תא (ת"א) 17385-11-14 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ראובן אבירן
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 2/5/2016
ע"י כב' השופט: גלעד הס
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעת בנו של מבוטח שנהג ברכב בבעלותו של אביו, חצה צומת באור אדום ופגע ברכב התובעות ולחייב את סוכן הביטוח ואת חברת הביטוח לפצות אותו בשל אחריותו לפיצוי התובעות בגין הנזקים שגרם לרכבן?
רקע: הצדדים לא היו חלוקים כי הנהג אחראי ל – 85% מהנזקים שנגרמו לתובעות כתוצאה מהתאונה. פוליסת הביטוח הוגבלה לכיסוי נהג יחיד בלבד והוא אביו של המבוטח אולם הנהג הנתבע ואביו טענו שאביו של הנהג (המבוטח) ביקש להוסיף לפוליסת הביטוח המקיף את הנתבע כנהג נוסף, וסוכן הביטוח וחברת הביטוח התרשלו ולא ביצעו את השינוי בפוליסה בהתאם למבוקש.
בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבע לפצות את התובעות וחייב את סוכנות הביטוח ואת חברת הביטוח לפצות את הנתבע.
מתוך פסק הדין
"הפער בין גרסת התצהיר בו נכתב: "האב סירב להוסיף את בנו לביטוח מקיף..." לבין הגרסה בבית המשפט כאשר נאמר: "יכול להיות ששמעתי שהוא יחשוב על זה" הוא פער משמעותי ולא מוסבר, כך שיש בו לכרסם באמינות גרסת חיה קלישק, בפרט שמדובר בסתירה בליבת המחלוקת.
...
לסיכום נושא התרשומת הכפולה, אני סבור כי עצם העובדה שקיימות שתי תרשומות שונות האחת אצל חברת הביטוח והאחרת אצל סוכנות הביטוח מלמדת על התנהלות רשלנית ולא מסודרת מצידה של סוכנות הביטוח.
במהות עריכת ביטוח, עומד העיקרון כי האדם משלם סכום נמוך יחסית בהווה על מנת להבטיח כי בעתיד לא ייאלץ לשלם סכום גבוה במקרה אירוע אסון. ברור, איפוא, כי במערכת נסיבות שכזו יש לפעול כך שאקט עריכת הביטוח בהווה יעשה בצורה מסודרת ומבוארת אשר לא תציב את המבוטח בפני שוקת שבורה אם וכאשר יתרחש האסון בעתיד, ועל כך אמון סוכן הביטוח.
לפיכך, ראוי ונכון כי אקט עריכת הביטוח יתועד באופן מסודר ואמין בין בהקלטה ובין בטופס הצעה מוסדר, ואם כבר נרשמה תרשומת בכתב יד, אז ראוי שזו תתועד באופן אותנטי.
בכל מקרה, התוצאה על פיה סוכנות הביטוח וחברת הביטוח מחזיקים תרשומת שונה באופן מהותי ביחס לנקודה מהותית בעריכת הביטוח הינה בלתי נסבלת ומלמדת כשלעצמה על רשלנות.
מכל האמור לעיל, אני סבור כי הראיה החפצית המשמעותית בתיק זה תומכת בגרסת הנתבע ומחזקת אותה.
הגיונם של דברים ועניינים נוספים
צדדי ג' טענו כי קיימים פרמטרים נוספים אשר מצדיקים את העדפת הגרסה שלהם, ובפרט נושא העדר התשלום בגין הוספת הנתבע לביטוח המקיף והתנהלות מר ראובן לאחר התאונה. אבחן טענות אלו:
התשלום
אין מחלוקת בין הצדדים כי מר משה ראובן שילם כ- 1,200 ₪ בגין הוספת בנו לביטוח וכי קיבל סכום של 654 ₪ כהחזר ביטוח חובה וזאת רק לאחר אירוע התאונה!
אין גם מחלוקת כי הסכום ששולם על ידי מר ראובן לא יוחס על ידי צדדי ג' לביטוח מקיף, אלא רק להוספת הנתבע לביטוח חובה.
