תא (הרצ') 31701-04-13 רשת פתרונות להדפסה ירוקה בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בהרצליה
פסק הדין ניתן ביום: 20/6/2016
ע"י כב' השופט: אילן סלע
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את חברת הביטוח לפצות את המבוטח בשל אירוע פריצה למחסן?
רקע: חברת הביטוח טענה, כי ממצאי הבדיקות והחקירות שנערכו לאחר מסירת ההודעה מעלים חשד כבד כי לא אירע מקרה ביטוח של פריצה וגניבה כנטען, כי אין מדובר בפריצה וגניבה שנעשו על ידי גורמים חיצוניים, כי אם על ידי המבוטח או מטעמו וכי נמסרו עובדות כוזבות בקשר עם קרות מקרה הביטוח.
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"כאמור, הנתבעת ביטחה את התובעת במועד הרלוונטי בפוליסת "סיכוני פריצה ושוד לתכולה". התובעת טוענת להתרחשות אירוע פריצה המזכה אותה בתגמולים לפי הפוליסה. הנתבעת מצדה טוענת לפטור, הן לפי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, שכן מקרה הביטוח נגרם על ידי התובעת או מי מטעמה במתכוון, והן לפי סעיפים 18, 19 ו-21 לאותו חוק, נוכח אי נקיטת אמצעים להקלת סיכונה של המבטחת. לפי ההלכה הפסוקה, הנטל הראשוני רובץ על שכמו של התובע – המבוטח להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח (ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177 (1989); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)). בשלב השני, ככל שאכן הוכח שהתרחש מקרה הביטוח, עובר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת – המבטחת, אשר טוענת שקיים פטור מחבותה, ועליה להוכיח את תנאי הפטור או הסייג.
הטענה כי מקרה הביטוח נגרם על ידי התובעת במכוון
במקרה שהמבטחת טוענת לפטור לפי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, היינו שמקרה הביטוח נגרם בידי המבוטח "במתכוון", עליה להציג ראיות לכך (רע"א 630/07 חממה מאיר סחר 1996 בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 14.03.07)). במסגרת זו, עליה להציג ראיות המצביעות על מעורבותו של המובטח בפריצה הנטענת או לכך שהאירוע הנטען כלל לא התרחש וכן להצביע על מניע למרמה זו (השוו: ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837 (1993)). מידת ההוכחה הנדרשת מן המבטחת להוכיח את טענתה כי המבוטח גרם לקרות מקרה הביטוח בכוונה, בהתאם לסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, הינה המידה הרגילה במשפט האזרחי של הטיית מאזן ההסתברות (ע"א 78/04 בעניין המגן). עם זאת, מאחר ועסקינן בטענה חמורה המייחסת למבוטח ביצוע של עבירה פלילית, הרי שעוצמת הראיות הנדרשת הינה גבוהה יותר, ויש לתמוך טענה זו בראיות בעלות משקל ניכר (ראו, למשל: ע"א (מחוזי-חי') 33689-10-15 ח'ליל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 1.05.16); ע"א (מחוזי-ת"א) 26451-10-10 עטיה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 20.09.11); ירון אליאס, דיני ביטוח (2009), כרך ב, עמ' 963). אם בסופו של יום עלה בידי המבטחת להציג ראיות המבססות חשד של ממש שמעשה הפריצה בוים במאזן הסתברויות, אין היא חייבת בפיצוי המבוטח.
עם זאת, אין כל מניעה להוכיח את המרמה באמצעות ראיות נסיבתיות, כל עוד אלו משתלבות ומצטלבות עם עובדות המקרה הספציפי (ראו: ע"א (מחוזי-חי') 33689-10-15 בעניין ח'ליל). גם בהליך פלילי בו נטל הראייה גבוה יותר ניתן להרשיע על פי ראיות נסיבתיות, כאשר מכלול הראיות שלובות ואחוזות זו בזו באופן שהן מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה (ראו: ע"פ 836/81 לביא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 692 (1982); דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר ייצור ושיווק בע"מ נ' מנורה מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 16.07.02); ע"א (מחוזי-ת"א) 1115/06 בן חמו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 04.01.07)). גם במסגרת הליך פלילי, אין על בית המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן העולה באופן היפוטתי בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, כאשר מכלול הראיות מוליך למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם אינו חף מפשע (ע"פ 3124/91 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 406 (1993)). מקל וחומר אתה למד, כי בתביעה מעין זו, בה נטל הראיה הוא מאזן הסתברויות, די בראיות המובילות באופן הגיוני למסקנה כי אירוע הפריצה לא ארע על ידי גורם חיצוני, אלא על ידי מי מאנשי התובעת או מטעמה או בשותפות עמו, אף אם מסקנה זו איננה בגדר וודאות ממש, כדי להכריע את הכף לטובת הנתבעת (השוו: ע"פ 2014/94 נג'בי סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 624 (1996)). בהעדר פרשנות לוגית והגיונית שיש לתת לצירופן של הנסיבות, באופן שיש בהן להוביל למסקנה כי לתובעת לא היה כל קשר לפריצה, אין מקום לקבל אפשרות שכזו (השוו: ע"פ 346/02 אגבריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 828 (2003)).
