תא (חי') 12327-03-14 פנחס מדר נ' תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ
בית המשפט: המחוזי בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 24/6/2016
ע"י כב' השופטת: ישראלה קראי-גירון
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את המעביד ואת חברות הביטוח שביטחו את המעביד בביטוח אחריות מעבידים לפצות עובד שנפגע לטענתו תוך כדי ועקב עבודתו, או שמא יש לקבל את טענת הנתבעים ולדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות?
רקע: התובע, עבד לטענתו בפרוטארום בתקופה שבין 24/03/1980 ועד 31/08/1999. בתביעה נטען כי כתוצאה מעבודתו בפרוטארום ומחשיפתו שם לחומרים מסוכנים כדוגמת כספית, כלור, ויניל כלוריד, PVC וכו', וכתוצאה מחשיפה למתכות, הכל כאמור במסגרת עבודתו במחלקת אלקטרוליזה בפרוטארום הוא חלה במחלת ריאות חסימתית כרונית (להלן: "המחלה").
בית המשפט דחה את התביעה מחמת התיישנות
מתוך פסק הדין:
"לאחר שעיינתי בכל החומר הרלוונטי, וגם שמעתי עדות התובע (זו שבתצהיר עדות ראשית וזו שבחקירתו בפני), והתרשמתי ממנה, אני סבורה כי דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל ודין התביעה להידחות. זאת בהתבסס על טיעוני התובע עצמו ועל מסמכים שהגיש ובהתאם למצב המשפטי הנוהג כעת בדיני ההתיישנות.
אציין כי המקרה דנן משקף עד כמה נכונה הייתה קביעת כב' השופט עמית בע"א 29/09/07 מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליבל, פס"ד מיום 19/09/10, המצדיק, מקום שהדבר מאפשר זאת, מתן הכרעה בבקשה מקדמית לסילוק על הסף בטענת התיישנות על פני ניהול ההליך עד סופו, ורק בסוף היום מתן הכרעה בשאלת ההתיישנות.
מעבר לבזבוז זמן שיפוטי ובזבוז משאבי הצדדים הכרוכים בהגשת תצהירים והבאת עדים, יש לזכור את עוגמת הנפש הכרוכה במתן עדות ושמיעת עדויות האחרים. זאת במיוחד מקום בו עסקינן באדם כדוגמת התובע, הסובל ממחלה רצינית ומתקשה לנשום, והופעתו לדיונים תכביד עליו עד מאוד וגם שמיעת העדויות האחרות לא תסייע לרווחתו ולמצבו.
מעבר לכך, המשך ניהול ההליך, כאשר התובע ובא כוחו עומדים על המשך ניהולו דווקא בבית משפט זה ומתן פסק דין בתיק זה עלול לחייב התובע בהוצאות גבוהות בהרבה מהמצופה, באם תידחה בסופו של יום התביעה, רק בשל בחירת הערכאה בה מבקש התובע להשמיע טיעוניו בפניה.
כל אלו לטעמי, מעבר לאמור בפסיקה העדכנית בנושא ההתיישנות כמוצג על ידי ב"כ הנתבעות בסיכומיו, סקירה אותה יש לאמץ, מצדיקים מתן החלטה בבקשה בשלב מוקדם זה. זאת בטרם נשמעו כל הראיות, אבל כן נשמעה עדות התובע. אין לקבל במקרה דנן הטענה לפיה אין לנעול שערי בית המשפט בפני התובע.
עוד אזכיר כי לתובע כן היה יומו בבית המשפט. הוא הגיש תחשיב נזק ותצהיר ונחקר על תצהירו, ובהתבסס על עדויות שלו ומטעמו סברתי כי יש מקום לסלק על הסף תביעתו. לפיכך לא ניתן לטעון כי במקרה דנן נחסמו שערי בית המשפט בפניו ללא סיבה סבירה מספיקה.
לגוף העניין, בחינתי את המצב המשפטי מחייב לדעתי המסקנה כי במקרה דנן התיישנה התביעה ולתובע היה מידע מספק הן על פי המבחן הסובייקטיבי ובוודאי על פי המבחן האובייקטיבי כבר בשנת 1999, ועוד לפני כן שחייבו אותו לפעול כדי לממש זכויותיו ולהגיש תביעתו במועד מקודם יותר. משבחר התובע להמתין עשרות שנים ללא סיבה סבירה אין לו אלא להלין על עצמו ודין תביעתו להתיישן. זאת בדיוק מאותן סיבות העומדות בבסיס דיני התיישנות כפי שמנה אותן ב"כ הנתבעת בסיכומיו.
המועד בו קיבל לידיו התובע את חוות הדעת של פרופ' קרמר, איננו המועד הקובע לענייננו. זהו אינו המועד הראשון בו היה לתובע קצה חוט להבין מצבו הרפואי והקשר בינו לבין עבודתו. הוכח כי במקרה דנן קיימים מסמכים רלוונטיים המוכיחים אחרת.