מכאן, טוענים צדדי ג', כי היה על מר ראובן להבין כי זה בלתי סביר שתשלום בסך של כ - 1,200 ₪, בוודאי לאור ההחזר שנתקבל יכסה גם את הוספת הנתבע לביטוח המקיף.
אלא שניתוח סכומי התשלום והפוליסה מלמדים כי אין לקבל את טענת צדדי ג', או למצער, כי אין מדובר בטענה משמעותית.
יתרה מזו, אף אם אקבל את הטענה מטעם צדדי ג' כי הוספת נהג צעיר יכולה לעלות את הפרמיה של הביטוח המקיף בכ – 30%, הרי המשמעות הכספית של תוספת זו הינה 870 ₪ לשנה. היות ובמועד בו נתבקשה ההוספה כבר חלפו חודשיים וחצי מתקופת הפוליסה, מדובר על תוספת של כ- 690 ₪ לפרמיה.
כעת, אם נחזור לתרשומת של גב' קלישק, הרי התוספת רק בחובה הינה 537 ₪ וכאמור התוספת בגין הוספת הבן למקיף, לפי עדות צדדי ג' ולפי הניתוח לעיל, הינה כ – 690 ₪. מכאן סך התוספת להוספת הנתבע לשתי הפוליסות - מקיף וחובה, הינה בסך של כ – 1,227 ₪ וזאת לעמדת צדדי ג' עצמם.
כאמור, אין מחלוקת, כי זהו בערך הסכום שבו חויב כרטיס האשראי של מר ראובן.
ברור כי ניתוח הפרמיה לעיל אינו מדוייק והוא הערכה בלבד, אולם הוא מלמד היטב כי מר ראובן
לא יכול היה להניח רק מהסכום ששולם על ידו כי הבן הוסף אך ורק לביטוח החובה. ההפך הוא הנכון, מהסכום ששולם בזמן אמת אדם סביר יכול היה להסיק כי הסכום הינו בגין הוספת הנתבע לשתי הפוליסות.
לפיכך, נושא התשלום ששילם מר ראובן לא רק שאין בו לתמוך בגרסת צדדי ג', אלא שיש בו לתמוך בגרסת הנתבע וזאת הן לאור סך התשלום שבוצע ביום בו נתבקשה תוספת הנהג הצעיר לביטוח והן לאור העובדה כי ההחזר בוצע באופן תמוה למעלה משבעה חודשים לאחר התשלום ולאחר אירוע התאונה.
ההתנהגות לאחר התאונה
טענה נוספת של צדדי ג' היא כי התנהגות מר ראובן לאחר אירוע התאונה אינה תואמת התנהגות של בעל רכב שיש לו ביטוח מקיף. במיוחד אמורים הדברים לעניין אי הגשת תביעה בגין הנזקים לרכב שלו וכן אי שכירת סנגור לנתבע בהליך הפלילי.
לגבי העובדה כי הנתבע או אביו לא שכרו סנגור בהליך הפלילי במימון הביטוח, אני סבור כי אין לזקוף נושא זה לרעתם. מעטים האנשים היודעים כי הפוליסה מקנה להם זכות לשכור סנגור במימון הביטוח, כאשר אין מחלוקת כי סוכן הביטוח לא העמיד את הנתבע על זכותו זו.
לגבי אי הגשת תביעה בגין נזקי רכב מר ראובן, הרי הדבר מעורר תמיהה. באופן עקרוני, כאשר רכב נפגע בתאונה, בעל הרכב המבוטח בביטוח מקיף יפנה לסוכן הביטוח שלו לדרישת פיצוי.
מר ראובן טען בחקירתו כי הגיש תביעה על סך של 33,000 ₪ כחמישה חודשים לאחר האירוע. עוד טען זה, כי היה בקשר רציף עם סוכנות הביטוח ביחס לתביעה זו, ושם אמרו לו להמתין עד להכרעה בהליך הפלילי כנגד הנתבע, וכאשר בסופו של דבר הנתבע הורשע, אמרו לו שאין כיסוי.