השאלה היא אפוא, האם עלה בידי הנתבעת להוכיח במאזן הסתברויות את טענתה כי התובעת או מי מטעמה היה מעורב בהתרחשות האירוע. יצוין כבר עתה, כי לאחר שמיעת מכלול העדויות, טיעוני הצדדים וסיכומיהם, ובחינת העדויות והראיות, כל אחת ואחת לעצמה לצד בחינתן בסקירה אחת, הגעתי לכלל מסקנה כי, במקרה זה, מכלול הראיות הנסיבתיות וכן התמיהות, התהיות והקשיים הרבים בגרסתו של מר כהן מובילים למסקנה הגיונית אחת ויחידה לפיה התובעת או מי מטעמה היה מעורב בהתרחשות אירוע הפריצה הנטען.
...
ובאשר למניע של התובעת בביום הפריצה.
בעניין זה, טען ב"כ התובעת כי אין לייחס מניע כלשהו למר כהן בביום פריצה למחסן, אחר שגם מר שטיינר העיד כי מדובר במבוטח מבוסס, והוא אינו בטוח כי המניע הוא כלכלי. ואולם, מניע כלכלי אינו בהכרח נעוץ במצב כלכלי גרוע הדורש כסף מיידי.
לצד זה, גם במהלך 7 החודשים שקדמו לאירוע הפריצה לא ייבאה התובעת סחורה כלשהי מחו"ל, ומר כהן גם לא ידע לומר מתי התקבל המשלוח האחרון מחו"ל עובר לאירוע הפריצה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 17-11). הוא גם סרב למסור מי הם הלקוחות להם מכר סחורה בתקופה הסמוכה לפריצה. מהחישוב שערכה הנתבעת, שלא נסתר ולא בא עליו חולק, נכון למועד הפריצה, החזיקה התובעת בהיקף מלאי הגבוה פי 3-2.5 מהנחוץ לה, היינו ממכרותיה ב-7 החודשים שקדמו לפריצה. שכן, המלאי במועד הפריצה היה לפי טענת התובעת שווה לסך של 337,000 ₪, כשהמלאי לסוף שנת 2011 עמד על שווי סך של 390,000 ₪. התובעת הציגה חשבונית אחת ויחידה על רכישה בסך של 99,000 ₪, ומכאן כי היא מכרה ב-7 חודשים אלו מלאי בהיקף כספי של 152,000 ₪ בלבד. אין מדובר ב"מלאי מת", ואין אפוא, סתירה למסקנת רו"ח רוני טיומקין שבדיקתו (לבקשת הנתבעת) העלתה כי "לא נמצא 'מלאי מת' ברשימות המלאי" (כפי שעולה מחוות הדעת מיום 6.09.12 של השמאי ארז בן שמואל ממשרד אורי נס בע"מ (ת/6)), כי אם במלאי גדול באופן משמעותי מהנדרש שלתובעת לקח זמן רב למוכרו.
מכאן, שגם אם למר כהן לא היה צורך כלכלי בדמות צורך בכסף מזומן, ייתכן בהחלט כי במועד הפריצה הנטען, התובעת לא הייתה זקוקה למלאי שהיה ברשותה, לא היה לה צורך בו, לא עלה בידה למוכרו והיה לה אינטרס להיפטר ממנו. כאמור, המלאי גם לא חודש ובסופו של יום בחלוף זמן לא ארוך העסק נמכר, ודי בכך כדי להצביע על מניע אפשרי.
