תא (עכו) 33613-07-13 בסאם (מוזלבט) כמאל נ' מצפה הימים (1983) בע"מ
בית המשפט: השלום בעכו
פסק הדין ניתן ביום: 27/11/2016
על ידי כב' השופטת: אביגיל זכריה
עניינו של פסק הדין: האם מזמין עבודה חב בנזיקין כלפי בעל מקצוע שטרם נשכר על ידו בגין נזק גוף שנגרם לו לטענתו במהלך סיור ראשוני לצורך גיבוש הצעת מחיר לביצוע העבודה כאשר נפל מכיסא עליו טיפס?
בית המשפט דחה את התביעה
מתוך פסק הדין:
"לאחר עיון בכתבי הטענות, על נספחיהם, במוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט, שמיעת העדים ועיון בסיכומי ב"כ הצדדים - אקבע כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לעניין אופן התרחשות התאונה וכפועל יוצא מכך לא עלה בידו לבסס את אחריות הנתבעות או מי מהן ו/או להביא להעברת הנטל אל כתפי הנתבעות ועל כן דין התביעה להידחות.
למען הסר ספק יצוין כי גם אם נסיבות התאונה היו מוכחות כדבעי הרי שאין בידי לקבוע כי בנסיבות המתוארות יש מקום להטיל חבות על הנתבעות ועל כן דין התביעה היה להידחות ממילא.
להלן הנימוקים.
סוגיית העברת הנטל
נטל ההוכחה בתביעה, והדברים ברורים וידועים, מוטל על התובע מתחילתו ועד סופו. הכלל, הידוע לנו מימים ימימה, מתומצת לביטוי השגור: "המוציא מחברו - עליו הראיה".
ואולם, יש מקרים חריגים בהם הכיר הדין במעמד מופחת, מובנה, של התובע כלפי הנתבע מסיבות שונות ככזה המצדיק העברת נטל ההוכחה מהתובע אל הנתבע וזאת לאחר שהתובע ביסס תנאים מקדמיים מסוימים הנדרשים לשם כך. חזקות דיוניות אלה מוצאות ביטוי בין היתר בסעיפים 38, 40 ו - 41 לפקודת הנזיקין.
על התובע הטוען להחלת החריג המבוטא בהעברת הנטל - בהיעדרם של כללים או חזקות דיוניות אחרות המבססות זאת מכוח דינים אחרים - לבסס תשתית ספציפית מתאימה ולעמוד בתנאים השונים הקבועים בסעיפים הנ"ל. אז, ורק אז, יוכל בית המשפט לשקול לעשות שימוש בכלי הדיוני החריג ולהעביר הנטל לצד שכנגד.
לעניין החזקה העוסקת ב"דבר מסוכן" הרי שמסיכומי התובע עולה כי בפועל הוא זנח טענה זו. הטענה נזכרה האופן תמציתי בסעיף 15 לסיכומי התובע אולם מבלי שהתובע מיישם את התנאים הקבועים להחלתה. ממילא לא עלה בידי התובע להציג פסיקה שיש בה כדי לתמוך בטענתו כי "כיסא", ללא כל אפיון מיוחד, עולה בגדר "דבר מסוכן" כמשמעו של מונח זה בדין הרלבנטי וטוב עשה התובע שזנח טענה זו למעשה.
לעניין העברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין:
על מנת לבסס קביעה בדבר העברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין נדרש קיומם של שלושה תנאים מקדימים כאשר הנטל להוכחת כל אחד מהם, על פי מאזן ההסתברויות, מוטל על התובע. ואלו הם:
(1)התובע אינו יודע ואינו יכול לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לאירוע הנטען;
(2) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת שליטה מלאה עליו;
(3) בתנאי השלישי מגולמת מעין הנחה של בית המשפט כי הנפילה על רקע התרשלות מצד הנתבעת מסתברת יותר מהמסקנה כי הנפילה אירעה שלא כתוצאה מהתרשלות הנתבעת.