מר ראובן המשיך וטען בחקירתו הנגדית כי גם בענין השמאי פעל לפי עצת גב' חיה מסוכנות הביטוח.
אכן, אין הגיון משפטי להמתין עם דרישת השיפוי מחברת הביטוח עד לתום ההליך הפלילי, אולם אזרחים מן היישוב, שאינם מיוצגים ואינם בקיאים בענייני ביטוח, לא תמיד פועלים בהתאם להגיון משפטי, ולא ניתן באופן אוטומטי להסיק מסקנות כנגדם, כאשר אלו עושים פעולה אשר לכאורה מנוגדת את ההגיון של הבקיא בתחום.
יתרה מזו, מר ראובן לא ישב בחיבוק ידיים, אלא עמד בקשר רצוף עם סוכנות הביטוח כפי שניתן ללמוד ממכתב סוכנות הביטוח מיום 13.6.2011.
עוד יש לזכור כי גם גרסת סוכנות הביטוח לגבי האירועים לאחר התאונה הינה חסרה. כך, לתצהיר מטעם מר קליר מנהל סוכנות הביטוח צורף מכתב הפניה של הסוכנות לחברת שמגד. אולם, אין בתצהיר כל פירוט בדבר הרקע שקדם להוצאת מכתב זה. הרי ברור, כי סוכנות הביטוח לא הוציאה מכתב זה על דעת עצמה, אלא לאחר שיחות עם המובטח. כאמור, בתצהיר אין כל איזכור להליכים מול המבוטח טרם משלוח המכתב.
לפיכך, ממכלול האירועים לאחר התאונה ביחס לתביעת מר ראובן את נזקיו שלו, ניתן להסיק כי אכן מר ראובן התנהג באופן שאינו רגיל בנסיבות שכאלו. אולם, לטעמי, על רקע העובדה שסוכנות הביטוח לא הביאה למעשה כל ראיה לדין ודברים בינה לבין מר ראובן לאחר התאונה, ועל רקע התרשמות בית המשפט מהידע והיכולת של מר ראובן, הסטייה מההתנהגות הרגילה אין בה די על מנת להסיק שמר ראובן לא ביקש להוסיף את בנו גם לפוליסת הביטוח המקיף.
סיכום ביניים
לאור הניתוח המפורט לעיל, אני קובע כי הנתבע הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת כי אביו, משה ראובן, ביקש מסוכנות הביטוח להוסיף את הנתבע לפוליסת ביטוח המקיף.
לפיכך, סוכנות הביטוח התרשלה בכך שלא ביצעה הוראה זו של הנתבע.
בנסיבות אלו, הפסיקה הינה חד משמעית וקובעת, כי כאשר המבוטח מבקש הוספת נהג וסוכן הביטוח מתרשל בביצוע הדרישה, כך שהשינוי אינו נכלל בפוליסה, יהיה אחראי סוכן הביטוח כלפי המבוטח באופן ישיר ואילו חברת הביטוח תהיה אחראית כלפי המובטח כשולחת של סוכן הביטוח.
להכרעות דומות, ר', למשל, תא (ת"א) 48619/06 אלדן תחבורה בע"מ נ' מטר מוחמד (פורסם במאגר נבו). אציין כי ערעור על פסק דין זה בע"א (ת"א) 2117/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עאסם מסארווה (פורסם במאגר נבו) (להלן: "עניין מסארווה"), התקבל רק במישור היחסים בין סוכן הביטוח לחברת הביטוח.
כן, ר' לעניין חיוב חברת הביטוח כשולחת, ת.א. (שלום תל אביב) 2896/02 הייב נ. נגה חברת לביטוח ואח' (פורסם במאגר נבו) וכן עא (חי') 3733/06 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אלמאזה חלבי (פורסם במאגר נבו) לעניין החלוקה בין חברת הביטוח לסוכן הביטוח.
לפיכך, אני סבור כי לאור רשלנות סוכנות הביטוח באי הוספת הנתבע כמבוטח בפוליסת ביטוח המקיף, אחראים צדדי ג' כלפיו, ביחד ולחוד, וזאת בסכום אותו יחוייב לשלם לתובעות.
