ע"א 4024/13, ע"א 5280/13, ע"א 5970/13 תקווה - כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ נ' אריה פינקוביץ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 29/8/2016
על ידי כב' השופט: צ' זילברטל ובהסכמת השופטים י. עמית ומ. מזוז
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעורים המאוחדים על פסיקת המחוזי שדן בשאלת אחריותם של דירקטורים, מנכ"ל, רואי חשבון וחברת ביטוח לנזקי החברה התובעת?
רקע: הדיון נסב על שאלת אחריותם של דירקטורים, מנכ"ל, רואי חשבון וחברת ביטוח לנזקים שנגרמו ל"התקווה", כפר חוסים, בגין העברות כספים שבוצעו על ידי המנכ"ל מהחברה לחברת הבת. המחוזי, קבע, כי הדירקטורים התרשלו בהפרת חובת הזהירות והשית עליהם אחריות לנזקי החברה. כמו כן קבע המחוזי, כי הפוליסה לביטוח אחריות מנהלים ונושאי משרה בחרה מכסה את הנזקים שנגרמו בגין מעשי ומחדלי הדירקטורים. כן קבע המחוזי, כי גם רואי החשבון התרשלו וכי המנכ"ל חב כלפי החברה מכוח הפרת חובת האמונים שלו כלפיה ומכוח עוולת הרשלנות, כאשר הפוליסה לביטוח אחריות מנהלים ונושאי משרה אינה מכסה את מעשיו.
בית המשפט העליון קיבל בעיקרו את הערעור בע"א 4024/13, דחה את הערעור בע"א 5280/13 וקיבל בחלקו את הערעור בע"א 5970/13.
מתוך פסק הדין:
"הדירקטורים אחראים לנזק שנגרם לחברה בגין העברות הכספים לחברה הבת בתקופה הרלוונטית לתביעה, אשר הועמד לצרכי אגרה על סך של 12 מיליון ₪.
כאמור, יוצא מן הכלל הוא שרון, שאחריותו מוגבלת לתקופה שקדמה לפרישתו מתפקידיו (אוקטובר 2000). כיוון שהערכת סכום הנזק לסך של 12 מיליון הסתמכה, בין היתר, על קביעתו של בית משפט קמא, לפיה אין ספק כי החל משנת 2000 העברת הכספים לחברה הבת גרמה לנזקים לחברה – אציע כי שרון, אשר הודיע על פרישתו באמצע שנה זו, לא יחויב בנזקי החברה בגין העברת הכספים לחברה הבת, אשר הגיעו למעל 12 מיליון בשנים 2002-2000.
...
הנה כי כן, בהתאם להלכה הפסוקה, אין מניעה לקבוע כי מעשים שנעשו מתוך כוונת זדון או מודעות מלאה ייחשבו כמעשים רשלניים, כל עוד הם סטו מרף ההתנהגות הסביר הנדרש. כך גם בענייננו: לו תשמע דעתי אציע כי פינקוביץ, אשר בעניינו נקבע כי הפר את חובת האמונים כלפי החברה בין היתר בכך שאישר את העברת הכספים המאסיבית מהחברה לחברה הבת, יחויב יחד עם יתר הדירקטורים בגין נזק זה. אמנם, קיים הבדל דרמטי בין הרשלנות שיש לייחס ליתר הדירקטורים לבין הרשלנות שיש לייחס לפינקוביץ, הבדל הנעוץ הן ביסוד הנפשי שהוביל להתרשלות והן בחומרת המעשים המיוחסים להם, אך בסופו של יום, העובדה שפינקוביץ ביצע מעשים בדרגת חומרה גבוהה יותר ומתוך מודעות או כוונה לטיבם אינה יכולה להצדיק את הוצאתו מגדרי עוולת הרשלנות. כאמור, התרשלות היא סטייה מסטנדרט ההתנהגות הסביר, אף אם סטייה זו נעשתה בזדון.
נוכח האמור, אציע כי פינקוביץ יחויב יחד עם יתר הדירקטורים בנזקי החברה שנגרמו בשל העברת הכספים לחברה הבת. כזכור, סכום התביעה הוגבל לצרכי אגרה לסך של 12 מיליון ₪ , וזה הסכום בו אציע לחייב גם את פינקוביץ. במאמר מוסגר יצוין כי קביעתי לפיה הנזק המיוחס לדירקטורים מכוסה על-ידי הפוליסה אינה משתרעת גם על מעשיו של פינקוביץ, אשר כאמור, נבדלים מהמעשים המיוחסים ליתר הדירקטורים.
נוכח התוצאה אליה הגעתי לא ראיתי לדון ביתר טענותיו של פינקוביץ בערעורו הנוגעות לחיוביו בגין הפרת חובת האמונים, שכן משמצאתי שיש לחייבו בסכום התביעה המלא בגין עוולת הרשלנות, אין נפקות מעשית לדיון בחיוביו הנוספים בגין עילות אחרות.
השאלה המרכזית העומדת במוקד המחלוקת בין התובעים לבין חברת הביטוח נוגעת לפרשנות המונח "מנהל מורשה" המופיע בחריג שבסעיף 4.14.3 לפוליסה, הקובע כי המבטחת לא תהיה אחראית לתשלום כל נזק כספי "בקשר ו/או כתוצאה מכל תביעה שהוגשה או נוהלה ביוזמת או בהוראת החברה או כל נושא משרה, למעט תביעה המוגשת על ידי מפרק, כונס נכסים או מנהל מורשה אשר מונה על ידי רשות מוסמכת". מדובר בחריג שאינו נדיר, הנכלל בפוליסות ביטוח אחריות דירקטורים בין היתר עקב חשש מפני קנוניה. הסייג לחריג נועד לאפשר כיסוי ביטוחי מקום שיוזם התביעה הוא בעל מעמד עצמאי כלפי החברה, מפעיל שיקול דעת עצמאי ומייצג גם אינטרסים נוספים, כגון אלו של נושי החברה.
מהטעמים האמורים, מקובלת עלי פרשנותם של התובעים, המכלילה בגדרי סעיף 4.14.3 את תביעתו של רו"ח דרמן, כפרשנות סבירה, ובמידה מסוימת אף עדיפה על פרשנותה של חברת הביטוח. כפי שטענה המבטחת עצמה, סעיף 4.14 נועד לשלול כיסוי ביטוחי עבור נזק כספי הנובע או קשור בתביעה שהוגשה או נוהלה ביוזמת החברה או נושא משרה בה. ואולם, כשהתביעה מוגשת על-ידי גורם חיצוני, המשמש פה לנושי החברה, יתקיים הכיסוי הביטוחי. עמדתי היא כי מינויו של רו"ח דרמן כ"מנהל מפעיל" של החברה בנסיבות בהן מונה, ומתוך מטרה לברר את מצבה, לשפרו, ולהגיע להסדר עם כלל נושיה, עולה בקנה אחד עם מטרות החריג לסייג הקבוע בסעיף 4.14.3, ועל כן יש לכלול את תביעתו בגדר התביעות שהכיסוי הביטוחי חל עליהן.
המבטחת כלל לא הוכיחה את טענתה בדבר הפרת חובת הגילוי על-ידי פינקוביץ, איני מכריע בשאלה נכבדה זו, ואציע להניחה לעיון נוסף עתידי. מובן, כי הכרעה בשאלה זו ביחס לביטוח של נושאי משרה, אך גם ביחס לביטוחים רבים אחרים, היא בעלת השלכות רוחב דרמטיות על שוק הביטוח וניהול הסיכונים בגדרו, ולא ראיתי צורך לטעת מסמרות בסוגיות אלה במקרה דנא (לשאלה דומה שהתעוררה בסוגיית הפרת חובת גילוי ושלילת פטור מאחריות לדירקטורים חיצוניים בשל כך, ראו: תנ"ג (ת"א) 35114-03-12 אשש נ' עטיה, פסקאות 140-137 (24.6.2015)).
אציע לפרש את הפוליסה כך שתביעתו של רו"ח דרמן תחשב כתביעת "מנהל מורשה", ומשכך הכיסוי הביטוחי יחול על הנזקים הנובעים ממנה. כמו כן, ומאחר שאין מחלוקת כי הכיסוי הרטרואקטיבי בגדר הפוליסה חל על נזקים שנגרמו החל מאוגוסט 2000 ועד לשנת 2002, תחויב חברת הביטוח בנזק בסכום הנקוב בתביעה – סך של 12,000,000 ₪, שהוא, כאמור, נמוך יותר מהנזק שנגרם לחברה בגין סך כל העברות הכספים לחברה הבת בשנים אלו.
"רו"ח מילנר התרשל באופן עריכת הדו"ח לשנת 1999, וכי נוכח השינוי המשמעותי בהיקף העברות הכספים מהחברה לחברה הבת והפסדיה של החברה הבת בשנה זו, היה על רו"ח מילנר להגיש את דו"חותיה של החברה במאוחד עם דו"חות החברה הבת. לחלופין, היה על רו"ח מילנר לכלול בדו"ח שהוגש אזהרות ברורות או הסתייגויות מפורשות באופן שהיה מסב את תשומת לבו של הדירקטור הסביר להשקעה החריגה בחברה הבת ולמצבה. לו היה נוהג כאמור, סביר כי היה בכך כדי לעורר מי מהגורמים המפקחים בחברה, באופן שהיה יכול לעצור או לפחות לצמצם את הזרמת הכספים מהחברה לחברה הבת, אשר כאמור לעיל, גרמה נזק ניכר לחברה.
הנזק שנגרם בשל רשלנותו של רו"ח מילנר ז"ל תחום, אם כן, לתקופה שבין מועד חתימתו על הדו"חות הכספיים לשנת 1999 (25.4.2001) לבין מועד סיום עבודתו כרו"ח מבקש של החברה (סוף שנת 2001). בתקופה זו, על-פי הנתונים שמסרו התובעים ואשר לא נסתרו, העבירה החברה לחברה הבת סך של 3,971,722 ₪, ועל כן, אחריותו של רו"ח מילנר, ביחד ולחוד עם הדירקטורים, מוגבלת לסכום זה.
רו"ח שפורן אחראי לנזקי החברה נוכח תפקידו כרואה החשבון המבקר של החברה ושל החברה הבת, למעט העדר אחריות בגין כסף שהועבר ביום בו החלו ההליכים בבימ"ש המחוזי, שכן לא הוכח קשר סיבתי בין אופן עריכת הדו"חות הכספיים על-ידו לבין העברת הכספים מיום זה, ויש להעמיד את חבותו, ביחד ולחוד עם יתר הדירקטורים, על סך של כמיליון ₪.
פינקוביץ גרם למלוא הנזק הנטען על-ידי התובעים עת הפר את חובת האמונים שלו כלפי החברה, בין היתר, בכך שאישר את העברת הכספים המאסיבית מהחברה לחברה הבת. מעשיו אלה נכללים גם בגדר עוולת הרשלנות וניתן לחייבו בסכום הנזק שנתבע בגין עילה זו. הלכה היא כי אין מניעה לקבוע כי מעשים שנעשו מתוך כוונת זדון או מודעות מלאה ייחשבו כמעשים רשלניים, כל עוד הם סטו מרף ההתנהגות הסביר הנדרש. לפיכך, פינקוביץ יחויב יחד עם יתר הדירקטורים בנזקי החברה שנגרמו בשל העברת הכספים לחברה הבת, בסך 12 מיליון ₪. הקביעה לפיה הנזק המיוחס לדירקטורים מכוסה על-ידי הפוליסה אינה משתרעת גם על מעשיו של פינקוביץ, שנבדלים מהמעשים המיוחסים ליתר הדירקטורים.
כלפי החברה התובעת חבותם של כל המעוולים שנמצאו חייבים היא ביחד ולחוד (עד לסכום החבות שנקבעה לכל מעוול). ביחסים שבין המעוולים לבין עצמם, ש"גלגלו" את האחריות האחד על כתפי חברו, יש לקבוע את שיעור ההשתתפות על-פי שיעור האשם המוסרי של כל אחד מהם ביחס לשאר. ככלל, ענייננו בשלוש קבוצות של מעוולים – שלושת חברי הדירקטוריון שנמצאו אחראים לנזק (רבס, גוטוין והורן), פינקוביץ ורואי החשבון (מילנר ושפורן). להשקפתי יש לקבוע כי פינקוביץ נושא באחריות למרבית הנזק, בהיותו הגורם הפעיל ביצירתו, שאחריותו נובעת ישירות ממעשיו האקטיביים, במובחן מאחריות הדירקטורים ורואי החשבון המבוססת על מחדל בהפעלת הסמכויות ובקיום החובות המוטלות עליהם. לפיכך אציע כי ייקבע שפינקוביץ אחראי ל-60 אחוזים מהנזק, הדירקטורים רבס, גוטוין והורן אחראים ל-20 אחוז ורואי החשבון (כל אחד ביחס לחיובו-שלו) אחראים אף הם ל-20 אחוז. באשר לנזק שמעבר לסכומי הנזק להם אחראים רואי החשבון (דהיינו – נזק שמעל לסך של 4,930,483 ש"ח, שהוא סכום הנזק הכולל לו אחראים שני רואי החשבון), ועד לסך של 12,000,000 ש"ח, חלוקת האחריות בין פינקוביץ לבין שלושת הדירקטורים תהיה 70 אחוז לפינקוביץ ו-30 אחוז לדירקטורים. ביחסים שבין שלושת הדירקטורים לבין עצמם האחריות תתחלק בחלקים שווים."
