פסיקה: המועצה המקומית אינה אחראית לפציעת נער במסלעה עקב יידוי אבן

תא (ת"א) 43802-01-12  איל עבאס נ' ביסאן מהדי

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

פסק הדין החלקי בעניין האחריות ניתן ביום: 2/11/2015

ע"י כב' השופטת: חדוה וינבאום וולצקי

עניינו של פסק הדין: נער ידה אבן על נער אחר וגרם לו לפגיעת ראש קשה אשר הותירה אותו משותק ומרותק לכיסא גלגלים. הנער הפוגע הודה בביצוע המעשה במסגרת הליך פלילי ותביעת הנזיקים הוגשה כנגדו. האם יש לחייב בפיצוי הנפגע והוריו גם את המועצה מקומית ינוח ג'ת, מכוח היותה המחזיקה במקרקעין  ואת חברת הביטוח שביטחה אותה בביטוח אחריות חוקית?

רקע: מדובר באירוע שארע כאשר הנפגע שיחק יחד עם חבריו, בסביבת המצוק הסלעי הנמצא בסמוך לשכונת שכארה בכפר ג'ת שבגליל. בהמשך ישבו התובע ביחד עם חבריו לנוח על אחת המסלעות שבמצוק. הפוגע, אשר למד עם התובע וחבריו באותו בית הספר וידע כי הנערים הלכו לשבת במסלעה, הגיע למקום ונעמד בראש המצוק אשר מתחתיו ישבו התובע וחבריו. לאחר שהבחין בנערים, נטל הנתבע  אבן בידיו והרימה. אחד הנערים אשר ישב קרוב לתובע ולחבריו, הבחין במעשיו של הפוגע וצעק לעברו שלא יזרוק את האבן. הפוגע התעלם מצעקותיו של הנער, הפיל את האבן מידיו וזו נפלה מגובה של 6 מטרים על ראשו של הנפגע, אשר התמוטט במקום.

בית המשפט קבע, כי המועצה המקומית  וחברת הביטוח שביטחה אותה בביטוח אחריות חוקית אינן נושאות באחריות לאירוע וקיבל את התביעה כנגד הנער הפוגע.

מתוך פסק הדין:

"השאלה הדרושה להכרעה בעניינינו הינה האם הנתבעות 2 ו-3 אחראיות גם הן לנזקיהם של התובעים מכוח עוולת הרשלנות?

עוולת הרשלנות קבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין.

חובת הזהירות נחלקת לשתיים: חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית, כאשר שתיהן גם יחד נקבעות על-פי מבחן הצפיות.

חובת הזהירות המושגית

במסגרת בחינת קיומה של חובת הזהירות המושגית יש להשיב על השאלה, האם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק, בהתייחס לקטגוריות אליהן משתייכים התובע והנתבעות.

שיקולים של מדיניות משפטית מצדיקים הכרה בחובת זהירות מושגית של המועצה כלפי התובע. למועצה סמכות ויכולת מסוימת לפקח על הנעשה בשטחה ולמנוע סיכונים שונים. משכך ישנו צידוק להכרה בחובת זהירות מושגית ביחסים אלה (ראה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, מיום  9.11.82 להלן: "הלכת ועקנין").

אלא שגם אם קיימת חובת זהירות מושגית, יש לבחון את השאלה  האם קיימת חובת זהירות קונקרטית במקרה שבפניי.

כאמור, עצם קיומה של חובת זהירות מושגית אין בו די לצורך קביעתה של אחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש.

חובת הזהירות הקונקרטית

השאלה הראשונה הנשאלת היא טכנית באופיה, לאמור: האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק? אם התשובה לכך חיובית, נשאלת השאלה השנייה, שהיא נורמטיבית באופיה וקשורה בהכרעה ערכית, לאמור, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק?

"חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו." (הלכת ועקנין).

בעניינינו, העובדות הן כי נער אחד הרים אבן והפילה על ראשו של נער אחר וגרם לו לנזק.

האם עסקינן בסיכון סביר או בסיכון בלתי סביר? האם צריכות היו הנתבעות לצפות שנער בן 13 ירים בידו אבן וישליכה לעבר קבוצת נערים היושבת מתחתיו?

לעניות דעתי, התשובה לכך היא שלילית. נראה כי הטלת אחריות על הנתבעות 2 ו-3 בנסיבות האמורות היא בלתי סבירה ולא ראויה. אין מקום להטיל על המועצה אחריות אך ורק מכוח היותה בעלת השליטה  במקרקעין בהם אירע האירוע. המועצה לא יכלה הייתה לצפות כי נער בן 13 ירים אבן וישליכה לעבר קבוצת נערים היושבת מתחתיו. גם אם הייתה המועצה מגדרת את כל השטח ומציבה שלטים, לא היה בכך למנוע את שאירע. הוכח כי לפני שהנתבע הפיל את האבן לכיוון הנערים, צעק לו אחד הנערים שלא לעשות כן, ואף על פי כן לא שעה הנתבע לצעקותיו והמשיך במעשיו. לא היה ביכולתה של המועצה לעשות דבר אשר היה מונע מהנתבע לבצע את אשר ביצע. רשות מקומית אינה יכולה להיות אחראית לכל מעשה עברייני שמתבצע בשטחה ויש לשקול האם בהותרת השמורה לשימוש והנאת הציבור יש משום מעשה רשלני לכשעצמו. אין חולק כי התשובה שלילית. הציבור בכללו מעוניין בהימצאותם של מקומות דוגמת המסלעה בה בילו הנערים ויש לו אינטרס כי יתאפשר לו לבלות במקומות דוגמת זה. משאין זה נוהגו של אדם להרים אבנים ולהשליכן על עוברי אורח, אין המועצה צריכה למנוע מהציבור בילוי במקום זה.

מכאן שאין בידי לקבל את חוות דעתו של ד"ר ביקלס כי היה ראוי לגדר המקום ולמנוע מהתושבים לעשות שימוש בשמורה.

אין זה ראוי להטיל אחריות על המועצה בגין מעשים פליליים, בלתי צפויים וחריגים כפי שאירע בעניינינו.

הנתבעות בסיכומיהן הפנו לפסקי דין בהם אירע נזק עקב מעשה עברייני, והנפגע הגיש תביעה הן כנגד הפוגע והן כנגד גורמים נוספים, ביניהם המועצה שבתחומה אירע האירוע, ובתי המשפט דחו את התביעות כנגד הרשויות המקומיות.

כך למשל בת.א. 932/04 עזבון המנוח עלאא ראדי מוזלבט ז"ל נ' מישל אלבז ואח', ניתן ביום 24.1.11 מפי כב' השופט גריל,  שם נדונה  תביעה לחיוב עיריית חיפה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעים עת יצאו לבילוי במועדון בעיר חיפה ונדקרו ע"י אחרים. בית המשפט קבע כי דין התביעה כנגד העירייה להידחות מן הטעם שאחריותה לא הוכחה ואף אין די בכך שלמועדון לא היה רישיון עסק כדי לחייב את העירייה באחריות למעשה העברייני כאשר הסיבה להעדר הרישיון הייתה תכנונית בלבד. (ראה סעיף סח' לפסק הדין שאינו מלמד הרבה לענייננו)

בע"א 6445-11-10 מועצה מקומית מג'אר נ' דהאר ואח', ניתן ביום 17.11.11 מפי כב' השופט יצחק עמית, נדון מקרה של תובע שנטען כי הבחין בנפץ - זיקוק ממנו יצא עשן ואשר היה מונח בסמוך לכניסה למבנה המשטרה ולמבנה קצין הביטחון של המועצה המקומית. התובע אחז בנפץ שהתפוצץ בידו ופגע בו. בית המשפט דחה את התביעה כנגד המועצה מן הטעם כי לא ניתן להציב פקח על כל חנות שמוכרת זיקוקים, מה גם שבעניין שם לא היה ברור מקורו של הזיקוק שנמצא על הכביש (ראה הדיון בעמ' 39-41 לפסק הדין).

בע"א 1167-11 פלוני נ' קיבוץ רוחמה, ניתן ביום 18.11.13 מפי כב' השופט ג'ובראן – נדונה תביעה נגד קיבוץ בשל ביצוע עבירות מין בשטח הקיבוץ.  בית המשפט העליון קבע כי לא ניתן לחייב את הקיבוץ באחריות שכן אין זיקה ממשית בין המעשה העברייני למקרקעין (סעיף 34 לפסק הדין) וכן מן הטעם כי אין מקום להכיר בחובת זהירות קונקרטית שכן הקיבוץ לא יכול היה ולא צריך היה לצפות את התרחשות המעשה העברייני שם (ראה סעיפים 68 ואילך לפסק הדין).

התובעים בסיכומי התשובה טענו כי יש לאבחן בין פסקי הדין אשר הובאו על ידי הנתבעים בסיכומיהם לעומת המקרה דנן. לטענתם, פסקי הדין עוסקים בעניינים שונים בתכלית ובחינת נסיבותיהם הובילו להחלטה כי אין מקום להטיל אחריות. זאת בניגוד לעניינינו כאשר לא מדובר במקרה חריג  והנערים נהגו לשחק במשחק זריקת האבנים מזה תקופה, והמועצה יכלה וצריכה הייתה למנוע את האירוע ועל כן יש להטיל עליה חבות לאירוע.

איני מקבלת את טענות התובעים. אכן פסקי הדין אליהם הפנו הנתבעות בסיכומיהן שונים מעניינינו אנו, אולם בכך לא די. פסקי הדין דווקא מלמדים על המגמה של הפסיקה ועל כך כי משיקולי מדיניות אין להטיל אחריות על המועצה בשל מעשים עברייניים.

הפלת האבן על ידי הנתבע על ראשו של התובע הינה אירוע חריג אשר לא ניתן היה לצפותו. לא הוכח כי היה זה נוהגם של צעירי המקום לזרוק אבנים איש על רעהו. התביעה התבססה על ההרשעה הפלילית בכתב האישום המתוקן שבו הורשע הנתבע על-פי הודאתו בכך שהרים אבן והפילה מטה על ראשו של התובע. אין בעובדות כתב האישום דבר נוסף על נוהג כזה או אחר או כי אירוע כאמור היה שגרתי במקום. משכך לא הייתה המועצה צריכה לצפות את האירוע ולא ניתן להטיל עליה אחריות בגינו . עצם היותה של המועצה מחזיקת המקרקעין, אינה מטילה עליה חובה מוחלטת וכפי ששוכנעתי המדובר ב"זירה" בה בוצעה העבירה ותו לא.

במקרה שבפניי גם אין להכיר בזיקה ממשית למקרקעין. אבנים ישנן גם בטבורה של עיר וגם שם אין להכיר באחריות העיריה/ הרשות המקומית למעשה עברייני של הרמת אבן והטלתה על עובר אורח. כך גם באותה מסלעה טבעית. גם הציפיות למעשים כאלה לא קיימת, בוודאי כאשר לא הוכח כי היו מקרים כאלה בעבר או כי זה מנהג המקום.

לאור האמור לעיל, משקבעתי כי בנסיבות המקרה לא קמה למועצה ולמבטחת אחריות קונקרטית, לאירוע הרי שדין התביעה של התובעים כלפיהם להידחות.

סוף דבר

התביעה כנגד הנתבע 1 מתקבלת.

התביעה כנגד הנתבעות 2-3 נדחית."