נותר לדון בחלוקת האחריות בין חברת הביטוח לבין סוכנות הביטוח.
חלוקת האחריות בין צדדי ג':
כאמור לעיל, קבעתי כי סוכנות הביטוח, התרשלה כלפי הנתבע, ולכן אחראית לנזקיו. קבעתי גם כי חברת הביטוח אחראית כלפי הנתבע מכוח דיני השליחות והפסיקה בעניין זה.
חברת הביטוח טענה בסיכומיה כטענה חלופית, כי אף אם התרשלה סוכנות הביטוח כלפי הנתבע, הרי במערכת היחסים בינה לבין סוכנות הביטוח יש להטיל את מלוא האחריות על סוכנות הביטוח, היות והיא זה שהתרשלה בפועל.
סוכנות הביטוח ביקשה לדחות טענה זו וזאת הן מכוח טענה במישור הפרוצדורלי והן מכוח טענות במישור המהותי.
במישור הפרוצדורלי טענה כי מאחר שלא הוגשה הודעה לצד שלישי מטעם חברת הביטוח כנגד סוכנות הביטוח לא ניתן לדון בחלוקת האחריות ביניהן. במישור המהותי טענה סוכנות הביטוח כי היא שלוחה של חברת הביטוח ולכן אין לה כל אחריות.
אני דוחה את טענת סוכנות הביטוח כי בהעדר הודעת צד ג' לא ניתן לחלק את האחריות בין סוכנות הביטוח לחברת הביטוח, ואבאר:
פסק הדין המנחה בעניין זה הינו רעא 2237/12 שירותי בריאות כללית נ' מוחמד טוויל (פורסם במאגר נבו) (להלן: "עניין טוויל"). בפסק דין זה נדונה בקשה למחיקת הודעת צד ג' שכבר הוגשה, כאשר נפסק פה אחד כי אין מקום למחיקת הודעת צד ג' במצב דברים זה.
עם זאת, בעניין טוויל נחלקו השופטים ביחס לשאלה - האם ראוי לעודד הגשת הודעות צד ג' בין נתבעים, כאשר עמדת כב' השופט זילברטל סברה שיש לעודד הגשת הודעות שכאלו ואילו מנגד כב' השופט עמית סבר שאין מקום לעודד הגשת הודעות צד ג', אלא במקום בו המחלוקת בין הנתבעים אינה מתחדדת מכתבי ההגנה.
בכל מקרה, לענייננו קיימת אחידות דעים בפסק הדין כי הגשת הודעת צד ג' אינה מהווה תנאי הכרחי לחלוקת אחריות בין נתבעים, ר' עמדת כב' השופט זילברטל:
"כי אין באמור כאן משום קביעה שמשלוח הודעה כאמור מתחייב כתנאי לחלוקת האחריות בין הנתבעים. האמור כאן מבהיר, כי כאשר נשלחת הודעה שכזו, אין לסלקה רק מהטעם שיתכן והיא מיותרת לנוכח הוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין."
עוד אציין כי לא נעלם מעיניי פסק הדין בע"א 2755/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר נבו), אשר לכאורה עולה ממנו חובה להגשת הודעת צד ג' בין חברת הביטוח לסוכנות הביטוח. אולם יש לקרוא פסק דין זה על רקע הנסיבות הספציפיות שלו, כאשר באותו מקרה לא התחדדה המחלוקת בין חברת הביטוח לסוכן הביטוח בכתבי הטענות או בדיון והן אף היו מיוצגות על ידי אותו עורך הדין. אציין כי כב' השופט עמית ציין בעניין טוויל לעיל כי פסק הדין בע"א 2755/05 דנא הינו: "מקרה "פתולוגי" שאינו מעיד על הכלל"
במקרה שלפני, המחלוקת בין צדדי ג' ברורה מכתבי הטענות. כך, טענת חברת הביטוח ביחס לאחריות סוכנות הביטוח מפורטת היטב בסעיף21.ט. לכתב ההגנה מטעמה, ואילו טענת סוכנות הביטוח ביחס לאחריות חברת הביטוח מפורטת בסעיף 5.ח. לכתב ההגנה מטעמה. יתרה מזו, מחלוקת זו התחדדה בדיון והצדדים התייחסו לכך בסיכומים מטעמם.