בנסיבות העניין לא עלה בידי התובע להוכיח אף אחד מהתנאים המקדמיים בהקשר זה ופרט לעצם העלאת הטענה בכתב התביעה לא פעל התובע כלל על מנת להביא לביסוס טענה זו.
לא ניתן לבחון את עמידת התובע בתנאים המקדמיים מבלי להידרש לגרסת התובע ביחס לאירוע הנפילה ומידת מהימנותו.
...
לאחר ריענון נמשך של זכרונו טען התובע לפתע כי הוא סבר כי בשאלון הוא אמור להשיב על תאונות דרכים בלבד ולכן לא ציין תאונות עבודה. רק לאחר תיקון זה של תשובתו אישר את כל תאונות העבודה שהוצגו בפניו לאחר מכן.
התנהלות פתלתלה זו של התובע - אשר התבטאה באופן מוחשי ובולט לעין בעת שמיעת עדותו - גרעה בשיעור ניכר ממידת מהימנותו.
האופן בו ניתנו תשובותיו לפניו אותה "הבנה מאוחרת" והאופן בו ניתנו תשובותיו לאחר מכן באופן שתחילה לא זכר דבר ולאחר מכן נזכר כדבריו - לא היה ניתן להסבר וכאמור ערער מהימנותו כליל. ממילא עיון בשאלון מעלה כי השאלות הוצגו בצורה כללית לגבי תאונות ולגבי תביעות או תשלומים בגינן ואין בידי לקבל את הסברי התובע כאילו סבר שמדובר בתאונת דרכים מאחר והמילה תאונת דרכים כלל אינה מוזכרת בשאלון שנכלל גם הוא בנ/1.
אי מהימנותו של התובע זלגה גם לעדותו בכל הנוגע לאירוע נשוא התביעה:
התובע נשאל מישהו ראה אותו בזמן האירוע והשיב כי בעל המלון ראה אותו ומיד לאחר מכן תיקן תשובתו ואמר כי בשעת הנפילה לא ראה אותו איש אלא שני אנשים הגיעו לאחר מכן.
ניכר היה בשלב זה של עדותו כי התובע אינו ערוך לשאלות המוצגות לו ביחס למסמכים אלה ולעצם פנייתו למל"ל בגין האירוע ומצוקתו הייתה ניכרת והתבטאה במתן תשובות עמומות שאך גרעו ממידת מהימנותו, שגם כך הייתה נמוכה.
למותר לציין כי גרסתו של התובע, הן הראשונית והן גרסתו המפורטת יותר כפי שנמסרה בהמשך ההליך בכל הנוגע לטענות במישור ההתרשלות - דוגמת נושא הכיסא, אי הספקת סולם, היות הרצפה רצפת שיש חלקה וכו' - נותרה גרסה יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך לעניין עמידה בנטל ההוכחה.
המסגרת המשפטית
הגם שמצאתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח הנטען על ידו במסגרת העובדתית הרי שיש מקום להתייחס בקצרה גם למסגרת המשפטית.
כפי שציינתי בפתח הדברים הרי שגם אילו היה עולה בידי התובע להוכיח את גרסתו העובדתית (למעט נושא איפיון הרצפה שעולה בגדר הרחבת חזית) לפיה עלה על כיסא ונפל ממנו הרי שלא היה מקום לקבוע כי בנסיבות העניין הספציפי מוטלת חבות כלשהיא על הנתבעת.
כפי שצוין בפתח הדברים הרי שהתובע לא עבד מטעם הנתבעת או בשירותה במועד האירוע (וזאת לשיטתו שלו) אם כקבלן עצמאי אם כעובד הרי שהביקור הנטען כלל לא נעשה במסגרת של ביצוע עבודה אלא בגדר סיור מקדים לבחינת ביצוע עבודה.
אין מדובר במצב - כפי שניסה להציג ב"כ התובע במהלך הדיון - כאילו מישהו מטעם הנתבעת דרש מהתובע לעלות על הכיסא או לבצע עבודה כלשהיא בצורה לא בטיחותית. המדובר היה בסיור מקדים לצורך הערכת היקף העבודה ושוויה בלבד והתנהלות התובע במסגרת זו נעשתה על דעתו ויוזמתו האישית בלבד. ככל שהתובע סבר כי הוא נדרש לעלות לגובה על מנת לבחון את אותה רשימת ליקויים שהתבקש לתקן היה עליו לדאוג להצטייד בכלים המתאימים או להיעזר בעזרים מתאימים כבר באותה עת או לדחות את הבירור של אותה פעולה ספציפית - שלטענתו הייתה התחנה הראשונה באותו ביקור (טענה שגם היא לא הוכחה) - עד להבאת העזרים הנדרשים.
לא ברור כי כיצד גורם שאך מבקש מקבלן עצמאי לערוך סבב ראשוני של בדיקה לצורך קבלת הצעת מחיר לביצוע עבודות יכול לחוב בנזיקין על כל פעולה בלתי מבוקרת וספונטנית שעושה אותו קבלן במקום. ואזכיר כי אין מדובר במפגע כלשהוא שהיה במקום בעת ביצוע הבדיקה אלא האירוע כל כולו מקורו בעלייה על כיסא - פעולה שיכולה להיות פעולה של יום יום - ונפילה ממנו. עצם הטענה - שגגם היא מהווה הרחבת חזית - שלא היו במקום כלים אחרים לבדוק הליקוי הספציפי אינה יכולה להביא כשלעצמה לדילוג הרעיוני הנטען להטלת אחריות. ממילא לא הוכח מה הליקויים שהתובע התבקש לבדוק במסגרת הסיור המקדים, מה היה מצב הדברים במקום ולא הובאה בעניין זה כל ראיה למעט גרסת התובע כגרסה יחידה של בעל דין על הנפקות הראייתית שיש לדבר ושגם היא לא נזכרה בשלבים ראשוניים של ההליך אלא בשלבים מאוחרים בלבד.
לטעמי, עמדת התובע בנסיבות העניין מגלמת ניסיון להביא להטלת אחריות כמעט מוחלטת על מציע עבודה באופן שחותר תחת כל אושיות עוולת הרשלנות למין השלב של בחינת האחריות המושגית והקונקרטית והלאה באופן שאין בו כדי לעמוד בקווי המתאר של המדיניות המשפטית הראויה. נשאלת השאלה אילו היה התובע מכניס כלי מתכתי לתוך שקע החשמל במקום במסגרת בדיקתו המקצועית לכאורה האם גם על זה היה מצופה כי נטיל חבות בנזיקין ?
על פי פסיקת בית המשפט העליון הרי שיש לנקוט משנה זהירות עת בוחנים האם מתקיימות נסיבות להטיל על מזמין עבודה אחריות לנזקיהם של קבלנים עצמאיים או כל העובדים מטעמם.
בעניין זה אפנה לדוגמא לפסק דינו של כב' השופט זילברטל בע"א 3370/12 ברוך כהן נ' דוד גדעון (פורסם בנבו, פסק דין מיום 26.1.14) בו נקבע כי :
"בנסיבות המקרה, ובהעדר נתונים שמכוחם ניתן יהיה לפסוק אחרת, אין מקום לקבוע כי היה על המזמין לנקוט באמצעי זהירות כלפי עובדו של הקבלן. איני סבור שעל המחזיק היה לברר מי יבצע את התיקון, מהן הסכנות הכרוכות בביצועו ואילו אמצעי הגנה ובטיחות יעמיד הקבלן לרשות עובדו (כפי שקבע בית משפט קמא). ההתקשרות עם הקבלן מקימה למזמין העבודה הגנה מכוח סעיף 15 לפקודת הנזיקין, אלא אם כן מתקיים אחד החריגים לו. הקביעה, כי בנסיבות המקרה דנן התרשל המזמין כלפי עובדו של הקבלן, מטילה על ציבור המתקשרים בהסכם עם "קבלן עצמאי" גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה ומנוגדת למדיניות שבאה לידי ביטוי הן בהוראת סעיף 15 הנ"ל והן בהוראות החיקוקים הקובעים את חובות הבטיחות בעבודה: "העקרון הוא כי המעסיק אינו אחראי לעוולה של קבלן עצמאי הנעשית תוך כדי ביצוע העבודה שהוטלה עליו על ידי המעסיק" (גד טדסקי (עורך) דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 467 (מהדורה שניה, 1976)".