הטענות בדבר מהימנות עדי הנתבעת
בשולי הדברים, יצוין, כי ב"כ התובעת ביקש במסגרת סיכומיו להטיל דופי בכל עדי הנתבעת, ולמעשה, גם בנציגיה וב"גדודי אנשיה" כדבריו. ואולם, לא זו בלבד שלא השתכנעתי כי יש להטיל דופי במהימנותו של מי מהם, אלא שרובן הניכר של הראיות הנסיבתיות שהביאו למסקנה כי התובעת הייתה מעורבות באירוע הפריצה הנטען, הינן ראיות שאינן תלויות בעדויות עדי הנתבעת, כי אם עדויות שנתמכות בראיות "חפציות" כדו"ח הפעילות וממצאים אחרים במחסן, שיש בהן כדי לתמוך בעדויות עדי הנתבעת. פשיטא כי העובדה שמר סלוצקי טעה תחילה באשר לשם המשרד בו מצוי לוח החשמל השולט על המחסן אין בה כדי ללמד על חוסר מהימנותו או חוסר מקצועיותו. הוא הבהיר את מקור הטעות ואני מקבל את הסברו.
גם יש לדחות את טענת ב"כ התובעת כי מר עזר ומר שטיינר ידעו בזמן אמת על התראת האזעקה ביום 22.07.12 (שעלתה, לכאורה, לראשונה רק מעדותו של מר חזן) והם העלימו אותה. לא זו בלבד שאין כל בסיס לטענה זו, כפי שב"כ התובעת הודה בסיכומיו, אלא, שכמפורט לעיל, מידע זה דווקא תומך בטיעוני הנתבעת ולא הייתה כל סיבה להעלים אותו. ומה גם, שהתובעת יכולה וצריכה הייתה לפעול בעצמה לקבלת החומר על מנת להוכיח את טענותיה, ואף היא לא עשתה זאת. אדרבה, ב"כ התובעת ומר כהן, הם אלו שהיו מופתעים, לכאורה, כשנתגלה במהלך עדותו של מר חזן אודות התראת האזעקה ביום 22.07.12 וטענו שוב ושוב במהלך הדיונים כי מידע זה הועלם מהם. זאת, שעה שמר כהן ידע היטב על אזעקה זו, שכן מדו"ח הפעילות עולה כי נמסרה לו הודעה על כך דקות ספורות לאחר האזעקה, והוא זה שבחר שלא למסור מידע זה הן למר שטיינר ולמר חזן שתחקרו אותו אודות הפריצה, והן במסגרת עדותו בבית המשפט, בכלל זה בתצהירו. בכך, יש דווקא כדי לחזק את המסקנה בדבר חוסר המהימנות שיש לייחס לעדותו של מר כהן, זאת לצד כל הקשיים האמורים בעדותו המובילים למסקנה דומה.
די אפוא, באמור כדי לשלול את תגמולי הביטוח מהתובעת בהתאם להוראת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, אחר שהנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח נגרם בידי התובעת.
הטענה לאי נקיטת אמצעים להקלת הסיכון
מעבר לצורך, אדון גם בטענתה השנייה של הנתבעת לפיה התובעת אינה זכאית לתגמולי ביטוח, גם אם ידה שלה לא הייתה במעל הפריצה, נוכח אי נקיטת האמצעים להקלת הסיכון בהתאם לחובותיה של התובעת לפי הפוליסה.
בנסיבות העניין, גם ברי, כי לאי קיום דרישות המיגון הייתה השפעה מהותית על אירוע הפריצה הנטען, וייתכן בהחלט כי אם אכן היה מתרחש אירוע פריצה, הוא היה נמנע, לוּ היה מר כהן דואג להשבת אספקת החשמל למערכת האזעקה ביום 22.07.12 באופן שהיא הייתה מתריעה במועד הפריצה הנטען (לוּ, כאמור, הייתי סבור כי אכן ארע אירוע פריצה), ומובילה להגעת מר כהן או נציג המוקד למחסן והפריצה הייתה נמנעת.
יש אפוא, לדחות את התביעה לא רק על יסוד הוראת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח כאמור, אלא גם בהתאם להוראות סעיפים 18 ו-21, אחר שהוכח כי התובעת לא נקטה באמצעים שהיה עליה לנקוט לפי הפוליסה להקלת סיכונה של הנתבעת, ולאחר שהוכח כי הנתבעת וגם כל מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, גם בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא שהתובעת אינה פועלת להקטנת הסיכון כפי שנקבע בפוליסה.
סופו של יום אפוא, ובשים לב לכל האמור, התביעה נדחית.
לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, הסכום הנתבע, היקף החומר, וקביעותי באשר למרמה, התובעת תשא בהוצאות עדי הנתבעת (עלות חוות הדעת ושכר עדויותיהם) בכפוף להמצאת קבלות ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪. "
