עא (ת"א) 34121-12-14 רפאל גרוס עו"ד נ' שמעון דבש וכלל חברה לביטוח
בית המשפט: המחוזי בתל אביב
פסק הדין ניתן ביום: 21/9/2015
ע"י כב' השופטת: אביגיל כהן
עניינו הביטוחי של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של בעל הרכב על פסיקת השלום לפיה חויב במסגרת תביעת תחלוף של חברת הביטוח בתשלום 50% מתגמולי הביטוח ששולמו על ידי חברת הביטוח בשל אירוע תאונה שארעה שלא בנוכחותו של בעל הרכב?
רקע: בעל הרכב לא חויב בפיצוי בשל אחריותו לאירוע התאונה במהלכה נגרם נזק על ידי הרכב בבעלותו של המערער לרכב המבוטח על ידי חברת הביטוח אלא בשל כך שבית המשפט קבע, כי בעל הרכב הטעה את הנוהג בו להאמין שקיים ביטוח לרכב.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה וקבע, כי שיעור אחריותו של בעל הרכב יוקטן מ 50% מסכום התביעה לכדי 25%
מתוך פסק הדין:
"דין הערעור להתקבל בחלקו.
המערער טוען, כי גם על פי הממצאים העובדתיים אליהם הגיע בית משפט קמא, יש לקבל את הערעור.
הוא מפנה לסעיף 13 לפסק הדין אשר נכתב במערכת היחסים שבין כלל לבין גרוס, שם כתבה כב' השופטת במפורש כי "ממילא אין בעצם היות הנתבע 2 בעליו של הרכב כדי לחייבו באחריות להתרחשות התאונה...".
אם כך הדבר, לטענתו, אזי קביעה זו לא יכולה להתהפך על סמך הבטחה או "מצג" כאילו קיים ביטוח מקיף כדי להכניס את המערער כאחראי לתאונה.
המערער טען, כי לא ניתן לייחס לו רשלנות שהובילה לקרות התאונה בכל מצב גם אם מקבלים את הממצאים העובדתיים של בית משפט קמא. (למרות שהוא אינו מסכים לאותם ממצאים).
על מנת להוכיח חבות בנזיקין, יש להוכיח קיום חובת זהירות, הפרתה, וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.
במקרה דנן, לטענת המערער, לא התקיים שום יסוד ובוודאי שאין קשר סיבתי בין קרות התאונה לבין ההסתמכות הנטענת של דבש.
בהודעת הערעור נטענו טענות ביחס לממצאי מהימנות ואמינות וממצאים עובדתיים אליהם הגיעה הערכאה הדיונית ואני סבורה כי אין להתערב בממצאים עובדתיים אלה.
מושכלות יסוד הוא כי אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה אליהם הגיעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ביותר, למשל כאשר נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם הנופל לשורשו של עניין או כאשר הטעות בולטת על פניה. (ראה לעניין זה: ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב [פורסם בנבו] (סעיף 18 לפסה"ד), ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף ג'אן [פורסם בנבו] (סעיף 34 לפסה"ד) וע"א 7183/13, 4218/14 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 12/7/15 – סעיף 12 לפסק הדין).
המקרה דנן אינו נכנס לגדר החריגים הללו ועל כן, אצא מנקודת מוצא ולפיה על יסוד המצג של גרוס, סבר דבש כי הרכב מבוטח.
ברור שמצג זה אינו מהווה הצדקה זו או אחרת לקרות התאונה וגרוס אינו אחראי לעצם קרות התאונה מעצם בעלותו ברכב. חבותו בהודעת צד ג' אינה מעצם היותו בעלים של הרכב אלא חבותו היא בשל העובדה שעל בסיס הממצאים העובדתיים אליהם הגיעה הערכאה הדיונית, הסתמך דבש על כך, שהרכב מבוטח, ועל כן נסע ברכב מתוך ידיעה שהרכב מבוטח.
דבש לא טוען שהוא אינו אחראי לקרות התאונה אלא הטיעון שלו הוא בהיבט הכספי / שיבובי.
גם אם הוא אשם בקרות התאונה, אזי עסקינן בתאונת דרכים אשר נזקיה משולמים (או לפחות בחלקם) ללא קשר לשאלת האחריות לקרות התאונה על ידי חברת ביטוח ככל שקיים ביטוח.
בשל העובדה שהרכב לא היה מבוטח, נוצר מצב שבו היה צריך דבש לשלם מכיסו את הנזק שנגרם לרכב המבוטח על ידי כלל.
לפיכך, אינני מקבלת את טענת בא כוחו של גרוס ולפיה, נותק הקשר הסיבתי בין התנהלותו של גרוס (על פי ממצאי בית משפט קמא) ובין הנזק שנגרם לדבש.
קיים קשר סיבתי. על סמך המצג שהוביל להסתמכות, הנזק שנגרם לדבש הוא הסכום שהיה צריך לשלם לכלל במסגרת תביעת השיבוב.
יחד עם זאת, הטלת 50% אחריות על גרוס שלא נכח בעת קרות התאונה ולא גרם לתאונה, שעה שדבש היה אמור גם על פי פסק דינו של בית משפט קמא לבדוק בעצמו, אם קיימים מסמכי ביטוח ברכב ולא רק לסמוך על "מצג" בעל פה ולפיו הרכב מבוטח, היא הטלת אחריות בשיעור גבוה ביותר לטעמי.
לא ניתן לייחס אחריות שווה למי שנהג ברכב כאשר הוא אינו מבוטח ויכל בקלות יתרה לבדוק, אם יש ברכב מסמכי ביטוח, ולמי שהוא רק הבעלים של הרכב אשר אמר בעל פה כי לרכב יש ביטוח.
בעניין זה אציין, כי אני מודעת לכך, שגרוס אינו מאשר שהוא אמר דברים אלו. לטענתו, גרסתו של מר דבש איננה נכונה, אך כאמור, אינני סבורה כי במקרה דנן יש מקום להתערב בממצאים של הערכאה הדיונית אליהם הגיעה לאחר שמיעת העדויות באופן ישיר ובחינת מכלול הנסיבות העולות מחומר הראיות.
לפיכך, גם אם מותירים את הממצאים העובדתיים בעינם, יש מקום להפחית את שיעור האחריות אשר הוטל על גרוס ל- 25% במקום 50% אשר נקבע בסעיף 19 לפסק דינו של בית משפט קמא."
