ת"א 11877-04-12 דיין נ' מאיר סלם- אולמי רון טל ואח'
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 28/2/2016
ע"י כב' השופטת: יעל הניג
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את בעל אולם האירועים ואת חברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות חוקית לפצות את התובעת שנחבלה בקרסולה כאשר מעדה במהלך חגיגת בר מצווה שערכה לבנה באולם האירועים?
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"מטעם התובעת העידו היא ובתה. התובעת הגישה סרט וידיאו בו מצולם החלק הראשון של האירוע, לפני התאונה. שתיהן הצהירו שהחליקה על רצפת האולם שהייתה חלקה באופן בלתי סביר, הבת עזרה לה להתרומם ולהתיישב על כיסא ומאותו רגע חדלה לרקוד.
התובעת לא מסרה תיאור כלשהו של הרצפה, לא הגישה צילומים ולא הגישה חוות דעת מומחה בטיחות.
...
התובעת ובתה הוסיפו בחקירה הנגדית פרטים שלא הופיעו בתצהיריהן. הן העידו שהתאונה קרתה בסבב ריקודים שני לקראת סוף האירוע כאשר רקדו שתיהן במעגל הנשים, שדקות (הבת) או שניות (התובעת) לפני התאונה, אמרה התובעת לבת שהרצפה מחליקה, שחשו מבוכה כאשר נפלה התובעת ושהבת מיהרה לקרוא לאביה ולסבתה.
עדויות התובעת ובתה נמסרו בפשטות, ללא תחכום וזהות הפרטים הנוספים בלחץ החקירה הנגדית מלמדת דווקא על אותנטיות שלהם. עדות התובעת לא הרשימה כדי ביסוס ממצאים עליה לבדה. מצאתי את עדות הבת אמינה ועקבית ויש בה לסייע לעדות התובעת בנקודות עליהן העידה. התובעת לא זימנה אורחים שהיו יכולים להעיד על עצם קרות התאונה באולם אך נוכח האמון שנתתי בעדות הבת אין בכך לפעול לחובתה.
התובעת הוכיחה שהתאונה אירעה כאשר החליקה במהלך הריקוד על רצפת האולם, דקות ספורות לאחר שאמרה לבתה שהרצפה מחליקה.
בכך אין לשלול שהתובעת נחבלה פעם נוספת בעת שירדה במדרגות כמתואר בתצהירו של בן ישי. אלא שגרסתו לא שרדה את החקירה הנגדית. ראשית, הודה שלא ראה אותה מועדת אלא שמע אותה קוראת "איי" ולאחר מכן המשיכה ללכת לכיוון הרכב כרגיל (עמ' 22, ש' 10 – 16). שנית, העיד שלאחר קריאתה החלה לצלוע ולפני כן ממש לא צלעה (ש' 21 – 25). לפיכך התבקש להסביר את האמור בתצהירו לפי צלעה כבר מתחילת הערב. תשובתו שבתחילת הערב צלעה "קצת" עם העקב למרות שרקדה (עמ' 23 ש' 1 – 6) אינה משכנעת. שלישית, לא ברור כיצד העיד שלאחר קריאת ה"איי" המשיכה התובעת ללכת כרגיל ובאותה נשימה העיד שצלעה. לאורך עדותו התגאה בן ישי בזיכרונו הטוב. מאחר שאינו בעל דין אניח לזכותו שהפעם בגד בו זיכרונו. הנתבעים לא הוכיחו את טענתם.
מצב הרצפה - סיכון בלתי רגיל
מעידה או החלקה באות בגדר סיכון רגיל (בלשון הצדדים – "סביר") שהתממשותו כשלעצמה אינה מקימה אחריות נזיקית. האחריות במסגרת עוולת הרשלנות קמה ככל שיוכיח התובע קיומו של גורם נוסף שלידתו בהפרת חובת זהירות או חובה חקוקה והוא שאפשר את התממשות הסיכון.
התובעת נושאת בנטל השכנוע. היא לא הוכיחה שרצפה היא דבר מסוכן או שלא היה ביכולתה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה ושאירוע התאונה מתיישב יותר עם אי נקיטת זהירות סבירה על ידי הנתבע 1 מאשר עם נקיטת זהירות סבירה. לפיכך לא התקיימו התנאים להיפוך הנטל בסעיפים 38 ו - 41 לפקודת הנזיקין. מאחר שלא טענה לסטייה מהתקן, היה עליה להציג "דבר מה נוסף". ראינו שלא הציגה תיאור מילולי או ויזואלי של הרצפה. תחושתה הסובייקטיבית כמו גם העובדה ששיתפה בה את בתה אין בהן די. הבת לא העידה שהיא עצמה חשה שהרצפה מחליקה אלא שכך אמרה לה אמה. עדותן על אמרות ששמעו מאורחים (לא ידועים) הן עדויות שמיעה נעדרות משקל. יוצא שהראיה היחידה על היות הרצפה מחליקה באה מפי התובעת. אפילו הייתה גם הבת מעידה כך, עדיין מדובר בתחושות סובייקטיביות. בן ישי העיד שבאולם מתקיימים מדי שנה בין 150 ל – 200 אירועים (עמ' 20) והנה מתוכם הצביעה התובעת על שני מקרים נוספים של החלקה עליהם שמע גם בן ישי. מעבר לכך ש"המחליקים" לא התייצבו להעיד ולא ניתן לדעת מה היו נסיבות ההחלקה כמו גם מה הוביל לפשרה בין מר מכלוף לנתבעים, מדובר במספר זניח של תאונות ביחס לכמות האירועים בשנה וודאי ביחס לכמות האירועים במהלך השנים שחלפו מאז ועד היום. התובעת לא הביאה די ראיות על מנת להעביר אל הנתבעים את הנטל המשני להבאת ראיות לסתור. מכאן שאין השלכה לעובדה שנתבע 1 לא התייצב להעיד והנתבעים לא הגישו דו"חות או חוות דעת כפי שטענה בסיכומיה.
התובעת לא ביססה אחריות של הנתבעים ודין התביעה להידחות.
לו הייתי מטילה אחריות על הנתבעים, הייתי מייחסת לתובעת אשם תורם בשיעור משמעותי. ראשית, מפני שלגרסתה ידעה הן מאחרים והן מתחושותיה שהרצפה חלקה ועל אף זאת המשיכה לרקוד. שנית, היא לא הגיבה לטענת הנתבעים בסיכומיהם.
לאור קביעותיי איני נדרשת לדון בשאלת הנזק.
סוף דבר –
התביעה נדחית."
