פסיקה: העובד נפגע מחלון אך רשלנות המעביד לא הוכחה

תא (נצ') 19810-03-11  סולימאן אבו יונס נ' סמיר פרח

בית המשפט: השלום בנצרת

פסק הדין ניתן ביום: 7/1/2016

ע"י כב' השופטת: עינב גולומב

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעת הפיצויים שהגיש העובד כנגד המעסיק וכנגד המבטחת שלו בביטוח חבות מעבידים בגן נזק גוף שנגרם לתובע לטענתו עקב פגיעתו במהלך עבודתו אצל המעביד"

רקע: העובד טוען שנפגע בגבו במהלך עבודתו אצל המעביד, בעת שהרים חלון ברזל מפרופיל בלגי כבד. לטענת העובד, עקב האירוע הנ"ל נגרמה לו נכות בשל הגבלה בתנועות הגב המקרינה לגפיים.

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין

"אקדים ואציין את מסקנתי, ולפיה דין התביעה להידחות. סבורני כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו כי המעסיק חב כלפיו ברשלנות או בחבות נזיקית כלשהי, וזאת לפי שיפורט להלן.

...

ענייננו אפוא בעובד שנפגע בגבו במהלך העבודה בעת הרמת חפץ (חלון). בפסיקה נדונו לא אחת מקרים בהם נטען לרשלנות המעסיק בשל פגיעת העובד עקב הרמת חפצים/משאות. ברי כי פגיעה כאמור, ככל פגיעה אחרת בעבודה, אינה מצמיחה בהכרח חבות נזיקית למעסיק. הכל תלוי בנסיבות העניין. בהינתן חובת הזהירות המושגית של המעסיק כלפי עובדו, שאיננה נתונה בספק, הדיון מתמקד בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית. על מנת לקבוע אם היתה חובה כזו במקרה נתון, יש כמובן להידרש לנסיבות הקונקרטיות של העניין, שהנטל להוכיחן הוא על התובע.

בפסיקה שעסקה בפגיעות עובדים עקב הרמת חפצים/משאות נבחנה שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית והפרתה מצד המעסיק, על רקע מכלול נסיבות התרחשות הפגיעה, ובהן - משקל החפץ שהורם; האם מדובר בהרמה חד-פעמית או שמא חוזרת ונשנית; משך ההרמה שנדרשה; גובה ההרמה; האם מדובר בנשיאה למרחק; התנאים בהם בוצעה ההרמה, וכיוצ"ב. נתון מרכזי בהקשר זה הוא המשקל אותו נדרש העובד לשאת או להרים, כאשר השאלה הינה האם מדובר במשקל שהוא בגדר גורם סיכון בלתי סביר, שעל המעסיק לצפות אותו ולהיערך למנוע אותו, או שמע סיכון רגיל וטבעי הנלווה לעבודה. ראו לעניין זה למשל ע"א (מחוזי ירושלים) 1367/96 עטיה נ' עיריית ירושלים (פורסם במאגרים), כדלרמן:

"היווצרות נזק בגב, כתוצאה מהרמת משאות, הינה חלק בלתי נפרד מסיכוני החיים, והמעבידה לא תיחשב לאחראית לנזקו של כל עובד אשר ניזוק בגבו עקב הרמת משא. אין המעבידה חייבת בגין נזק אשר נגרם לנהג אוטובוס שגבו נתפס לאחר שהרים תיק נהגים במשקל 10 ק"ג (ע"א 2162/90 מצא נ' אגד, טרם פורסם) ולא בגין נזק אשר נגרם לעובד התעשיה הצבאית לאחר שהרים משא במשקל של 30 ק"ג יחד עם עובד אחר (ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית ...)" .

כן ראו ע"א (מחוזי ת"א) 1089/01 אירובוט טכנולוגיות בע"מ נ' גרשגורין סימון, (פורסם במאגרים) (2003), כך:

"גם אם מתקבלת גירסת המשיב לגבי אירוע תאונתי שבעקבותיו החל לחוש כאבים בגבו, לא הוכחה לדעתי כל רשלנות מצד המערערת. בסופו של דבר הדברים אמורים בהרמת תבנית שמשקלה כ-20 ק"ג ע"י שני פועלים, כך שהנטל על כתפי המשיב הסתכם בכ-10 ק"ג. לגבי המשקל המירבי המותר לנשיאה ע"י עובדים יש הסדר חקיקתי רק לגבי נוער ולא לגבי מבוגרים, אך גם מההסדר האמור ניתן להשליך על המקרה דנן. על פי תקנות עבודות הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות) תשי"ד – 1954 המשקל המירבי המותר לנשיאה ע"י נער שטרם מלאו לו 18 נע בין 16 ל- 20 ק"ג ולגבי ילד בין 10 ל- 12.5 ק"ג. לאור זאת ודאי שמשקל של כ-10 ק"ג פחות במידה רבה ביותר מהמשקל המירבי המותר לנשיאה. כך מצינו בע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית (תקצירי סביר – פס"ד מיום 7.5.95) כי במקרה שבו המשא שהרים המערער יחד עם חברו היה בין 20 ל- 30 ק"ג, כך שחלקו של המערער היה כ- 10 עד 15 ק"ג, אין לייחס כל רשלנות למעביד שכן מדובר במשקל פחות מהמשקל המירבי של 16 ק"ג שעל פי התקנות מותר לנער שלא מלאו לו 16 לשאת." 

כפי שעולה אף מהציטוט שלעיל, לעיתים עשתה הפסיקה שימוש בסטנדרט שנקבע בתקנות עבודות הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשי"ד – 1954, כפי שהיו אז בתוקף, לפיו המשקל המרבי המותר לנשיאה על ידי נער שטרם מלאו לו 18 שנה נע בין 16 ל- 20 ק"ג ועל-ידי ילד בן 10 - 12.5 ק"ג, באופן המלמד כי הרמת משקלים כאמור על-ידי מבוגר הם בגדר הסביר שאיננו כרוך בסיכון המחייב היערכות מיוחדת (ראו: ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשייה הצבאית (לא פורסם); ע"א (מחוזי ת"א) 1089/01 אירובוט טכנולוגיות בע"מ נ' גרשגורין סימון (פורסם במאגרים); ת.א. 2489/01 (שלום – נצרת) ג'וני עורסאן סלימאן נ' חב' פראנש בע"מ (פורסם במאגרים). יצויין כי בינתיים בוטלו התקנות הנ"ל ונקבעו תקנות חדשות, אף הן ביחס לעבודת נוער בלבד. כאמור לעיל, הנתון בדבר המשקל שהורם ע"י העובד איננו שיקול בלעדי, אלא יש לבחון את מכלול נסיבות העניין כפי שהוכחו בפני בית המשפט, על מנת לקבוע האם קיים אשם מצד המעסיק, אם לאו.

ומכאן לעובדות בענייננו. אלה, כפי שכבר צויין, דלות עד מאוד. כאמור לעיל, טענת התובע היא כי הוא הרים מהרצפה חלון ברזל עשוי מפרופיל בלגי כבד. אין בתביעה ובתצהירו של התובע ציון של משקל החלון, ולו על דרך הערכה. בעניין זה לא הוצגו ראיות כלשהן. משקל החלון הוא אפוא בגדר נעלם בהליך זה. אף גודלו של החלון לא הובהר. הייחוס הכוללני של "כובד" לחלון כפי שנעשה בתצהיר התובע, אין בו די כדי להניח תשתית עובדתית שניתן לבסס עליה כשלעצמה חבות נזיקית של המעסיק. גם נתונים אחרים באשר לנסיבות האירוע לא הובאו – לא ברור האם מדובר בפעולה בודדת או חוזרת ונשנית ובאיזה אינטנסיביות; לא ידועים התנאים בהם בוצעה ההרמה והאם הם הקשו עליה; לא ידוע גם לאיזה גובה הורם החלון וכן לא ידוע אופן ההרמה (הטיעון בדבר "תנועה סיבובית" בהרמה נזכר רק בסיכומים ואין לו זכר בתצהיר העדות). התשתית העובדתית באשר לנסיבות שאפפו את פגיעת התובע היא חסרה ביותר. תשתית עובדתית כאמור הינה הכרחית על מנת שניתן יהיה לבחון ולקבוע האם הסיכון אליו נחשף התובע בעבודתו, בשל הצורך להרים את החלון, הוא סיכון בלתי סביר, שעל המעסיק היה לצפות אותו ולהיערך למנוע אותו, או שמא מדובר בסיכון שאיננו חורג מסיכון רגיל במהלך העבודה שאין המעסיק נושא בחבות בגינו. זאת ועוד, וכפי שכבר צויין, התובע העיד כי לאירוע היו עדים עובדים אחרים שבשמותיהם נקב, ויש להניח כי ביכולתם היה להעיד אודות נסיבותיו. עדים אלה לא הובאו לעדות, דבר המצמיח חזקה לחובת התובע כי לו היתה נשמעת עדותם, לא היה בה כדי לתמוך בטענותיו (ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(1) 651).

יצויין כי במסגרת הסיכומים העלה התובע, לראשונה, טענות עובדתיות שאין להן זכר בתצהיר מטעמו (סעיף 3.7). ברי כי זאת לא ניתן לעשות. לא ניתן למלא חסר ראייתי באמצעות טיעון בסיכומים.

סיכומם של דברים; התובע לא הוכיח כי הנסיבות בהן נפגע מקימות חבות נזיקית של מעסיקו כלפיו. ברי כי עצם היפגעות עובד בעבודה איננה מצביעה על אשם מצד המעסיק ואיננה מצמיחה מאליה חבות נזיקית. טענות משפטיות בדבר רשלנות אינן יכולות להוות תחליף להוכחת עובדות רלוונטיות, וכאלו, כאמור לעיל, לא הוכחו בענייננו.

למותר לציין כי הכרעת בית הדין לעבודה בתביעה שהגיש התובע נגד המוסד לביטוח לאומי במסגרתה הוכרה התאונה – בהסכמת הצדדים שם - כתאונת עבודה, ואשר אליה הפנה התובע, איננה מהווה מעשה בי דין ואיננה מכריעה לענייננו. ראשית, משום שאין היא מחייבת את הנתבעת בגדר טענת השתק אופנסיבית, משהנתבעת לא היתה צד להתדיינות בבית הדין לעבודה (ראו: ע"א 424/82 ציון שוב נ' חברת חשמל, פ"ד לח(4) 354; ת"א (מחוזי מרכז) 13445-09-908 יוסף נ' משה הוד – מרכז גרניט ושיש ואח' (פורסם במאגרים) (2010). ושנית, מאחר שעניינה הוא עצם התרחשות התאונה במהלך העבודה ואין היא עוסקת כלל בנסיבותיה ובסוגיית האשם, ככל שקיים, מצד המעסיק.

נוכח כל המקובץ, דין התביעה להידחות."