על עיקרי ההלכה, גם אם ביישום שונה, חזר כב' השופט זילברטל בע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, פסק דין מיום 30.8.15) ולפיה:
"... עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין אינה מתיימרת ליצור "כתובת" יחידה עבור הניזוק, ויש בכוחה "לתפוס" גורמים שונים בעלי מעורבות זו או אחרת ביצירת הסיכון שגרם לנזק. משכך, מובן מדוע ניזוקים שונים (או מזיקים אשר מעוניינים לחלוק בנטל) מגישים תביעת רשלנות נגד כל המעורבים במלאכת הבניה או בהזמנת העבודות. במיוחד נכון הדבר כשאחד מהם מבוטח, ועל-כן בעל "כיס עמוק", אשר ניתן להיפרע ממנו בקלות יחסית (כמו טורנדו בענייננו).
לטעמי, מצב זה אינו תמיד רצוי. הטלת אחריות על מזמיני עבודות, שלא התרשלו בבחירת הקבלן המבצע וגם לא בעצם מסירת הביצוע לאחר, עלולה להכביד שלא לצורך ואף לייקר מאוד עבודות בניה, תיקונים או שיפוצים (ובהם גם שיפוצים פשוטים שאדם מעוניין לבצע בביתו הפרטי). בהקשר זה יש להדגיש כי בקרב הציבור הרחב רבים מתקשרים עם קבלנים לביצוע עבודות בניה פרטיות, מבלי שיש להם ידע או הבנה בתחום, והיכולת שלהם לפקח על הנעשה או לוודא כי ננקטו אמצעי הבטיחות הנדרשים מוגבלת עד מאוד. משכך, קיימת חשיבות רבה לבחירת הקבלן, ולכך שהבחירה תהיה סבירה ולא רשלנית. אך משעה שהבחירה שעשה מזמין העבודה נמצאה סבירה, וכל עוד לא התקיים מי מהחריגים הנזכרים בסעיף 15 לפקודת הנזיקין, איני סבור כי יש מקום להטיל על מזמין העבודה חובת פיקוח או חובת זהירות נוספת" (סעיף 29 לפסק הדין).
המקרה שבפניי הינו בבחינת קל וחומר לפסיקה הנ"ל בשים לב למערכת היחסים שבין הצדדים בשלב בו אירע האירוע הנטען. האם יעלה על הדעת כי במקרה בו מערכת היחסים כלל לא הבשילה מערכת היחסים מזמין - קבלן, והינה נמצאת במעגל רחוק עוד יותר ממעגל זה, נטיל אחריות בנזיקין ביחס לקבלן עצמאי שטיפס על דעת עצמו ולבדו על כיסא ונפל בעת סיור מקדים לביצוע עבודה?
ויתרה מכך: נעשה זאת במקרה בו לא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של מפגע כלשהוא במועד האירוע למעט המפגע שהוא עצמו יצר בהתנהלותו ?
לטעמי יישום נכון של ההלכות שהובאו לעיל מביא לכך שהתשובה חייבת להיות שלילית ועל כן גם בהיבט המשפטי לטעמי דין התביעה להידחות.
הערה לעניין תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין
ככל שהדבר נוגע להחלת סעיף 41 לא שוכנעתי כי התובע אינו יודע או אינו יכול לדעת מהן הנסיבות שגרמו לאירוע אלא כי דווקא כל המידע לגבי האירוע נמצא בידיו ואולם הוא בחר להציגו כפי שהוצג כך שהתנאי הראשון אינו מתקיים.
לעניין התנאי השני הרי שברי כי לא הוכח כי מדובר בנכס שלנתבעת הייתה שליטה עליו במובן הנדרש בשים לב לכך שמדובר בכיסא אקראי שנלקח על ידי התובע בעצמו במקום האירוע.
ממילא לא שוכנעתי כפי שכבר פורט כדבעי לעיל כי אירוע התאונה מתיישב יותר על המסקנה שהנתבעת התרשלה מאשר עם המקנה ההפוכה בשים לב לנסיבות שתוארו ובעדר כל שליטה של הנתבעת על פעילות התובע במקום אשר בהחלטה של רגע נטל כיסא כשהוא לבדו ועמד עליו.
משכך דין הטענה להעברת נטל ההוכחה להידחות ומשלא עלה בידי התובע לעמוד בנטל ההוכחה שנותר מוטל עליו - דין התביעה להידחות.
ראיות הנתבעות
בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי הרי שההתייחסות לראיות הנתבעת תיעשה בקצרה.
בשים לב למחלוקת המשפטית והעובדתית כפי שהותוותה על ידי התובע, לנטל ההוכחה המוטל על התובע הרי שלא מצאתי פגם בכך שהנתבעות הסתפקו בהצגת המסמכים הרפואיים ומסמכי המל"ל וחומר החקירה בעניינו של התובע.
על התובע מוטל נטל ההוכחה מתחילת ההליך ועד סופו וב"כ הצדדים הם שמכלכלים את צעדיהם הדיוניים בכל שלב דיוני על פי שיקול דעתם. משסברו הנתבעות כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה עם סיום הבאת ראיותיו הרי ששיקוליהן ביחס לאופן ניהול ההליך ועצם הוויתור על העדת עדים (לרבות כאלה שהיה מצופה כי התובע בעצמו יזמן למתן עדות דוגמת הגורמים שהיו נוכחים במקום) אין בו כשלעצמו כדי לחזק את ראיות התובע.
לגופן של ראיות: הנתבעות הציגו את מסמכים רפואיים שונים ואת מסמכי המל"ל בהם נרשמה גרסתו הראשונית של התובע לאירוע ואת דו"ח החוקר מטעמן אשר הגיש את עדותו של התובע שהתייחסות אליה הובאה בהרחבה לעיל.
לאחר שמיעת עדותו של החוקר לרבות במסגרת חקירתו הנגדית הממושכת לא מצאתי כי היא התערערה או הופרכה.
עדותו של החוקר התייחסה בעיקר לתמליל השיחה בינו ובין התובע שממילא הוגש ומדבר בעד עצמו. לעניין יתר השאלות הטכניות שהועלו בחקירתו הנגדית הרי שלא מצאתי פגם בכך שהחוקר לא זכר נתונים טכניים כאלה ואחרים וכל יתר השאלות שהוטחו בו לעניין פנייתו הנוספת אל התובע לא היה בהן כשלעצמן כדי להפריך האמור בשיחה העיקרית שבין השניים, ככל שהייתה שיחה נוספת.
לאחר שמיעת עדותו ולאחר עיון בתמליל השיחה הרי שמצאתי את עדותו כמהימנה ונתתי בה אמון והדברים מקבלים משנה תוקף ביחס למהימנות הנמוכה שמצאתי לייחס לתובע.
ממילא הנתבעות מיקדו טענותיהן במישור העובדתי והמשפטי, אם לעניין העדר חבות ואם לעניין הרחבת חזית במישור העובדתי, ובעניין זה מצאתי לקבל את טענותיהן והדברים כבר פורטו.
לסיכום, למען הסר ספק ועל מנת שלא להרחיב היריעה מעבר לנדרש - כל יתר טענות התובע במישור החבות נדחות.
משפוצל הדיון ושמצאתי לדחות התביעה במישור החבות אין מקום להתייחס לסוגיית הנזק.
סוף דבר
התביעה נדחית. "
