רתק (י-ם) 18480-02-16 רינת דוויק-סיקסק נ' יצחק מימוני
בית המשפט: המחוזי בירושלים
פסק הדין ניתן ביום: 28/3/2016
ע"י כב' השופט: עודד שחם
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים שקיבל את תביעתו של נפגע בגין נזק שנגרם לו, כתוצאה מנשיכת כלב שהחזיקה המערערת.
רקע: המערערת לא היתה הבעלים של הכלב שנשך אלא החזיקה בו במסגרת התנדבותה בעמותת "ירושלים אוהבת חיות".
בית המשפט קיבל את הערעור באופן חלקי והפחית את סכום הפיצויים
מתוך פסק הדין:
"בהתחשב בגודלו של הכלב, כמתואר לעיל, ובמידת ההיכרות המוגבלת עמו, כעולה מדברי המבקשת עצמה, הקושי של המבקשת לשלוט בכלב באירוע, הוא לכל הפחות בגדר אפשרות אשר היה על המבקשת לצפותה. יש לזכור, בהקשר זה, כי התרחישים האפשריים ביציאה מן הבית רבים ומגוונים. מכאן החובה הרובצת על המחזיק בכלב, היוצא מחוץ לבית, להיות כל העת במצב שהוא יכול לשלוט בו. משקיים סימן שאלה לעניין אפשרות השליטה, התקנת זמם היא פעולה מתבקשת, אשר יש בה כדי להפחית באופן משמעותי את הפוטנציאל לפגיעה בזולת. העובדה שהתנהגותו של הכלב במשך ימים ספורים קודם לאירוע הייתה ידידותית, אינה גורעת מכך. בנסיבות אלה, חסימת פיו באמצעות זמם הייתה פעולה מתחייבת, מכוח דיני הרשלנות, גם אם לא נדרשה, כשלעצמה, על ידי החקיקה הראשית (להבדל בין הפרת חובה חקוקה, ובין עוולת הרשלנות, ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113 (1982), בפסקה 30 לפסק הדין).
המבקשת טוענת לעניין זה, כי אין נפקות לנושא הזמם, שכן המשיב לא ננשך, כי אם נשרט. המשיב טען שננשך. תמיכה בטענתו עולה מן התעודה הרפואית שהוצגה. התמונות שהוצגו מלמדות על שני מוקדים עיקריים של פגיעה, אשר אחד מהם (העליון) נראה דומה בצורתו לשריטה, והשני – לנשיכה. בנסיבות אלה, הטענה כי אין קשר סיבתי בין נושא הזמם, ובין הנזק שנגרם למשיב, נדחית.
הסכם הפשרה. המבקשת טוענת כי בית משפט קמא שגה עת קבע כי המבקשת חייבת לפצות את המשיב, חרף נוסחו של הסכם פשרה אשר נחתם בין המשיב לבין העמותה. הצדדים חלוקים בשאלה, אם הסכם זה ממצה את זכויות המשיב, באופן החוסם אותו מהגשת תביעה נגד המבקשת. נוסחו של ההסכם לעניין זה אינו חד משמעי. המבקשת אינה צד להסכם. המונח "נתבעים" בו מתייחס, על פי ההגדרה שבו, לעמותה בלבד. הגם שלטענת המבקשת יש לראותה, לצורך ההסכם, כמי שבאה מטעם העמותה, ולכן הופטרה מאחריות, המבקש טוען כי כוונת הצדדים הייתה לפטור מאחריות את העמותה בלבד (ראו פרוטוקול, בעמוד 4). באופן התואם זאת, הבקשה המשותפת לסילוק התביעה, בהמשך לכריתת ההסכם, התייחסה לעמותה בלבד. התביעה נגד המבקשת נותרה על כנה. בנסיבות אלה, ומשלא הובא לעדות מטעם המבקשת מי מאנשי העמותה, אשר יעיד על כוונת הצדדים לעניין זה, לא הצביעה המבקשת בהקשר זה על פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, העשוי להצדיק התערבות.
...
מתכונת הדיון בבקשה. נוכח כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את בקשת הרשות לערער, לדון בה כבערעור, ולקבל את הערעור באופן חלקי, כמבואר.
התוצאה. אני נותן בזה רשות לערער, דן בבקשת הרשות לערער כבערעור, ומקבל את הערעור באופן חלקי, הכול כמפורט לעיל. משכך, נקבע בזה כי הפיצוי בו חויבה המבקשת כלפי המשיב מופחת לסך של 3,000 ₪."
