תא (חי') 52104-03-11 תיור וסיור הגליל ה.ס. בע"מ נ' עבד אל כרים גאליה
בית המשפט: השלום בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 15/1/2016
ע"י כב' השופטת: אילת דגן, סגנית נשיא
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את סוכנות ביטוח ואת חברת הביטוח בנזקיה הכספיים של חברת הסעות שנגרמו לטענתה בשל ביטול זכייתה במכרז הסעות של עיריית עכו. ביטול שנגרם, לפי הטענה, בעטיה של התרשלות הנתבעות במתן אישור ביטוח והתכחשות מאוחרת לו?
בית השפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין
"לאחר ששמעתי את הצדדים ואת טענותיהם, דין התביעה להידחות.
...
ראשית, אין מחלוקת כי אישור קיום הביטוחים שהונפק לתובעת לפני זכייתה במכרז היה "לצרכי מכרז בלבד", זאת בהתאם לעדות סוכן הביטוח, נציגת חברת הביטוח ואף נציגת התובעת. התובעת אמנם טענה בחצי פה כי המילים "לצרכי מכרז" הוספו בדיעבד ע"י מי מהנתבעים, אך לא חזרה על הטענה בסיכומיה ולא בכדי.
נציגת התובעת, שטיפלה בכל נושאי המכרזים, הודתה בעדותה כי על אישור קיום הביטוחים הראשון נכתב לצורכי מכרז וראו עדותה בעמוד 17 שורות 14-26.
אין מחלוקת כי לאחר הזכייה במכרז הונפק אישור קיום ביטוחים, לא לצרכי מכרז, שכלל שינויים והערות. המחלוקת היא האם אותו אישור ביטוחים לצרכי מכרז, שהועבר לתובעת ע"י הנתבע לצורך העברתו לעירייה כלל את אותם שינויים ותיקונים בעמוד הראשון מלכתחילה, וככל שכלל את השינויים והתוספות האם זה המסמך שהועבר לעירייה ע"י התובעת. ככל שיוכח כי התובעת העבירה לעירייה את שקיבלה מהסוכן, באופן שהנתבעים התרשלו, על התובעת להוכיח, במסגרת עוולת הרשלנות, את הנזק ואת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק.
השינויים והתוספות
לפי עדות נציגת התובעת, ביום 06/06/10 נחתם אותו מסמך ע"י חברת הביטוח, התובעת מעולם לא קיבלה את המקור, אך ההעתק, שהועבר לה חתום על שני חלקיו, בדף הראשון חתימת חתמת חברת הביטוח ו/או סוכן הביטוח, וכך גם בדף השני, כשבשני הדפים נכתב בכתב יד לצרכי מכרז בלבד (על הדף הראשון "לצרכי מכרז בלבד" על הדף השני "לצרכי הגשת מכרז בלבד"). ע"פ עדותה, לא היו סייגים, שינויים או תוספות באישור זה והיא העבירה אותו לעיריית עכו כפי שקיבלה אותו.
אני מבכרת את גרסת התובעת לעומת גרסתו הלא עקבית של הנתבע 1, לגבי העברת המסמך והפרטים עליו. לטעמי לתובעת לא היה אינטרס להעביר אישור ביטוחים כוזב שהרי ברור כי בסופו של יום אם תזכה במכרז וינתן אישור אחר משהובטח תבוטל זכייתה. אין אפוא הגיון בטענה כי התובעת היא שניסתה לרמות ולהעביר במודע ובמתכוון מסמכים שלא יכללו את הסתייגויות חברת הביטוח.
עדות נציגת התובעת וגרסתה הייתה מהימנה עלי ואפרט:
הנתבע אישר בעדותו שהמסמך ששלח לחברת הביטוח, אותו נספח "ב" לת/2, הועבר לתובעת.
הנתבע לא ידע להסביר מדוע אותו מסמך, אותו הציגה חברת הביטוח (נספח א לתצהירה), שונה מהמסמך אותו הוא העביר לחברת הביטוח. וחמור מכך, מעדותו עולה כי אותם מסמכים שהעביר לתובעת לצרכי המכרז היו בערימה על השולחן, וכי יתכן והעביר לתובעת גם את האישור עליו לא חתמה חברת הביטוח ועליו לא הופיעו התיקונים.
