פסיקה: הבעלים והמנהל של חברת התקליטים לא נמצא אחראי לתשלום הפרמיה

תא"מ 49532-07-12 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' אמ.סי.אי תקליטים בע"מ ואח'

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 11/12/2015

ע"י כב' השופט: עמית יריב

עניינו של פסק הדין: האם היש לחייב את המנהל של חברת התקליטים שהוא גם הבעלים של החברה בתשלום חוב הפרמיה לחברת הביטוח?

רקע: לטענתה של חברת הביטוח התחייב הבעלים של החברה באופן אישי כלפי סוכן הביטוח לשלם את הפרמיה לביטוח של החברה.

בית המשפט דחה את התביעה כלפי הבעלים של החברה

מתוך פסק הדין:

"מושכלות יסוד הן, שתאגיד הוא ישות משפטית עצמאית, הנושאת את עצמה, כשירה לזכויות ולחובות, וכי בררת המחדל היא כי מנהליו של תאגיד ובעלי המניות שלו אינו חייבים בחובותיו באופן אוטומטי.

אין בכך כדי לומר, שלא ניתן לייצר מנגנון הקושר אדם לחובות של תאגיד בבעלותו או בניהולו: הפרקטיקה המקובלת לשם כך היא החתמתו של בעל המניות או המנהל על ערבות אישית לחובות התאגיד. פרקטיקה זו יוצרת את הזיקה הנדרשת על מנת לחייב את בעל המניות בחובות התאגיד שבבעלותו, ונותנת בטוחה טובה יותר לגוף שעמו התקשר. אלא שהתובעת בחרה – משיקוליה שלה – שלא להחתים את הנתבע על כתב ערבות אישית להתחייבויות החברה. בתביעה זו היא מנסה להחיל עליו ערבות אישית אף שמלכתחילה – לא נדרש להעמיד כזו.

טענותיה של התובעת מתחלקות לשני סוגים עיקריים: האחד – טענה שלפיה הנתבע התחייב מפורשות, התחייבות אישית, בפני מר פרי לשלם את פרמיית הביטוח; האחר – טענות משפטיות המבקשות להחיל על הנתבע אחריות מכוח דוקטרינות משפטיות כאלה ואחרות. אני חושש שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח ביחס לשני הסוגים.

...

כבר טענה של חבות מכוח התחייבות אישית של הנתבע, ועל כן אין מדובר בהרחבת חזית. מאידך, מדובר בטענה סתמית ומשוללת פירוט – ולו מינימלי. הטענה כולה בתצהיר נותרת בגדר "סיסמה", אשר אינה מפורטת, אינה מתועדת, ונראית כמו ניסיון מלאכותי לקבל ערבות אישית בדיעבד, מקום שבו לא דאגה התובעת לערבות אישית מראש.

עוד יצוין, כי מדובר בעדות יחידה של סוכן הביטוח, שלוחה של חברת הביטוח, כך שמדובר ללא ספק בעדות יחידה של עד המעוניין בתוצאות המשפט. על כן, ומכוח הוראות סעיף 54 (3) לפקודת הראיות, יש קושי לבסס ממצא עובדתי על עדותו זו, ולא מצאתי כל טעם טוב לחרוג מכלל זה, בעיקר לאור העובדה שכאמור, הטענה כולה היא סתמית ונעדרת פירוט.

על כן אני דוחה את הטענה להתחייבות אישית של הנתבע.

באשר לטענת התובעת להטלת חבות אישית על הנתבע מכוח הדין, אחלק את הדיון לשני שלבים: ראשית אעמוד על הבסיס הראייתי הקיים בתיק ולאחר מכן אבחן את יישום הדין הרלוונטי על העובדות, כדי לבדוק אם יש להחיל חבות אישית על הנתבע.

על מנת להחיל על הנתבע אחריות אישית וחבות אישית כלפי התובעת, יש להוכיח כי הנתבע התחייב בשמה של החברה כלפי צד שלישי, וזאת בזמן שידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, כי החברה לא תעמוד בהתחייבות זו. בסיס עובדתי זה רלוונטי הן להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, הן לטענות הנזיקיות השונות שהועלו.

אין ספק כי אחד מהכנים הראייתיים להקמת עילות אלה בענייננו, הינם מסמכים חשבונאיים של החברה, מהם ניתן לגלות מה היה מצבה הכלכלי בעת התחייבותו של הנתבע בשמה של החברה. לטענת התובעת, הנתבעים לא המציאו את כל המסמכים הללו, ובמיוחד דפי חשבון של החברה. זאת, טוענת התובעת, מלבד דף חשבון אחד ממנו עולה שהחברה הייתה סולבנטית, ולא בכדי. דא עקא, טענה זו אינה מדויקת, שכן הנתבעים דווקא המציאו בנוסף, דוח רווח והפסד של החברה עבור שנת 2010 שנערך על ידי רואה החשבון של החברה, וכן מסמכים לגבי חובות החברה לבנקים. התובעת לא עשתה כל ניסיון לסתור את המסמכים שצורפו ושהוגשו, לא ביקשה לזמן את רואה החשבון של החברה ולא הגישה חוות דעת שממנה אפשר ללמוד כי מסמכים אלה אינם משקפים את מצב החברה באותה העת. יש בכך כדי לחזק את גרסת הנתבע ואת ראיותיו. 

