנזק וכי המבוטח עשה כן במכוון, על מנת לזכות בתגמולי הביטוח. בענייננו לא הובאו כל ראיה או עדות על כוונה כזו מצד עו"ד שחם. החמישית, כי טעה בית משפט קמא משפסק כי הקביעה בענין חסן בדבר אי התקיימותה של עילת התרמית לא נסמכה על ממצא פוזיטיבי או שלא הייתה חיונית לצורך פסק הדין.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בעל דין המבקש כי בית משפט זה יידרש לעניינו שנדון כבר בשתי ערכאות (דיון ב"גלגול שלישי"), צריך להראות כי מדובר במקרה שבו החשיבות המשפטית חורגת מן הענין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). איני סבור כי המקרה שלפני הוא כזה. בית משפט קמא בחן באופן עצמאי ממצאים שעלו מענין חסן ונדרש לראיות שהובאו בפני בית משפט השלום, והכריע כי עו"ד שחם פעל בניגוד עניינים חמור ואף מעל ממש באמון לקוחו, ולפיכך לא זכאי לשיפוי על חיוביו כלפי חסן. בנסיבות אלו, נראה כי עניינה של הבקשה הנוכחית הוא בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך שבין עו"ד שחם ומגדל. לא מתעוררת אפוא כל שאלה בעלת חשיבות כללית (ראו גם את רע"א 303/13 עו"ד ברקן נ' אילון (5.3.2013), שם דחה כב' השופט י' דנציגר, בנימוק זהה, בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין בענין ברקן, שהרקע העובדתי שלו דומה לענייננו). אציין כי גם לו סברתי שנפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא - ואיני קובע שכך אירע - לא היה בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בוודאי לא נראה כי נפלה טעות בפסק הדין, אשר מחייבת דיון ב"גלגול שלישי" (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 214, 216 (מהדורה שלישית, 2012) והאסמכתאות שם).

למעלה מן הצורך, אתייחס לשתיים מהטענות שהעלה עו"ד שחם. ראשית, ההלכה שיצאה בענין רוזנצוויט ענינה בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (מקרה שנגרם בכוונה), הקובע:

 "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

סעיף 26 לא נועד להסדיר את כל קשת ההתנהגויות הכרוכות בהתרחשות מקרה הביטוח, ותכליתו היא אך לתת ביטוי לעיקרון שלפיו מבוטח אינו זכאי לתגמולי ביטוח בגין גרימה מכוונת של נזק. משנשללת כוונתו של המבוטח לגרום למקרה הביטוח, השאלה אם יש כיסוי ביטוחי תלויה בפרשנותה של הפוליסה הספציפית העומדת לדיון (ענין רוזנצוויט, פסקה 17 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור; ירון אליאס דיני ביטוח 952 (מהדורה שנייה, 2009)). בענייננו, בית משפט קמא לא נדרש לבחינת המקרה במשקפי סעיף 26, ואף ציין בפסקה 20 לפסק דינו כי נסיבות ענין רוזנצוויט שונות מהנסיבות בענין הנדון. משכך, בית המשפט פעל בהתאם לאמור בענין רוזנצוויט כשבחן את שאלת קיומו של הכיסוי הביטוחי בהתאם לפרשנותה של פוליסת האחריות המקצועית הרלוונטית למקרה שבפניו.

שנית, יש לדחות את טענת עו"ד שחם, לפיה בית משפט קמא יצר, יש מאין, הבחנה בין "ממצא" ל"מסקנה". מעיון בפסק דינו של בית משפט קמא (ובפרט בפסקאות 17 ו-18) עולה כי לא נערכה הבחנה כזו. בית המשפט קבע כי מגדל אינה כבולה למסקנה שלא הוכחה התקיימותם של יסודות עילת התרמית, משום שלא מתקיימים לגביה שניים מארבעת התנאים המצטברים המקובלים להיווצרותו של השתק פלוגתא: היא לא נסמכה על ממצא פוזיטיבי ולא הייתה חיונית לצורך פסק הדין.

סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות."