(נצ') 51/36 תא (נצ') 10535-07-11 נרקיס אשכנזי נ' רזידנט מיוזיק בע"מ
בית המשפט: השלום בנצרת
פסק הדין ניתן ביום: 12/9/2016
ע"י כב' השופטת: נבילה דלה מוסא, סגנית נשיא
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתה של סלקטורית במועדון אשר במהלך עבדותה נפגעה בראשה מאבן אותה השליך אלמוני אבן לעברה ולחייב את המעביד ואת חברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות מעבידים ולפצותה בגין הפציעה?
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
" כידוע, לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת החובה האמורה וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה.
לגבי חובת הזהירות המושגית, בין התובעת לבין מפעיל המועדון מתקיימים יחסי עובד מעביד. הפסיקה קבעה בשורה ארוכה של פסקי דין, כי בין עובד ומעביד קיימת חובת זהירות מושגית (ראו ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993)).
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, יש לבדוק אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר, היה יכול וצריך לצפות התרחשות הנזק.
הטלת אחריות נזיקית על מפעיל המועדון תהא רק אם יוכח כי אותו מעשה שבוצע, קרי, זריקת האבן ע"י אלמונים, אל עבר התובעת, היה מצוי במתחם הציפיות הסבירה של מפעיל המועדון ושהאחרון לא נקט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע התרחשות התאונה והנזק שנגרם בעטיה. יש להדגיש, כי החובה שמוטלת מכוח עוולת הרשלנות, אינה מכוונת לתוצאה עצמה אלא למאמץ.
בכל הנוגע להטלת אחריות בנזיקין על המעביד בגין תקיפת העובד שלו ע"י צד שלישי, פסק הדין המנחה בעניין זה הינו ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד, פ"ד נה(5) 826 (2001) (להלן: "פס"ד ולעס"). שם דובר על תובע שישב בתחנה המרכזית של אגד כאשר בעודו ממתין לאוטובוס, הוא הותקף על ידי מספר עוברי אורח. בית המשפט בפס"ד ולעס דן בשאלת הטלת אחריות בנזיקין בגין אי נקיטת אמצעי בטיחות לשם מניעת מעשה עברייני שבוצע על ידי צד שלישי כלפי התובע, כשעיקר הדיון התמקד בשאלת צפיותו של האירוע "העברייני", הן מבחינת אופיו והן מבחינת היקפו. בית המשפט קבע כי התשובה לשאלה זו צריכה, בסופו של דבר, להינתן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ולאור מספר מבחנים שנקבעו, ובהם:
"האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שארע הינו מעשה שגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי הדין, יכול היה התובע להסתמך, באופן סביר, על כך שהנתבע ינקוט באמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני עבריינים...; האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה"
עוד נקבע בפס"ד "ולעס", כי משנשקלו כל השיקולים הנ"ל, ייבחנו, בנסיבות המתאימות, גם שיקולים של מדיניות ציבורית אשר בגינם עשוי בית-המשפט להימנע מלקבוע, כי בין הצדדים קיימת חובת זהירות.
...
לסיכום, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה, מפעיל המועדון לא יכל לצפות את אירוע תקיפת האבנים והנזק שנגרם לתובעת בעקבותיו.
די באמור כדי לפטור את הנתבעים מאחריותם ולדחות את התביעה. עם זאת, ולמען הסדר הטוב, מצאתי לנכון לדון ביתר יסודות עוולת הרשלנות.
גם אם נניח שלמפעיל המועדון הייתה היכולת לצפות את התרחשות אירוע התקיפה והנזק שנגרם לתובעת בעטיה, נשאלת השאלה אם הוא היה צריך לצפות את הנזק.
על פי מבחן הצפיות הנורמטיבית, יש לשאול, אם מפעיל המועדון, כעניין של מדיניות וכאדם סביר, צריך היה לצפות את הנזק שנגרם. להלן נדון בכך לאור המבחנים שנקבעו בפס"ד "ולעס".
לפי גרסת התובעת, לפני שאירעה התאונה התרחשו מספר אירועים שבמהלכם הושלכו לתוך המועדון חפצים, לרבות אבנים, ע"י "מאוכזבים" אשר לא נתנו להם להיכנס (סעיף 9 לתצהיר התובעת ת/1).
"למעשה הטלת אחריות נזיקית של מעביד, בגין תקיפה של צד שלישי את עובדו, עשויה להיות מוצדקת, בנסיבות ובמצבים שפורטו בהלכת ולעס לעיל. ואנו נוסיף ונאמר, גם מקום בו אופי העבודה הוא כזה, שקיים סיכון מובנה שהעובד יהיה חשוף להתנכלות פיזית. הדברים יפים במיוחד מקום בו העובד עוסק במתן שירות לציבור "מועד לפורענות", כגון עובדים סוציאלים במחלקת רווחה, רופאים בחדר מיון וכיו"ב. במקומות אלו, נדרוש ממעביד לנקוט באמצעי זהירות, כדי למנוע מצב בו העובד-נותן השירות, יותקף על ידי מי מהמטופלים"
עם זאת חשוב להדגיש, כי במקרה שלפנינו, להבדיל ממקרים אחרים שאליהם הפנתה התובעת בסיכומיה, אין המדובר באירועי אלימות שאירעו בתוך המועדון, בפתחו או בכניסה אליו. הרי האבן שנזרקה לכיוון התובעת ופגעה בראשה, נזרקה מחוץ לשטח המועדון ואף מעבר לגדר שהוקמה מסביב למועדון כפי שנטען ע"י התובעת ואף ע"י עד התביעה שגיא (ראו למשל עדות שגיא בעמ' 54, ש' 28-30). בנוסף, אין להתעלם מכך כי לא הוכח כי זריקת האבן בוצעה בכוונה לפגוע בתובעת עצמה וכי מדובר באקט נוקמני שבוצע ע"י אחד שהתובעת סירבה להכניסו למועדון.
אין ספק, כי יש בבואנו לבדוק אם קמה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה שלפנינו, קיימת השלכה ניכרת על מבחן הצפיות בכל הנוגע לתיאור מבנה ומיקום השטח שמסביב למועדון ואשר ממנו נזקרה אותה אבן אל עבר התובעת. בענייננו, לא הוכח כי מפעיל המועדון ובעליו הם בעלי השליטה והפיקוח, לא רק על אותו תוקף שזרק את האבן, אלא גם על המקום שממנו נזרקה האבן. אירוע זריקת האבן היה אירוע בלתי צפוי ופתאומי ולא הוכח כי הוא נעשה כתוצאה ממחדלים כלשהם מצד מפעיל המועדון כפי שיובהר בהמשך. אזכיר שוב, כי זריקת האבן על ראשה של התובעת הינה אירוע חריג אשר לא ניתן היה לצפותו. שכן, לא הוכח כי היה זה מנהגם של צעירים או עוברי אורח לזרוק אבנים אל עבר המועדון, וכפי שציינתי לעיל לא הוכח כי מקרים כאלו אירעו בעבר.
סבורני, כי בנסיבות המקרה לא ראוי ולא מוצדק להטיל אחריות על מפעיל המועדון בגין מעשים פליליים בלתי צפויים כגון זריקת אבנים ע"י אלמונים. בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בפס"ד מלחם (שם):
"הכרה גורפת באחריותו של המעביד לנזק שנגרם לעובדו עקב מעשה פלילי של צד שלישי, מקרבת את דיני הרשלנות לאחריות מוחלטת, תוך טשטוש ההבחנה בין דיני הנזיקין לדיני הביטוח החוזיים ודיני הביטוח הסוציאלי"
בנסיבות שלפנינו, לא שוכנעתי כי מדובר באחד מהמקרים החריגים שאליהם כיוון פס"ד "ולעס" ואשר בגינם יהא ניתן להטיל אחריות נזיקית על המעביד. הטלת אחריות על מפעיל המועדון בנסיבות האמורות היא בלתי סבירה ולא ראויה. אין ספק, כי מפעיל המועדון אינו יכול להיות אחראי לכל מעשה עברייני שמתבצע בסביבתו.
יש לזכור ולהדגיש, כי חובת זהירות קונקרטית קיימת מקום שבו הוכח קיומו של סיכון בלתי סביר, סיכון "אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ. מ.מ. בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)).
לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי כי מדובר בסיכון בלתי סביר וכי מפעיל המועדון חב בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, ולמעשה, די בכך כדי לדחות את תביעת התובעת נגד הנתבעים.
למעלה מן הנדרש ולמען הסדר הטוב, מצאתי לנכון לדון בכל זאת ביתר רכיבי עוולת הרשלנות.
שאלה המתבקשת כעת, גם אם נניח שמפעיל המועדון חב בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, האם חובה זו הופרה, קרי, האם ננקטו ע"י מפעיל המועדון אמצעי זהירות סבירים למניעת התרחשות התאונה והנזקים שנגרמו בעטיה?
בעניין זה ניסו כל אחד מהצדדים להתבסס על חוות דעתו של המומחה מטעמו.
מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של המומחה יוסי לביא, מהנדס אזרחי, ממונה ויועץ בטיחות, מיום 7.11.13 (ת/2).
בחוות דעתו תיאר המומחה את מבנה המועדון הנטוש והתייחס בהרחבה לממצאים הבטיחותיים שנתגלו על ידו, בין היתר, ב-: שער הכניסה והמבואה, התפוסה, נהלי חירום והדרכת עובדים, נהלי עזרה ראשונה, ביטחון ובטיחות, רעש ואקוסטיקה, תנאי רישיון העסק (ואי מתן רישיון עסק), גיהות, מטבח ותברואה, מפגעי בטיחות סביבתיים, שילוט בטיחותי ולחירום וחשמל.
יתרה מזאת, גם אם נניח שלמועדון לא ניתן רישיון עסק באותה שנה, עדיין, בנסיבות המקרה שלפנינו, אין בכך כשלעצמו כדי להטיל עליו אחריות נזיקית כלפי התובעת, שכן התובעת לא הצליחה להוכיח את אותן דרישות שהיה על מפעיל המועדון לעמוד בהן, לרבות אילו שאמורות להיקבע ברישיון עצמו, כמו שלא הצליחה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין אי קיום דרישות אלו לבין עצם התרחשות התאונה, כפי שיובהר להלן.