מעדות זו בהחלט סביר, ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, שאותו אישור ביטוחים, נטול ההערות, הועבר לתובעת בחזרה, התובעת הסתמכה עליו והעבירה אותו לעיריית עכו לצרכי המכרז בו אף זכתה.
יחסי הסוכן וחברת הביטוח
ביחסים שבין התובעת לחברת הביטוח, יש לראות את הנתבע 1 כשלוח של חברת הביטוח אלא אם הוסכם במפורש אחרת. סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, קובע כי "לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב". אין טענה בענייננו, וודאי לא הוכחה, כי הצדדים ביקשו לסטות מההסדר שבחוק.
וראו גם: ע"א 702/89 אליהו בע"מ נ' נועם אורים, פ"ד מה(2) 811 שם הובהר כי הנטל לפקח על פעולות סוכן הביטוח, מוטל על חברת הביטוח ולא על המבוטחת-התובעת. מלוא האחריות החוזית על מצגי הסוכן לעניין כריתת החוזה ותנאיו מוטלת על המבטח. ראו עוד לעניין זה : י' אליאס, דיני ביטוח, חלק א', 507 ואילך; י' שטרן "על מעמדו המשפטי של סוכן הביטוח : יחסי סוכן ומבטח" מחקרי משפט י'(1993) 93; ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 כרך ראשון, עמ' 695 ואילך.
כשלוח, היה על הסוכן לנהוג במיומנות הראויה ובזהירות הסבירה בהעברת אישור הביטוחים מחברת הביטוח לתובעת.
הנתבע הצטרף אמנם להגנתה של חברת הביטוח וטען כי באישור הביטוחים שהועבר לתובעת היו סייגים ושינויים, אך נוכח המסקנה לעיל כי הוא זה שהעביר לתובעת אישור ביטוחים ללא סייגים ושינויים, יש לקבוע כי הוא חרג מהרשאתו ופעל ברשלנות וכפועל יוצא על שולחתו- המבטחת/הנתבעת.
שאלת הקשר הסיבתי
התובעת לא הוכיחה כי בעיית האישור הביטוחי היתה הסיבה היחידה להפסקת ההתקשרות. כפי שעולה מנספח "ה" לת/1 תצהיר הגב' יגאלי, היו לעיריית עכו טענות נוספות כלפי התובעת, ביחס לאי המצאת ערבות ביצוע (סעיף 1.2 לאותו נספח) וביחס לביצוע ההיסעים שלא בהתאם להצעה הזוכה (סעיף 2 לנספח). עניין זה אף הוגדר ע"י העירייה כהפרה חמורה של תנאי ההתקשרות עם העירייה.
התובעת לא הביאה לעדות את מי מנציגי העירייה כמו הגב' ורדי מולה התנהלה (ראו עמוד 19 לפרו' שורות 1-7), לא הביאה ראייה לכך שפעלה בהתאם להתראת העירייה ביחס לנהגים, ולמעט הצגת הזימון לשימוע בו נכתב כי "הנספח הביטוחי שצורף למכרז אינו משקף את עמדת חברת הביטוח", לא הציגה ולו בדל ראייה כי הסיבה לביטול זכייתה היא העדר כיסוי ביטוחי מתאים. טענת התובעת כי זו הסיבה הבלעדית היא עדות יחידה של בעל דין בעל ענין שאין לה סיוע, ולא מצאתי, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, להסתפק בה בהיעדר הבאת ראיות שיכלו להיות בהישג יד והתובעת נמנעה מהבאתן.
בעניננו לא הוכח במידה הנדרשת שאישור הביטוחים גרם לביטול הזכייה. אוסיף כי גם אם אי המצאת אישור מתאים הווה סיבה מיני כמה לביטול הזכייה, הרי שאין ראיה איזה שיעור יש לייחס לכל גורם אחר נוסף שהיה פגום בהצעת התובעת והתנהלותה.
וראו ע"א 3912/90 Eximin S.Aנ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ פ"ד מז(4) 64, עמ' 76 שם נקבע כהאי לישנא: "אצלנו קובע סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות")"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה" הרעיון העומד בבסיס עקרון הסיבתיות הוא כי המפר אחראי לנזק שנגרם כתוצאה מפעולתו. לפיכך, אם שניים גרמו סיבתית לנזק, אין להעדיף אחד על רעהו, אלא יש לחלק את האחריות ביניהם באופן שכל צד יישא בחלקו בנזק..", שם עמ' 79.
