עא (ת"א) 48493-10-15 אהוד רון נ' הראל חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 31/10/2016
על ידי כב' השופט: יונה אטדגי ובהסכמתם של כב' השופטים יהודית שבח, אב"ד, ושאול שוחט
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של סוכן הביטוח על פסיקת המחוזי שדחתה את התביעה הכספית בסך 828,000 ₪ שהגיש המערער נגד סוכנויות הביטוח וחברת הביטוח וסוכן שפעל מטעם אחת הסוכנויות?
רקע: מערער הוא סוכן ביטוח עצמאי והסכסוך בינו לבין המשיבות נוגע לזכויות "הבעלות" בתיק ביטוח, בתוכו כינסה סוכנות הביטוח יעלים בשעתו את כל פוליסות ביטוחי החיים והבריאות שטופלו על ידי סוכני הביטוח שעבדו אצלה עד לעזיבתם.
בשנת 2006 העבירה סוכנות הביטוח יעלים את הטיפול השוטף בתיק הביטוח לסוכן הביטוח ולדיסלב נמירובסקי תמורת תשלום דמי טיפול, ובכינויים האחר: דמי גביה. אין חולק שנמירובסקי לא שילם ליעלים מאומה עבור העברה זו. ביום 21.3.11 העביר נמירובסקי את תיק הביטוח לסוכן הביטוח המערער. הדבר נעשה בתיווכו של זילברמן. ההעברה נעשתה באמצעות טופס "בקשה להעברת תיק ביטוח מסוכן לסוכן", המיועד להראל. אין חולק שגם העברה זו נעשתה ללא תשלום תמורה כלשהי על ידי המערער. הצדדים נחלקו אף בשאלה, האם הראל אישרה העברה זו. העמלות הקשורות לתיק הביטוח שולמו על ידי הראל למערער במשך כחודשיים, עד חודש מאי 2011.
בחודש זה גילה מנכ"ל וריטס, כי תיק הביטוח הועבר לסוכן הביטוח המערער, לטענת המשיבות בלי שנמירובסקי היה מורשה לעשות כך. המנכ"ל פנה להראל, וזו הורתה על "הקפאת" ההעברה, קרי: הפסקת תשלום העמלות למערער וחסימתו מפני גישה לתיק הביטוח, והודיעה על כך לסוכן הביטוח, המערער.
בית המשפט דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
"מסקנות בית המשפט קמא התבססו על ממצאים עובדתיים ועל הערכת מהימנות העדים, ולא מצאתי כי נפלה בהכרעתו פגם מהותי שיצדיק חריגה מהכלל של אי התערבות ערכאת הערעור.
למעלה מזה, אני סבור שמסקנות בית המשפט נכונות הן גם לגוף הדברים, ובהתחשב בכלל האמור, אתייחס להלן לעיקרי הדברים בלבד.
בא כוחו המלומד של המערער, עו"ד קוטלר, הסכים בדיון שנערך בפני ערכאה זו (עמ' 1-2 לפרוטוקול), כי השאלה העיקרית העומדת לדיון הינה: האם הבעלות על תיק הביטוח הועברה מנמירובסקי למערער, כשקודם לכן נדרש להכריע בשאלה, האם נמירובסקי היה הבעלים של תיק הביטוח, שכן מוסכם על הכול שהוא לא יכול היה להעביר דבר שאינו שייך לו.
בית המשפט קמא ביסס את מסקנתו בראש ובראשונה על עדותו של נמירובסקי עצמו. נמירובסקי העיד בתצהירו (מוצג 18 למוצגי המשיבות), שהוא נענה לבקשתו של זילברמן (שכיהן באותה עת, כאמור, כמנכ"ל יעלים) לקבל לטיפולו השוטף את תיק הביטוח, כשמטרת הטיפול הייתה לשמֵר את הלקוחות בתיק.
...
המסקנה האמורה, לפיה הבעלות על תיק הביטוח לא הייתה מעולם של נמירובסקי מייתרת את הדיון ביתר טענותיו של המערער.
אך גם לגוף העניין אינני סבור שיש מקום להתערבות במסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה הראל לא אישרה את העברת הבעלות לנמירובסקי וממנו אל המערער.
בית המשפט מצא שחתימתו של עובד הראל, משה שמש, על הודעת הדואר האלקטרוני מיום 22.12.15 (נספח 1 לתצהירו של הלל טל, מוצג 19 למוצגי המשיבות) במסגרתה פנה הלל טל, מנהל הכספים של יעלים, לשמש, בבקשה לשלם את העמלות לנמירובסקי ולשנות את שם הסוכן בהתאם, הייתה טכנית בלבד, וכי מר שמש שימש בתפקיד טכני בלבד, ובוודאי שלא היה מוסמך לאשר העברת הבעלות על תיק הביטוח.
