תאמ (חי') 3545-02-14 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף חיים (יבוא ושיווק) בע"מ
בית המשפט: השלום בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 18/2/2016
ע"י כב' השופט: אהרון שדה
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעת התחלוף של חברת הביטוח הנזק וההוצאות בהם נשאה עקב שריפה שאירעה בבית מבוטחיה? התביעה הוגשה נגד יבואן של תנור מיקרוגל אשר עלה באש וגרם לשריפה ונגד חברת הביטוח שביטחה את היבואן בביטוח אחריות המוצר.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"שאלת חבותה של הנתבעת מתוקף היותה "היבואן":
בעניין זה אין לי אלא לאמץ את טענות הנתבעת במלואן. הבסיס והקונסטרוקציה המשפטיים עליהם מבססת התובעת את טיעוניה לא התקבלו ע"י הערכאות העליונות ואינם רלבנטיים.
הניסיון לגזור אחריות מוגברת או מוחלטת מחוק האחריות למוצרים פגומים או מפס"ד אריה הנ"ל דינו להידחות מפני שהמחוקק כמו גם הפסיקה המנחה והמחייבת ראו לנכון לייחד את חוק האחריות למוצרים פגומים ואת אחריות היצרן על פיו (לרבות אחריות יבואן עסקי) רק למקרים של נזק גוף. פס"ד אריה איננו מכריע בשאלה של אחריות היבואן באותו מקרה שנדון שם שכן היבואן שם (צד ג') נמחק מההליך ומי שנתבע היה המשווק לו מעמד שונה בתכלית . אמנם בית המשפט ציין שם כי במקרים של נזק עקב פגם, ניתן לחייב את היצרן או היבואן וזאת כדי להדגיש כי המשווק איננו חייב בגין נזק כזה.
מדובר באמרה עקרונית עמה אני מסכים אך כדי לחייב יבואן, עדיין יש צורך בהוכחת חבותו ואין מדובר באחריות מוגברת או מוחלטת. פס"ד אריה דווקא תומך בקביעה לפיה חוק האחריות למוצרים פגומים חל רק במקרים של נזק גוף ותומך גם בפסיקתי לעניין העברת נטל הראיה ולו בנוגע לרכיב "השליטה" ועל כך בהמשך.
גם פרשת מנדלסון שהוזכרה לעיל מביאה למסקנה שאיננה עולה בקנה אחד עם טענות התובעת. בית המשפט העליון דן בערעור שהוגש על פסק הדין במחוזי-זה עליו נסמכת התובעת והתערב בו.
בית המשפט העליון לא סמך את ידיו על פרשנות בית המשפט המחוזי לפיה יש להטיל אחריות חמורה על יבואנים גם ללא אשמה נזיקית וכינה את התזה שבפסק הדין המחוזי "מורכבת" נוכח דברי ההסבר להצעת חוק האחריות למוצרים פגומים ולשורה של מקורות הנוגעים אליו.
באותו מקרה פנה בית המשפט לבחינת מקור אחר להטלת חבות והיות ועילת התובענה שם הייתה "אי התאמה", נשאבה החבות מחוק המכר וכן ממערכת חוזית והודאות בזכות שהיוו שם חלק ממסכת הראיות, דברים שאינם מתקיימים כאן.
לא מן הנמנע כי על יבואן תוטל אחריות בגין נזקי רכוש שנגרמו עקב פגם במוצר אך אחריות זו מקורה איננו באחריות "אוטומטית, "חמורה" כמשמעה בחוק האחריות למוצרים פגומים, את אחריות היבואן יש להוכיח ויש להצביע על ראיות המבססות מסקנה שהיבואן התרשל או פעל שלא כדין או שפעל בהיעדר סבירות וכיו"ב וכי בין הנזק שאירע ולבין מעשי או מחדלי היבואן יש קשר סיבתי.
שאלת העברת נטל הראיה:
גם בפרק זה אין לי אלא לקבל את עמדת וטענות הנתבעת. התובעת איננה יצרן המיקרוגל, מרגע שהמיקרוגל יצא מידיה הרי הוא יצא משליטתה, האש פרצה ממכשיר שהופעל ותוחזק ע"י המבוטח במשך 4 שנים, האש פרצה מרכושו ובביתו של המבוטח בנעליו נכנסת התובעת, מי שבירר, בדק ובחן בזמנים רלבנטיים את המכשיר ואת זירת השריפה היא התובעת, היא נסמכת על חוות דעת מומחה שאותה היא מבקשת להעדיף על זו של הנתבעת ואינני רואה כיצד הוכח שלתובעת יש ידיעה טובה יותר או יכולת לדעת טוב יותר מהו הפגם.