קבלת טענת התובע לעניין זה, תאפשר לאיין דיני ההתיישנות והנימוקים העומדים בבסיסם. זאת משום שתינתן לתובע אפשרות לשלוט במועד תחילת מרוץ ההתיישנות על פי בחירתו הסובייקטיבית, מתי לפנות למומחה רפואי לצורך קבלת חוות דעת הנדרשות להגשת הליך משפטי. לכן לא מועד קבלת חוות דעת מומחה אצל התובע לצורך הליך זה הוא הקובע אלא ידיעתו הסובייקטיבית של התובע והידיעה המספקת על פי דרישת המידע על פי מבחן אובייקטיבי. אילו היו בידי התובע לפחות בשנת 1999 ואף קודם לכן.
משכך, התיישנה תביעתו וכל האמור בבקשה ובתשובה לבקשה מטעם ב"כ הנתבעות נכון.
בחינת המצב המשפטי הנוכחי בו עסקינן מחייבת בפרשנות הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כמו גם סעיף 8 לחוק התיישנות. על פי ההלכה הפסוקה, ההסדר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה, ובמקרה דנן עסקינן בעוולת הרשלנות, ולכן הוא חל הן על רכיב ההתרשלות והן על רכיב הקשר הסיבתי, ואילו ההסדר לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל רק על רכיב הנזק בעוולת הרשלנות.
משכך, התיישנות עילת התביעה במקרה דנה הינה בתוך 7 שנים ממועד היווצרות עילת התביעה, וזו החלה לכל המאוחר במועד סיום העסקתו של התובע על פי כל אחת משלושת גרסאותיו כפי שתוארו לעניין מועד זה. שבע שנים חלפו כבר בשנת 2014, מועד בו הגיש התובע תביעתו, בשנת 2014 (חודש מרץ), התיישנה.
האמור לעיל נכון, אלא אם יוכח כי בנסיבות העניין מתקיימים תנאים להפעלת אחד משני כללי ההשעייה לתחילת המרוץ ההתיישנות. נטל ההוכחה בעניין זה הוא גבוה במיוחד, והוא מוטל על התובע. ואלו הכלליים:
- כלל ההשעיה על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, קרי כאשר נעלמו מהתובע העובדות המחייבת את עילת התובענה מסיבות שאינן תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן.
- כלל ההשעיה על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין – כאשר עילת התביעה מבוססת על עוולת הרשלנות, כשהנזק הינו אחד מיסודותיה ומועד אירוע הנזק ומועד גילוי הנזק אינם חופפים, או אז תיישן התביעה במועד גילוי הנזק ולא יאוחר מתום עשר שנים ממועד אירוע הנזק.
...
בעקבות תביעתו, הוכרה לתובע בשנת 2004 נכות כללית יציבה במוסד לביטוח לאומי, בין היתר בגין מחלת הריאות הנטענת, גם בתביעה כאן.
משכך, על פי המסמכים שהציג התובע עצמו, גם אם עד שנת 2004 לא ידע התובע כי הוא סובל ממחלת ריאות, הרי בשנת 2004, משהוברר מצבו על ידי המוסד לביטוח לאומי בעקבות תביעה שהוא עצמו הגיש, התובע נחשב כמי שידע על מצבו ועובדות לגבי מחלתו והקשר לעבודתו לא נעלמו מעיניו.
משכך, ומשהוגשה התביעה דנן רק בשנת 2014, אין מקום לתחולת כלל ההשעיה מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות בנוגע לידיעת התובע עובדות רלוונטיות בנוגע למחלתו של התובע.
אשר לידיעה בדבר הקשר הסיבתי בין עבודת התובע ומחלתו, גם כאן לא הרים התובע נטל ההוכחה הכבד המוטל עליו להוכיח, כי עובדת הקשר הסיבתי נעלמה כלל מעיניו. התובע גם לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי לא יכול היה לדעת על קשר סיבתי זה בין מצבו ומקום עבודתו לו פעל בשקידה ובזהירות.
אין ממש בטענה כי ידיעתו של התובע בדבר הקשר הסיבתי נלמדה רק לכשהתקבלה תביעתו למוסד לביטוח לאומי והוא הוכר כנכה עבודה ביום 19/08/13 או אפילו במועד הגשת תביעתו בחודש מרץ 2014.
ידיעתו של התובע בפועל על קשר כזה הייתה קודם לכן למעלה משבע שנים לפני מועד הגשת התביעה כאן. זאת כנלמד מהעובדה שהפסקת עבודת התובע בין השנים 98-99 נעשתה בשל מצבו הרפואי שמנע ממנו המשך העבודה והן כעולה מעדותו המלמדת על ידיעתו על קשר כזה. כך למשל, התובע מעיד בסעיף 18 לתצהירו כי ידע על אפשרות הגשת התביעה בעניינו ואולם סבר שעליו להמתין עד להכרעת המוסד לביטוח לאומי או בית הדין לעבודה בעניינו.
מכיוון שתביעת התובע למוסד לביטוח לאומי הייתה בעניין הקשר בין חשיפתו לחומרים מסוכנים בעבודה ומחלתו, הייתה לתובע ידיעה הן סובייקטיבית והן על פי דרישת המידע באשר לקשר הסיבתי בין החשיפה לעבודה ומחלתו במועד ההפנייה הראשונית למוסד לביטוח לאומי.
לעניין זה צודק ב"כ הנתבעות במקרה כמו במקרה דנן נדרש על פי הפסיקה, רק קצה חוט של ידיעה בדבר הקשר הסיבתי ועל קיומו של קצה חוט כזה מעיד התובע עצמו אשר טוען בתצהירו כי כל זמן ניהול ההליכים במוסד לביטוח לאומי ידע על אפשרות הגשת תביעה זו בעניינו ואולם סבר שזו לא תתיישן.
התובע סבר בטעות כי קביעת המוסד לביטוח לאומי כמו גם חוות דעת המומחה מטעמו היא בבחינת מועד גילוי המחלה ולא היא. המחלה הייתה ידועה לתובע קודם לכן וכך גם אפשרות לתבוע בגינה. משום מה התובע הוא זה שבחר להמתין ולא ברור מדוע.
מן האמור לעיל עולה כי לתובע הייתה ידיעה עוד במהלך שנות עבודתו על מצבו הרפואי, מחלתו וחשיפתו לחומרים מסוכנים, בוודאי ידע על כך התובע עובר לסיום עבודתו במפעל בשנים 98-99.
התובע גם ידע על הקשר בין מחלתו ועבודתו בתנאים בהם נחשף לחומרים מסוכנים, במהלך מתן סיוע לתביעות דומות שניהלו אחיו וחברו בשנים 2000 או 2001. התובע אף התייעץ עם חברים לעבודה בנוגע לעניינים אלו ואף הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי. זאת עשרות שנים בטרם הוכרע עניינו במוסד לביטוח לאומי ובטרם ניתנה חוות דעת פרופ' קרמר ששימשה בסיס לתביעה כאן.
ונזכור, פעולה זו של התובע גרמה לנזקים ממשיים ביכולת הנתבעים להתגונן. חלוף הזמן , והעובדה כי מעבידת התובע במועדים הרלוונטיים חדלה מלהתקיים מונעים מהנתבעים לנהל ההגנה כראוי.
אשר לתחולת הכלל המשעה מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כאמור סעיף זה רלוונטי רק לשאלת הנזק שהוא חלק מעוולת הרשלנות.
גם אם תיטען הטענה כי הנזק התגלה אצל התובע רק עם מתן הכרעת בית הדין לעבודה בתביעתו נגד המוסד לביטוח לאומי בשנת 2009 או עם קבלת חוות דעת פרופ' קרמר בשנת 2012, אין מחלוקת שהנזק ארע מעבר לעשר שנים לפני מועד הגשת התביעה שהרי התובע חדל לעבוד בשנים 1998 או 1999.
משכך, לאחר ששקלתי למכלול השיקולים בעניין לרבות ההלכה לעיין התיישנות, אני סבורה כי כל אלו מחייבים הקביעה כי תביעת התובע התיישנה, שהרי התובע בחר לעכב בירור עניינו למרות שמידע בנוגע למחלתו ולאפשרות הגשת התביעה היו ברשותו.
אין זה סביר להעניק בידיו של התובע את האפשרות להחליט מתי להגיש תביעה תוך שהוא מעכב ללא הסבר סביר פניה למומחים לקבלת חוות דעת מתאימה ואחר כך מתעכב בהגשת תביעה לבית המשפט. בוודאי כך הדבר כאשר בינתיים חולפות עשרות שנים ויכולת הנתבעות להתגונן בפני התביעה מתמעטת והולכת.
סיכום:
לאור כל האמור לעיל, דין התביעה כבר בשלב זה ובהתבסס על המידע, המסמכים, ועדות התובע להידחות מחמת התיישנות. כל המידע הדרוש לבירור העובדות בעניינו של התובע נמצא בפני בית המשפט ואין כל היגיון או סבירות שלא לדון בסוגיית ההתיישנות כבר עתה.
הותרת הסוגיה להכרעה רק בתום ההליך, היתה גורמת במקרה ששאלת ההתיישנות הייתה מוכרעת רק בסוף ההליך באותו אופן לנזק ממשי לתובע לפחות בשאלת האגרה שהרי זה התעקש לנהל הליך זה דווקא בבית משפט זה.
אשר על כן, התביעה נדחית."