בנסיבות אלו, אני סבור כי באופן עקרוני ניתן לחלק את האחריות בין צדדי ג' אף מבלי שהוגשו הודעות צד ג' ביניהן.
לגופם של דברים, אני סבור כי יש להטיל את מלוא האחריות על סוכנות הביטוח. לעניין זה אין צורך להכביר מילים, היות וניתן להסתמך באופן מלא על פסק הדין בעניין מסארווה לעיל.
בעניין מסארווה נדון מקרה דומה להפליא למקרה שבפני:
"בית משפט קמא קבע, כקביעה עובדתית, לאחר ששמע ובחן את כל הראיות, ולאחר שקיבל את עדות המבוטח כמהימנה, כי המבוטח אכן דרש מסוכן הביטוח לערוך פוליסה הכוללת כיסוי גם עבור נהג חדש, וכי סוכן הביטוח, שפעל כשלוח של המערערת ומטעמה, התרשל בכך שלא דאג להוצאת פוליסה כמבוקש"
בית המשפט המחוזי לאור הקביעה העובדתית דלעיל דן באופן ישיר במערכת היחסים בין סוכנות הביטוח לחברת הביטוח וקובע באופן מפורש:
"העולה מן האמור הוא כי כאשר סוכן ביטוח התרשל בתפקידו, ולא דאג להוצאת פוליסה כנדרש, הרי שלאור אחריותה השילוחית, מחד, חייבת חברת הביטוח בתשלום מלוא התביעה כאילו הוצאה הפוליסה הנדרשת, אך מאידך, יש לחייב הסוכן בשיפוי מלא על כל הנזקים שנגרמו לחברת הביטוח, שהרי אילמלא רשלנותו של הסוכן לא היה מקום לחייבה לשלם נזקים שלא היו מכוסים על פי הפוליסה."
דברים ברורים אלו לא רק שמנחים בית משפט זה מכוח חוק יסוד: השפיטה, אלא מקובלים עלי באופן מלא וזאת כאשר לא מצאתי כל מעשה רשלני של חברת הביטוח, כאשר אפילו אקט הנפקת הפוליסה במקרה שלפני נעשה בידי סוכנות הביטוח.
אציין כי בעניין עא (חי') 3733/06 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אלמאזה חלבי (פורסם במאגר נבו) בוצעה חלוקת אחריות בין סוכנות הביטוח לחברת הביטוח, אולם באותו מקרה קבע בית המשפט כקביעה עובדתית שהיו מחדלים בטיפול בפוליסה גם מטעם חברת הביטוח. כאמור, לא מצאתי במקרה שלפניי מחדלים כלשהם של חברת הביטוח.
לפיכך, אני סבור כי במערכת היחסים בין צדדי ג', מלוא האחריות רובצת לפתחה של סוכנות הביטוח.
סיכום
לאור האמור והמנומק לעיל, ולאור ההסכמה בעניין האחריות והנזק, אני קובע כדלקמן:
הנתבע ישלם לתובעות סך של 69,363 ₪ וזאת בתוספת אגרה כפי ששולמה בפועל, שכר העדים כפי שנפסק וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 17.7% מהסכום האמור לעיל.
צדדי ג', ביחד ולחוד, ישפו את הנתבע במלוא הסכום שחוייב לשלם לתובעות, לרבות הוצאות ושכר טרחת עו"ד, וזאת בתוספת אגרת הודעת צד ג' בסך ששולם בפועל, שכר עדי הנתבע כפי שנפסק, וכן שכ"ט עו"ד הנתבע בשיעור של 17.7% מהסכום האמור לעיל.
צד ג'2 ישפה את צד ג'1 בכל סכום אשר ישולם על ידי צד ג'1 לנתבע או למי מטעמו. אין צו להוצאות במסגרת היחסים בין צדדי ג'."