וכפי שכבר צוין לעיל, בעניין יסוד "השליטה" במכשיר, אין לי אלא להפנות לפס"ד אריה עליו מסתמכת בתיק זה דווקא התובעת.
מדובר בתביעת שיבוב "רגילה" והכלל לפיו המוציא מחברו עליו הראיה חל על נסיבות המקרה ולכן הנטל רובץ לפתחה של התובעת.
האם הוכחה אחריות הנתבעת?
כל אחד מהצדדים הפנה לחולשותיו הראייתיות של משנהו, בסופו של יום הגם שהתובעת לא הייתה מאד רחוקה מכך, היא לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח חבות מצדה של הנתבעת קרי מעשה או מחדל שהביאו בסופו של יום לקרות הנזק.
כבר נפסק כי לא לכל נזק יש כתובת ונראה כי הנזק שאירע כאן, נכנס לגדרה של אמרה זו.
הדברים מתחילים מחולשתה הבולטת של גרסת המבוטחים, חולשה זו נובעת בעיקר ממשקלו הנמוך של תצהיר המנוח, תצהיר שאיננו חתום, לא ברור מתי, איך וכיצד הוכן ואושר ע"י המנוח, הדברים ממשיכים עם השיהוי בזימון המומחה סלוצקי ומקבלים משנה תוקף כשמסתבר כי בכל זאת נקודת המוצא של המומחה היא גרסת המבוטחים לפיה האש פרצה שלא תוך כדי שימוש שכן אותה פסקה בחוות דעתו בה הוא מציין שבתוך תא הבישול במיקרוגל נמצא חומר מותך שאיננו שייך למיקרוגל מעוררת סימני שאלה, מהו אותו חומר ואיך הוא הגיע לתא הבישול? מה בדיוק נעשה עם חומר לפני השריפה? על כך אין תשובה.
לא ניתן להתעלם גם מסימני השאלה שמעלה המומחה מרקוביץ, האם אכן הוחלף לוח החשמל? אם כן מדוע והיכן הלוח שהיה מותקן בעת השריפה, שאלות זהות יש לשאול גם לגבי השקע ממנו הוזן המכשיר.
חוסר יכולתו של המומחה סלוצקי להצביע על גורם הכשל בסעיף המסקנות בחוות דעתו סותם הגולל על האפשרות להוכיח קשר סיבתי בין מעשה או מחדל אפשריים של הנתבעת ולבין הנזק:
"...לא קיימת שום אפשרות לקבוע את סיבת השריפה מבחינה טכנית הנדסית"
אך הבעיה איננה רק בקשר הסיבתי, הבעיה היא שלא הוכח מעשה או מחדל, לא התרשלות, לא הפרת חובה חקוקה, לא סטייה מהתנהגות סבירה, לא עצימת עיניים ולא שום עוולה או עילה אחרת.
להזכיר, לא מדובר בתביעה על בסיס תעודת אחריות, לא מדובר בתביעה כנגד יצרן ולא מדובר ביבואן אשר ייבא מוצר האסור בייבוא או שסטה מהוראות הדין והתקן בייחס לייבואו.
במאזן ההסתברות הנדרש לצורך הכרעה זו ניתן לומר שהנתבעת פעלה כיבואן סביר, הביאה מוצר שנבדק ע"י מכון התקנים בפרוצדורה מקובלת, המוצר לא נפסל, כנראה שמדובר במוצר נפוץ וגם אם "לא הוכח" שנמכר בעשרות אלפים, יש להניח כי נמכר במאות ובאלפים ואין בנמצא מקרה דומה.
לא הוכח שהנתבעת פנתה למקור "בעייתי" או בלתי אמין בחו"ל כדי לרכוש מוצר שניתן היה להבין שהוא פגום או מסוכן, אין ראיה כי ננקט מחדל בתהליך ההובלה לארץ, בעת אכסונו ואח"כ בשיווקו עד לבית הלקוח ואין ראיה לפיה עובר למקרה דנן, אירעו מקרים דומים נוספים שיכלו להדליק אור אדום ולהפסיק את השיווק ואפילו לפרסם לציבור הודעה בדבר הסכנה, הצורך בתיקון או בהחלפת המכשיר.
כאמור, לצרכי אחריות יבואן לנזקי רכוש, לא הוכחה עילה כלשהי כלפי הנתבעת, גם אם נניח לצורך הדיון האקדמי שבמיקרוגל הספציפי היה פגם נסתר כלשהו שהביא לשריפה לאחר 4 שנים של שימוש וללא אשם מצד המבוטח.
סוף דבר:
התובעת לא עמדה בנטל להוכיח חבות מצד הנתבעת לאירוע הנזק בגינו שילמה למבוטחיה."