באשר לסעיפי החוק מכוחם טוענת התובעת יש להשית על הנתבע חבות אישית: ראשית, סעיף 6 ל חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), עילת הרמת מסך – הלכה פסוקה היא כי:

"הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (2015)

עוד קבעה הפסיקה, בע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, פ"ד סד (1) 398:

"תנאי בסיסי להרמת מסך הינו כי פלוני עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק כי הוא יעמוד באופן אישי מול בעל דינה של החברה".

מאליו מובן, והפסיקה בעניין זה רבה וענפה, שלא בכל מקרה שבו קורסת חברה בע"מ יש להחיל את הסעד הקיצוני של הרמת מסך, או להחיל אחריות אישית, ודומה כי הקו המנחה בפסיקה הוא שיש לחפש מידת "אשם" (שהיא מעבר לאחריות כללית לניהול עסקי החברה) בהתנהלותו של נושא המשרה.

לטענת התובעת, לא זו בלבד שבעת הזמנת פוליסת הביטוח, הייתה החברה במצב כלכלי של חדלות פירעון ולא יכולה הייתה לשאת בתשלום פרמיית הפוליסה, הרי שהנתבע, שהיה בעליה היחיד ומנהלה של החברה ואשר הזמין את הפוליסה, לא התכוון כלל לפרוע את הפרמיה, לא בעת הזמנת הפוליסה ולא בעת ששלח את השיק.

אלא שלטענות אלה לא הובאה כל ראיה. אדרבא, מהראיות עולה כי במשך כל שנות ההתקשרות בין הצדדים, נהגה החברה, באמצעות הנתבע, לשלם את הפרמיה באיחור, וגם אם במקרה שלפניי ניתן השיק ב"דחייה" ארוכה מן הרגיל, אינני סבור שדי בכך כדי להוכיח "שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת" של החברה "באופן פסול", אף לא התרשלות.

לגבי מצבה הכלכלי של החברה, הרי שמלבד טענות בעלמה, התובעת לא הפנתה לראיה כלשהי אשר ממנה ניתן להסיק כי בזמן הזמנת הפוליסה או בזמן מסירת השיק, לא היה באפשרות החברה לעמוד בהתחייבותה. התובעת לא הציגה לעניין זה כל עדות או ראיה עצמאית, ונמנעה אף מלהציג ניתוח כלכלי של המסמכים שהיו ברשותה. עוד יש לציין, כי חרף חקירה ארוכה למדי (שהתפרשה על פני 24 עמודי פרוטוקול), לא הצליחה ב"כ התובעת לערער את גרסתו של הנתבע לעניין מצבה של החברה או אמונתו ביכולתה להשתקם ולשוב לפסי פעילות.

יובהר, כי התרשמותי מעדותו של הנתבע אינה של מי שביקש "לעקוץ" את ספקיו, כי אם של מי שראה את מפעל חייו קורס לנגד עיניו, בשל טעמים שלחלק ניכר מהם אין קשר ישיר אליו או להתנהלותו, והוא מנסה לעמוד בפרץ. חקירתה הארוכה של ב"כ התובעת לא הפחיתה ולו במעט את התרשמותי זו מן העדות, והעובדה היא, שהתובעת לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי לסתור את גרסתו.

ודוק: אף אם אקבל את טענת התובעת, לפיה יש לראות במסמכים שהנתבעים נמנעו מלהמציא, ראיה לכך שהמסמכים היו פועלים כנגד הנתבעים, לא היה בכך כדי להשית את החוב על הנתבע, ואבאר: אף אם ייקבע כי בזמן הזמנת הפוליסה או בזמן מסירת השיק לתשלום הפרמיה, הייתה החברה במאזן כלכלי שלילי, הרי שנותר היה עדיין בידי התובעת להוכיח כי הנתבע התחייב בשמה של החברה לתשלום הפוליסה, וזאת כדי להונות או לקפח את התובעת, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, או כי ההחלטה שקיבל הנתבע להזמין את הפוליסה נעשתה באופן רשלני.

מדוח הרווח וההפסד שצירפו הנתבעים עולה, כי בתחילת שנת 2010, הועבר הפסד משנים קודמות בסך 1,453,181 ₪. בשנת 2010 היו לנתבעת 1 הפסדים בסך 1,010,460 ₪. יחד עם זאת היקף המכירות ב-2010 עמד על סך 1,251,866 ₪, כך שלא מדובר היה בחברה שעיסוקה היחיד הוא ב"גלגול הפסדים", אלא בחברה שהייתה לה פעילות עסקית אמיתית.