התובעת הסתמכה, לטענתה, על אישור הביטוחים שהופק לצרכי המכרז, אך גם היא ידעה שלא מדובר באישור סופי.
התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לא דאגה לכיסוי ביטוחי חלופי, בחברה אחרת כשמעליה מרחפת סכנת ביטול המכרז שעה שלפי עדותה הסוכן הבהיר לה כי חברת הביטוח מסרבת ליתן אישור ביטוחי למכרז נטול הסתייגויות. אין חולק כי העירייה פנתה בעניין הביטוח לתובעת עוד ביום 12/09/10. עד ליום 27/10/10, למעלה מחודש, לא דאגה התובעת לנסות ולהמציא אישור ביטוחי מחברת ביטוח אחרת. ודוק: סוכן הביטוח העיד כי לו היה מתבקש ע"י התובעת, היה מברר בחברה אחרת (עמוד 27 שורות 17-28).
מהעדויות עולה אפוא כי התובעת לא ביקשה להקטין את הנזק היינו לבדוק אפשרות כיסוי בחברה אחרת או אפשרות הרחבת הכיסוי תמורת פרמיה נוספת. אין זה הגיוני שהתובעת תמנע מלהגדיל פרמיה ותעדיף להפסיד רווחים של מאות אלפי שקלים, להם טוענת בתביעתה. בסופו של יום אני קובעת כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין האישור הביטוחי המתוקן לבין ביטול זכיית התובעת. למצער לא הוכח כי זה הגורם הבלעדי והיחס בין הגורמים. עוד הוברר כי התובעת לא עשתה דבר כדי להקטין את הנזק באופן שיאפשר ביצוע המכרז.
שאלת הנזק
אף אם הייתי קובעת כי אישור הביטוחים שניתן ולא תואם את האישור לצרכי מכרז גרם לביטול הזכייה, התובעת לא הוכיחה את גובה הנזק שנגרם לה. היא טוענת כאמור להפסדים ב-5 שנים ופגיעה בתדמית ברם לא צירפה לראיותיה חוות דעת מומחה להוכחת כל הפסד שהוא.
התובעת הסתפקת בצירוף מסמכים חשבוניים פנימיים שלה. עורך המסמכים לא התייצב לעדות ולכן לא ניתן היה לחקור אודותיהם והמסמכים לא רק שאינם קבילים אלא גם לא ניתן ליחס להם משקל כלשהו.
מנגד חברת הביטוח הגישה חוות דעת חשבונאית (סומנה נ/2) וזו העדות במומחיות היחידה העומדת בפני בית המשפט. רו"ח נחקר על חוות הדעת. מסקנת המומחה היא כי "סכום התביעה כמצויין בתצהיר נעדר כל בסיס ו/או תשתית עובדתית, לא הוצגו כראוי סכומי ההכנסות, לא הוצגו כראוי סכומי העלויות, לא קיימים הסברים לשונות בתוצאות, לא פורטו קנסות תקורות וכו', אין כל ודאות לגבי התקופה הנתבעת של חמש
שנים שלא לדבר על התעלמות מהוון התוצאות כמקובל, כל אלה מובילים למסקנה חד-משמעית כי לא ניתן לגלות בסיס נתונים לחישובי התובעת. בהעדר כל נתונים אמיתיים על פעילות התובעת, גם לא ניתן לערוך תחשיב חלופי לגבי נזקיה של התובעת ככל שבכלל היו כאלה". קביעתו מוצקה ולא הוזמה.
גם טענת הפגיעה במוניטין טעונה הוכחה אך בפועל היא נטענה בעלמא וללא כל ביסוס ראייתי. ככל שהטענה היא כי הפגיעה במוניטין גרמה, להפסדי רווחים כתוצאה מהסכמים שלא נקשרו, היה על
סוף דבר, גם אם נגרם נזק (דבר שלא הוכח בהיבט העקרוני) וגם אילו היה קיים קשר סיבתי בין גרם נזק לבין התרשלות הנתבעים, לא הוכח גובהו של אותו נזק תאורטי.
אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה."
