עא 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני וע"א 7513/13
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 18/2/2016
ע"י כב' השופט: צ' זילברטל ובהסכמת כב' השופטים ס' ג'ובראן ונ' הנדל
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את אחד הערעורים (או את שניהם) שהוגשו על פסיקת המחוזי שחייב את המחזיקה בנכס ואת חברת הביטוח שביטחה אותה בביטוח אחריות חוקית לשלם פיצוי בגין אחריותן לתאונה שאירעה למתקין מזגנים בחנות ואשר הביאה לפטירתו?
בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים
מתוך פסק הדין:
"נוכח טיבם של הסיכונים, אשר הביאו בסופו של יום לתאונה המצערת, ולרקע מערכת היחסים שבין גב' דר לבין בית הקרנות, ניתן לקבוע כי במקרה דנא קיימת זיקה בין גב' דר לבין הנכס בעוצמה מספקת להטלת אחריות על גב' דר לקרות הנזק. הגב' דר הייתה שוכרת החנות במשך כשני עשורים, במעמד של דיירת מוגנת, ובתקופה זו השכירה בשכירות משנה את הנכס לשוכרים שונים, אשר אחד מהם היה בנה שלה. זאת ועוד, אף כאשר עבר הנכס לידיה של אטרקציה, נותר הנכס בפיקוח הגב' דר, ומעדות בעלה של גב' דר עולה כי נהג לבקר בנכס מדי כמה שבועות (עמוד 82 לפרוטוקול הדיון, שורות 32-31). נסיבות אלה מעלות כי לגב' דר הייתה שליטה על הנעשה בנכס, בין אם באופן ישיר ובין באמצעות האפשרות להנחות את השוכרים שהתקשרו עמה בחוזה שכירות, וכי יש להטיל עליה אחריות בגין ליקויים הקיימים בנכס, ובוודאי כשמדובר בליקוי כה בסיסי כמו העדר הגנה מפני התחשמלות.
...
ברי, כי החובה להתקין ממסר פחת בחנות חורגת מהיקף החובה הסטטוטורית הקבועה בתקנה 29(ד) לתקנות החשמל - הארקות, מאחר שהחובה המוגדרת באותה תקנה חלה רק על "מיתקן דירתי" – מיתקן המיועד למגורים.
לרקע ריחוק הזיקה שנותרה לבית הקרנות, כבעלים הרשום וכמשכירה בשכירות מוגנת לגב' דר, נקבעים גבולות החבות שחבה בית הקרנות למבקרים בנכס. דומני, כי הזיקה שנותרה מצדיקה הטלת אחריות בעיקר בגין סיכונים הקשורים בבטיחות הבסיסית והיסודית של יציבות המבנה עצמו (מאיר, פסקה 34), וכן סיכונים שמקורם בשטחים המשותפים של המבנה. ואולם, הסיכון שנוצר בגין ההתקנה הרשלנית של תאורת תאי המדידה או בגין העדר הארקה או ממסר פחת, אינו מהסיכונים שהיה על בית הקרנות לצפות נוכח ריחוק הזיקה שבינה לבין הנכס ויכולתה להניח כי הדיירת המוגנת ו/או שוכרי המשנה יפעלו למניעת סיכונים שמקורם במערכת החשמל שבחנות, ואין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא שלא להטיל אחריות על בית הקרנות בגין סיכון זה. ניתן לדמות את מעמדה של בית הקרנות, בהיבט הנדון כאן, למעמדו של מחכיר מקרקעין בחכירה לדורות, שהרי ההשכרה לדייר מוגן מאופיינת אף היא בתקופת שכירות ממושכת (למעשה שכירות לתקופה שאינה קצובה מראש). נדמה כי אין מקום לקביעת חובת זהירות של מחכיר כלפי צד שלישי לפגמים במערכת החשמל של נכס המקרקעין שהוחכר על-ידו, קל וחומר כאשר הנכס הושכר על-ידי החוכר בשכירות משנה.
חבותה של מנורה
חבות של חברת ביטוח נוצרת עם התרחשותו של "מקרה ביטוח" המכוסה בפוליסה שנחתמה בין המבטח למבוטח. בביטוח אחריות, "מקרה הביטוח" הוא חבות כספית שהמבוטח עשוי לחוב בה כלפי צד שלישי (ירון אליאס דיני ביטוח 1141 (מהדורה שנייה, 2009) (להלן: אליאס)) ולפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח. במקרה דנא, מעלה מנורה טענות הן לעניין היקף הכיסוי שעל-פי הפוליסה, והן לעניין הטלת האחריות לתאונה על אטרקציה. אקדים ואומר כי דין שתי הטענות להידחות.
מנורה מציגה שני נימוקים מדוע התאונה שאירעה למנוח אינה מכוסה בפוליסה שהוצאה לאטרקציה. הנימוק הראשון הוא שהאחריות בגין נזק שנגרם לקבלנים המבצעים עבודות בנכס סויגה במסגרת הפוליסה שהוצאה לאטרקציה, ואטרקציה לא יכולה להסתמך על ההרחבה שניתנה במסגרת "אישור עריכת הפוליסה", שכן מסמך זה יועד לבית הקרנות. בעניין זה, מקובלת עליי טענת המשיבים, כי אישור עריכת הפוליסה אינו מסמך נפרד המקים חבות ביטוחית במנותק מהפוליסה שהוצאה לטובת אטרקציה. האישור, כשמו כן הוא – מאשר עריכת ביטוח על שם אטרקציה, וכולל הרחבה של אותו הביטוח, כך שיכלול את בית הקרנות כמבוטחת ישירה, וכן הרחבה שנועדה לכסות אחריות כלפי קבלני משנה ועובדיהם. מנורה מציינת במפורש כי "ביטוח זה הורחב לכסות אחריות כלפי קבלני משנה" (ההדגשה אינה במקור), כאשר ברי כי הכוונה לביטוח שמוזכר בתחילת אותה פסקה – "ביטוח אחריות השוכר כלפי צד שלישי ... ". על כן, גם אם אישור עריכת הביטוח נשלח בפועל לנאמנות בית הקרנות ולא לאטרקציה, אין בכך כדי למנוע מאטרקציה להסתמך על ההרחבה של היקף הכיסוי הביטוחי שעל-פי הפוליסה.
אשר לנימוק השני שהעלתה מנורה, לפיו הרחבת הפוליסה תקפה לתקופת הביטוח שמכוח הפוליסה הראשון בלבד, אין לי אלא לחזור על דברי בית משפט קמא בעניין, אשר קבע שבהעדר הודעה מצד מנורה על צמצום היקף הפוליסה בעת חידושה לתקופה נוספת, ממשיכים לחול התנאים וההרחבות שנקבעו בתקופת הפוליסה הראשונה גם בתקופת הפוליסה החדשה (ראו והשוו: ע"א 846/76 עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לא(2) 780 (1977)). המסקנה העולה מהאמור היא שבעת קרות התאונה כיסתה פוליסת הביטוח שהוציאה מנורה על שם אטרקציה גם אחריות כלפי קבלני משנה ועובדיהם.
טענה נוספת שהעלתה מנורה, היא, שבכל הנוגע לחיובה היה על בית המשפט להידרש לטענות המהותיות שהעלתה בפניו לעניין אחריותה של אטרקציה, גם אם היה רשאי מבחינה דיונית לקבל את התביעה נגד אטרקציה ללא הנמקה מעצם אי הגשת כתב הגנה על-ידה. אכן, חיובה של חברת ביטוח בגדרו של ביטוח אחריות שהוצא על שם המבוטח, כאשר התביעה נגד המבוטח התקבלה מבלי שהוכחה אחריותו אלא מחמת אי התגוננות מפניה, ורק מחמת סיבה זו, מעוררת קשיים. במקרים אלה, עלולה להיפגע זכותה של המבטחת להתגונן מפני טענות הצד השלישי, בהתאם לעיקרון לפיו טענות הגנה העומדות לטובת המבוטח כנגד צד שלישי יעמדו גם לטובת המבטחת מול אותו צד שלישי (אליאס, 1159).
משנמצא כי אטרקציה חבה לתובעים פיצוי בגין אחריותה לתאונה, ומשנקבע כי התאונה שאירעה למנוח מכוסה בביטוח האחריות שהוציאה מנורה לטובת אטרקציה, אין מקום לשנות מקביעתו של בית משפט קמא לפיה קמה למנורה חבות כמבטחת כלפי התובעים.
טענת האשם התורם
הן מנורה והן גב' דר מעלות בערעור טענות באשר להחלטתו של בית משפט קמא שלא לייחס למנוח אשם תורם. נטען, כי המנוח הפר מספר הוראות בטיחות בעבודה בחשמל: המנוח לא היה חשמלאי מוסמך, ולא היה רשאי לבצע את הפעולות שביצע; המנוח לא דאג להוריד את כל המפסקים בלוח החשמל, ולנתק את זרם החשמל בכל החנות; וכמן כן, לא וידא קיומו של ממסר פחת, ולא בדק את המוטות. טענות מסוג זה, הנוגעות לדרך הטיפול של המנוח במערכת החשמל בחנות טרם שהחל בעבדות פירוק המזגן, נדחו על-ידי בית משפט קמא, שקבע כי אין לייחס למנוח אשם תורם מאחר שלא נפגע ממערכת החשמל המזינה את מיזוג האוויר, אותה ניתק לפני שהחל בעבודתו, אלא מכבל מוסתר וחשוף שעליו לא ידע, ולא יכול היה לדעת. לא מצאתי לנכון לשנות מקביעה זו המקובלת עלי במלואה.
בנוסף, טענו המערערות כי המנוח הפר במקביל מספר הוראות בטיחות בעבודה בגובה. המערערות טוענות, כי עמידתו של המנוח על תאי המדידה, שאינם בנויים לשאת את משקלו, ללא רתמה ואבטוח, היא פעולה רשלנית. גם אם נקבל את דבריהם, אין בכך כדי לייחס אשם תורם למנוח, וזאת מאחר שלא הוכח קשר סיבתי בין עצם העמידה על תאי המדידה לבין הנזק שנגרם לו.
במאמר מוסגר אוסיף, כי הניתוח לעיל נעשה על יסוד התמונה העובדתית העולה מעדות הבן ישראל, שפורטה גם בראשית הדברים, אשר לפיה הונח סולם העץ על מוטות האלומיניום הצמודים לתאי המדידה. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להעיר כי בתמונות שצולמו על-ידי משטרת ישראל יום לאחר קרות התאונה דנא (מוצג נ/6 במוצגי בית משפט קמא), סולם העץ נראה מונח על מוטות אלומיניום אחרים, הקרובים יותר לפתח הורדת המזגן, ולא על המוטות הצמודים לתאי המדידה. מכיוון שגרסה זו בדבר מיקומו של סולם העץ לא עלתה מטענות הצדדים, לא מצאתי לנכון להתייחס אליה, מעבר לאשר כבר נאמר. כאמור, נותרה אי בהירות באשר לנסיבותיו המדויקות של המקרה. אלא שמצב זה אינו גורע מתוקף המסקנה בדבר אחריות אטרקציה וגב' דר לנזקי המנוח ובדבר היעדרו של אשם תורם.
סוף דבר. להשקפתי, דין שני הערעורים להידחות."