סוגיית ההתרשלות שהעלתה התובעת נדונה בבית המשפט העליון בע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 מחצבות בע"מ (2004), (להלן: "עניין פניגשטיין"). בפסק הדין בעניין זה קבע המשנה לנשיא א' מצא, לעניין עילת הרשלנות ולחובת הגילוי הנגזרת מעילה זו, שאף בגינה טוענת התובעת לחבות אישית של הנתבע:

"השאלה איננה אם קינן בלב הנתבעים חשש כלשהו, ולוא גם רחוק ובלתי ממשי (לפי תפיסתם הסובייקטיווית), לקריסתה של החופר. חשש עמום וכללי מעין זה מתלווה, מטבע הדברים, כמעט לכל פעילות עסקית. ניתן, על כן, לראותו כדבר המובן מאליו. צדדים רגילים מוחזקים כמודעים לאפשרות קיומו, וממילא כמי שמביאים אותו בחשבון במסגרת הקצאת סיכוניהם החוזית. הם יכולים להתגונן מפניו, וככלל אף עושים כן, בדרכים מגוונות: בדרישת בטוחות מסוגים שונים, בשקלול הסיכון הכרוך בהתקשרות בגדר התמורה החוזית המוסכמת, בדרישת שקיפות פיננסית של הצד השני כתנאי לכריתת לחוזה, ועוד כיוצא-באלה. הטלתה של חובת גילוי ביחס לסוג זה של סיכונים כלליים תהיה אפוא מלאכותית, מנוגדת להליכות המסחר המקובלות וככלל אף מיותרת מבחינה מעשית.

השאלה שעליה יש ליתן את הדעת היא אם במועדים הרלוואנטיים קינן בלב הנתבעים חשש ממשי וקונקרטי להפיכתה של החופר לחדלת פירעון. אמנם, גם בהתקיים חשש מעין זה ניתן להקשות, אם ועד כמה חייב צד לעסקה מסחרית לגלות אודות קיומו לצד השני. שאלה זו אינה פשוטה ויש לה פנים לכאן ולכאן. בין היתר יש להביא בחשבון שגילוי כזה עלול להביא לכך שנושיה של החברה יסרבו לספק לה אשראי נוסף, אף ידרשו להעמיד לפירעון מיידי את חובותיה הקיימים כלפיהם, ויובילו בכך לקריסתה הוודאית. הטלתה של חובת גילוי, על רקע החשש מפני התפתחות צפויה כזאת, תציב מנהל, המאמין בתום-לב ביכולתו לחלץ את החברה מן המשבר שאליו נקלעה, בפני גזירה שספק אם יוכל לעמוד בה."

יש לזכור, כי פוליסת הביטוח נושא ההליך הייתה משועבדת לבנק הפועלים, והבטיחה אשראי שקיבלה החברה לפעילותה. על כן, יש להניח כי לא זו בלבד שהנתבע לא התכוון "להונות" את התובעת, אלא שהתשלום לתובעת – שיבטיח את המשך קיומה של הבטוחה – היה במקום גבוה בסדר העדיפויות העסקי שלו.

לדידי, ניתן לראות בהתחייבותה של החברה ניסיון אמיתי וממשי לשקם את מצבה הכלכלי, כפי שעשתה בשנים לפני כן, והראיות שהובאו לפני מבססות את הייתכנות לשיקום זה.

באשר לטענת התובעת כי הנתבע הפר את חובת תום הלב במשא ומתן, כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הרי שלעניין זה נקבע בעא 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, פורסם ב- 16.10.05:

"יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב."

כאמור לעיל, איני מוצא בהתנהלותו של ההנתבע כוונה לפגוע בתובעת, כי אם ניסיון אמתי לשקם את עסקיה של נתבעת 1.

כפי שציינתי בפתח פסק הדין, אני סבור שיש קושי משמעותי בהתנהלות התובעת, אשר ניסתה להחיל בדיעבד "כללי משחק" שלא ביקשה להחיל מראש: לפני חברת הביטוח עמדה האפשרות לעמוד על קבלת בטוחות לתשלום הפרמיה. אילו נהגה חברת הביטוח באופן זהיר, בוודאי לאור טענותיו של מר פרי, לאיחורים חוזרים ונשנים (ובוודאי אם היה למר פרי חשד ביחס לכושר הפירעון של החברה, כפי שניתן היה להתרשם מן החלק ה"משפטי" בתצהירו) – היה עליה לקבל מאת הנתבע התחייבות אישית, כתובה ומחייבת שלו לשאת בחובותיה של החברה ככל שהחברה לא תוכל לפרוע אותם. הניסיון לקבל ערבות אישית לאחר מעשה, תוך הסתמכות על קונסטרוקציות משפטיות רופפות – היא התנהלות שלטעמי תזכה לתמיכת בית המשפט רק במקרים נדירים, וכאשר התנהלותו של הנתבע היא חמורה במיוחד – מה שאין כן בענייננו.

סוף דבר – התביעה נגד הנתבע נדחית במלואה. הנתבע יוסר מתיק ההוצאה לפועל שמספרו 01-10606-33-4, וכל ההליכים שננקטו נגדו באופן אישי – ככל שננקטו – בטלים."