יצוין עוד, כי לא ברור אם אכן היה בגדר כדי למנוע התרחשות התאונה. בל נשכח כי המועדון היה מוקף בגדר, ומשלא הוכח קיומה של חובה חוקית לבנות את הגדר ובאיזה גובה היא הייתה צריכה להיבנות, איני רואה בכך כאי נקיטת אמצעי זהירות מצד מפעיל המועדון.
כאן המקום לציין עוד, כי מובן וברור הוא כי גם אם הייתה חובה כזו היא הייתה צריכה לקבוע גובה מסוים, ולא כפי שניסה המומחה לטעון בחקירתו, כי ככל והגדר גבוהה יותר כך הייתה נמנעת האפשרות שהאבן הנזרקת לא הייתה פוגעת בתובעת (עמ' 51, ש' 13-15).
נוסף על האמור, שוכנעתי כי מרבית ממצאיו של מומחה התובעת בכל הנוגע לשאלת אי נקיטת אמצעי זהירות ע"י מפעיל המועדון, אינם רלוונטיים למקרה שלפנינו ולא היה בהם כדי למנוע התרחשות התאונה והוא אף הודה בכך במהלך חקירתו. כך, למשל, עניין הטיפוס לעגלה (עמ' 37, ש' 30-33), השקעים המאולתרים (עמ' 39, ש' 19-23), התקנת רשת כאשר בחקירתו הוא אף הודה כי ייתכן והדבר היה מונע התרחשות תאונה וייתכן שלאו (עמ' 44, ש' 28-30) דרישה שגם לגביה לא נמצא כל מקור חוקי, רמת הרעש שאף לגביה לא נעשתה כל מדידה על ידיו (עמ' 46, ש' 4-8), מיקום הסלקציה שאף לגישת המומחה עצמו מדובר במקרה "היפותטי" (עמ' 46, ש' 20-22), רוחב הפתחים ונהלי עזרה ראשונה שלגביהם הודה המומחה כי לא נמצא מקור חוקי (עמ' 48, ש' 26-30), מספר הבליינים והשוהים שהתברר בחקירת המומחה קשור רק לעניין כיבוי האש ופינוי הבליינים כשמתרחש אירוע מסוים (עמ' 50, ש' 15-18).
מעשה זריקת האבן עצמו והנזק שעלול להיגרם כתוצאה מכך, יכול היה להתרחש בכל מקום אחר (ראו מקרים אחרים שדנו בשאלת האחריות הנזיקית כלפי הנפגע כתוצאה מזריקת אבנים: ת.א. 11602-05-09 אבו פאני נ' מ. מ. כפר קרע (31.10.11) ו-ע"א (מחוזי-י"ם) 2191/08 יצחק נ' משרד החינוך (15.7.08) ו- ת.א. 4047-07 זבן נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ (29.03.2011)).
למעלה מן הצורך אוסיף ואציין, כי גם אם מפעיל המועדון היה מגדר ומגביה את הגדר, מתקין רשת, תאורה, מציב שלטים, דואג לרעש, מציב יותר מאבטחים ונוקט בייתר האמצעים שאוזכרו בחוות דעתו של מומחה התובעת, לא היה בכך, בנסיבות המקרה שלפנינו, כדי למנוע מאותו זורק אבן אלמוני לבצע את אשר ביצע, ובכך לא הוכח אף כי מתקיים קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לבין הנזק שנגרם לתובעת.
יש לחזור ולהדגיש, כי לא נדרש מהמעביד, מפעיל המועדון, לנקוט באמצעי זהירות אבסולוטיים, אלא באמצעי זהירות סבירים, וכפי שנקבע בפסיקה אין המדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או "בחכמה לאחר מעשה" (ראו לעניין זה: ע"א 5604/94 חמד נגד מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498 (2004)).
מכאן, שאין בידי לקבל את ממצאי חוות דעתו של מומחה התובעת כפי שהוסבר בהרחבה לעיל.
לפני סיום אציין, כי לגבי חוות דעתו של מומחה הנתבעים ערה אני לעובדה כי ממצאיו בכל הנוגע לקביעת הטריטוריה הביטחונית של המועדון אינם מבוססים דיו שכן, לגישתו, קצין הרישוי של המשטרה הוא זה שקובע את הטריטוריה כאשר בנסיבות שלפנינו הוא לא עיין באישור המשטרה שניתן למועדון (עמ' 61, ש' 18-22 ועמ' 63, ש' 24-31). עם זאת, הנטל הינו על התובעת להוכיח כי יסודות עוולת הרשלנות התקיימו: להוכיח שקיימת חובת זהירות כלפיה, וכי חובה זו הופרה, קרי, האמצעים שבהם נקטו הנתבעים (המועדון) לא היו סבירים ומצדיקים הטלת אחריות נזיקית על כתפיהם. ובנטל זה, כפי שקבעתי לעיל, לא עמדה התובעת.
לאור כל האמור לעיל, דין התביעה נגד הנתבעים להידחות. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות."