מסקנתו זו נתמכה בעדותם של שמש (עמ' 153-154 לפרוטוקול התביעה), בתצהירו של טל ובעדותו של אלי גיא, מנהל מחלקת העמלות של הראל (מוצג 17 למוצגי המשיבות).
טענתו של המערער, לפיה העברת הבעלות אליו אושרה על ידי הראל, לא נתמכה בראיה ממשית, כפי שקבע בית המשפט קמא (עמ' 23 לפסק הדין).
באשר לתשלום העמלות אליו במשך כחודשיים, קיבל בית המשפט קמא את עדותו של מנכ"ל וריטס, שפיר, כי הוא לא היה מודע לתשלום העמלות, כמו שהוא לא היה מודע להעברת הטיפול לידי המערער, אלא בחודש מאי 2011, כשהבחין בביטולים המרובים יחסית של הפוליסות בתיק הביטוח וביקש לברר את הסיבות לכך.
מיד כשהבחין בכך, הוא פעל לעצירת הטיפול של המערער והודיע לו על כך.
כן לא מצאתי מקום להתערבות במסקנתו העובדתית של בית המשפט קמא, לפיה המערער לא הוכיח, כי המשיך לטפל בלקוחות השייכים לתיק הביטוח, גם לאחר "ההקפאה".
המערער טען בתצהירו (מוצג 15 למוצגיו) (בסעיף 24): "וריטס, בחוסר תום לב משווע, גם חסמה בפני את הגישה לתיק הביטוח על כל האינפורמציה הקיימת והפעילות השוטפת עם הלקוחות בתיק".
בצדק תהו המשיבות, אפוא, כיצד יכול היה המערער להמשיך בטיפול, אם הגישה שלו לתיק הביטוח וללקוחות נחסמה?
בית המשפט גם האמין בעניין זה לעדותו של שמש, לפיה אי שינוי מספר הטלפון של המערער בדו"חות שהמשיכו להישלח ללקוחות הנמנים על תיק הביטוח נבע מטעות טכנית (עמ' 26-27 לפסק הדין). כן קיבל את הסברו של שפיר, לכך שוריטס לא שינתה את הפרטים בדו"חות השוטפים לפרטיה של וריטס, מאחר שמבחינת דיני המס לא ניתן היה לעשות זאת בטרם קבלת אישור רשויות המס למיזוג בין יעלים ווריטס, שהתקבל רק בחודש ספטמבר 2011 (עמ' 25-26 לפסק הדין).
המערער, מכל מקום, יכול היה להוכיח טענתו זו בעדויות של לקוחות שיעידו על טיפולו בעניינם בתקופה זו, או על מסמכים המצביעים על טיב הטיפול שנעשה על ידו, והוא לא עשה כן.
המערער הסתפק בהקשר זה בהגשת רשימה שמית של לקוחות, המהווה גם לשיטתו ראיה יחידה להוכחת טענת הטיפול, אלא שרשימה אינה תחליף להבאת ראיות.
אמנם, גם המשיבות לא הראו כיצד ומי המשיך בטיפול בלקוחות לאחר "ההקפאה", אך עול ההוכחה בנדון מוטל היה על המערער, הן משום הנטל הבסיסי המוטל על תובע לשם הוכחת תביעתו והן משום העיקרון, שכל בעל דין הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט, נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה (אליהו הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 200).
צודקות המשיבות בטענתן, כי המערער היה מנוע מלעלות טענת "הודאה והדחה" בשלב הערעור, משזו לא נטענה בפני בית משפט קמא.
לסיטואציה של "הודאה והדחה" יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל נהפך (רע"א 3592/01 עזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193).
כיוון שכך, טענה כזו יש להעלותה בערכאה הדיונית, ומשנמנע המערער מלהעלותה שם הוא מנוע מלהעלותה בערכאת הערעור.
מעבר לכך, הכלל הוא, שטענת הגנה שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה איננה טענת "הודאה והדחה" המעבירה את נטל הראיה על הנתבע (ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 146), וכי די בכך שאחת העובדות המקימות את עילת התביעה הוכחשה על ידי הנתבע כדי לדחות טענה זו (רע"א 677/85 דורקם מחשבים בע"מ נ' רוט, פ"ד לט(4) 654, 655).
המשיבות הכחישו את טענתו העיקרית של המערער בדבר העברת הבעלות בתיק הביטוח אל נמירובסקי ואחר כך אליו, הכחישו את הטענה שהראל אישרה העברות אלה והכחישו את טענת המערער בדבר טיפולו בלקוחות תיק הביטוח לאחר "ההקפאה".
לאור כל האמור אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד
