תא (ראשל"צ) 22705-07-13 הילי שירלי לוי נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום בראשון לציון
פסק הדין ניתן ביום: 29/11/2016
על ידי כב' השופט: רפי ארניה
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל תביעתה של מבוטחת ולחייב את חברת הביטוח לשלם לה תגמולי ביטוח בגין פריצה לביתה במהלך תקופת הביטוח?
רקע: חברת הביטוח דחתה את התביעה בשל הנימוקים הבאים: לא הוכח קיומו של מקרה ביטוח, לא הוכח היקף הנזק, ובדיקה העלתה חשד להפרזה בהיקף הנזק ופריטים שנטען לגניבתם לא נגנבו, מדובר בניסיון לקבל תגמולי ביטוח שלא כדין המבוטחת הפרה את חובת הגילוי בכך שהוסתר מידע מהותי בטופס הצעת הביטוח. במהלך הדיון בבית המשפט, סוכם בין הצדדים על בדיקת פוליגרף אשר ממצאיה יחייבו את הצדדים.
בית המשפט דחה את התביעה לאור ממצאי בדיקת הפוליגרף לפיהם עלה, כי המבוטחת כללה בתביעתה פריטים לגביהם קיבלה פיצוי בעבר מחברת ביטוח אחרת בגין פריצה.
מתוך פסק הדין:
"כבר נפסק כי מקום בו הסכימו הצדדים להכרעת סכסוך בהתאם לממצאי בדיקת פוליגרף, הרי שהסכמה זו מחייבת אותם...
...
לאחר שמיעת עדויות הצדדים ובחינת ראיותיהם, השתכנעתי כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי אירעה פריצה בדירתה.
כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת מהמבטחת להוכיח את טענתה כי המבוטח גרם לקרות מקרה הביטוח בהתאם לסעיף 26 לחוק, היא המידה הרגילה במשפט האזרחי של הטיית מאזן ההסתברות. עם זאת, מאחר והמבטחת מייחסת למבוטח ביצוע עבירה פלילית, הרי שעוצמת הראיות הנדרשת היא גבוהה יותר, כפי שמציין ירון אליאס בספרו, דיני ביטוח, מהדורה שנייה, תשס"ט - 2009 , כרך ב' עמוד 963:
"מבטח הטוען להתגבשות החריג הקבוע בסעיף 26 לחוק מטיח למעשה במבוטח, במרבית המקרים, האשמה בדבר ביצועו של מעשה פלילי (מרמה). מידת ההוכחה הנדרשת ממבטח הטוען טענה כאמור היא המידה הרגילה של נטיית מאזן ההסתברות. ... ברם, משקלן של הראיות הנדרשות הוא פועל יוצא של חומרת הטענות. מבטח הטוען כי המבוטח ביצע מעשה פלילי, נדרש אפוא לתמוך טענה זו בראיות בעלות משקל ניכר".
בעניינו, לא הובאו ראיות ממשיות כלשהן המוכיחות מעורבות של התובעת בקרות מקרה הביטוח.
על-מנת להטות את הכף באופן נגדי ולהוכיח כי הפריצה בוימה על-ידי התובעת, על הנתבעת להביא ראיות ולא השערות או הנחות, ממצאים ולא חשדות גרידא. גם הצטברות של נסיבות אין די בה, ואין בהן כדי לעיין את כפות המאזניים, או להסיטן לכיוון הנתבעת. לא כל שכן, שעה שמדובר בטענה לביצוע מעשה בעל אופי פלילי שכאמור יש להוכיחה בראיות בעלות משקל ניכר.
סיכומו של דבר, השתכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי ביום 25.4.2012 אירעה פריצה לדירה. לא השתכנעתי כי הנתבעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את טענתה כי התובעת ביימה את הפריצה הנ"ל.
הנה כי כן, אין ספק כי התובעת דרשה מהנתבעת פיצוי עבור פריטים שלא נגנבו באירוע הפריצה או פריטים שהיו כלולים בתביעתה הקודמת מאיילון. לפיכך, וככל תובע, מוטל עליה הנטל להוכיח את ניזקה, דהיינו מהם החפצים שנגנבו ממנה באירוע הפריצה ושווים.
כפי שנראה להלן, התובעת לא עמדה בנטל זה.
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 25 לחוק מורה כדלקמן :
"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו".
הנדבך המרכזי בהוראת סעיף 25 לחוק הוא המושג 'כוונת מרמה'. בית-המשפט העליון הבהיר כי המושג 'כוונת מרמה', כמשמעותו בסעיף 25 לחוק כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (פורסם במאגרים, 19.5.1998)).
היסוד הראשון הוא עובדתי ונוגע לעצם הכזב. הוראת הסעיף חלה הן על מצג שווא אקטיבי, היינו מסירת עובדות כוזבות למבטח, והן על מצג שווא פסיבי, היינו העלמת עובדות מהמבטח בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח. היסוד השני נוגע למודעות, כאשר יסוד הידיעה הוא יסוד סובייקטיבי. היסוד השלישי הוא יסוד הכוונה. חלק ניכר מתביעות המרמה נובע מהפרזה מכוונת של מבוטחים בנוגע להיקף הנזק שנגרם להם בקרות מקרה הביטוח. ההבחנה בין הפרזה לגיטימית להפרזה בלתי לגיטימית אינה פשוטה. אופי ההפרזה ייקבע, בראש ובראשונה, על-פי היסוד הנפשי הנלווה לתביעה. דהיינו, רק כאשר כוונת המבוטח לקבל פיצוי העולה על הנזק הממשי שנגרם לו ניתן יהיה להתייחס אל תביעתו המופרזת כאל תביעה הנגועה במרמה (ר' ספרו הנ"ל של אליאס, עמודים 982, 990 - 991).
הנטל להוכיח את כוונת המרמה מוטל על המבטחת. נטל זה אינו דומה לנטל הכרוך בהוכחת טענת פטור רגילה וטענת המרמה מחייבת רמת הוכחה גבוהה מן הנדרש בהליך אזרחי רגיל (ר' פסקי הדין בעניין חניפס ושלום גרשון הובלות בע"מ הנ"ל).
עם זאת, נקבע כי מקום בו הוכיחה המבטחת את שני היסודות הראשונים, אזי יש לראות בה כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה ואז יעבור הנטל למבוטח שיצטרך להציג מניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות, ובכך להדוף את חזקת המרמה הלכאורית (רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 12.4.2011)).
מן הכלל אל הפרט
כזכור, ממצאי הפוליגרף לימדונו כי התובעת:
א. כללה בתביעתה הנוכחית תכשיטים ופריטים שלא נגנבו.
ב. כללה בתביעתה הנוכחית תכשיטים אשר בגינם כבר קיבלה פיצוי מאיילון בתביעתה הקודמת.
הנתבעת טענה כי נוכח ממצאי בדיקת הפוליגרף, היא מופטרת מחבותה.
התובעת טענה בסיכומיה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה (סעיף 13 ד לסיכומים).
טענה זו מוטב היה אלמלא נטענה, שכן כבר במכתב הדחיה (סעיף 2 למכתב, צורף כנספח 5 לכתב- התביעה) ובהמשך בכתב ההגנה (ר' סעיף 13) נטען להפרזה בהיקף הנזק. יתירה מכך, הצדדים הסכימו כי במסגרת בדיקת הפוליגרף תשאל התובעת שאלות בנוגע להיקף הנזק ותוצאות הבדיקה יהוו ראיה מכרעת בשאלת החבות, ולכן מדובר בסוגיה מהותית שהייתה במחלוקת בין הצדדים.
על כן טענה זו נדחית.
וכעת, לגוף הדברים.
אין ספק כי מכח ממצאי בדיקת הפוליגרף, יסוד הכזב, שהינו יסוד עובדתי גרידא - הוכח. אכן, התובעת כיזבה עת כללה בתביעתה פריטי רכוש שלא נגנבו באירוע הפריצה מושא התביעה.
כזכור, הצדדים הגיעו להסכמה כי ממצאי בדיקת הפוליגרף יהוו ראייה מכרעת בתיק. התובעת לא חלקה על ממצאי בדיקת הפוליגרף ולא ביקשה לחקור את המומחה. לפיכך, ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי התובעת תבעה פיצוי עבור פריטים שלא נגנבו מדירתה.
בסיכומיה ניסתה התובעת להסביר את תוצאות בדיקת הפוליגרף. לטענתה, היא נמצאה דוברת שקר בבדיקת הפוליגרף מאחר וקיים (כביכול) פער בין דיווחה הראשוני לבין התביעה שהוגשה בפועל. התובעת טענה כי בטופס התביעה דיווחה שכל תכשיטיה נגנבו מבלי שהייתה לה מודעות כי העובדות שנמסרו הן כוזבות.
בהמשך ובחלוף הזמן תיקנה את דרישתה ודרשה פיצוי רק עבור כל התכשיטים שנגנבו למעט אלה שענדה במועד אירוע הפריצה.
הואיל ובמועד ביצוע בדיקת הפוליגרף התובעת כבר הייתה מודעת לכך כי הדיווח הראשוני לא היה נכון, נמצאה דוברת שקר כאשר השיבה לשאלה שנשאלה בהקשר זה (ר' סעיפים 28 - 37, 42 - 46, 63 - 64, 71 לסיכומים).
אני דוחה הטענה. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים ולא בא זכרה בשלב כלשהו לאורך ניהול ההליך ולאחר שהתקבלה חוות-דעת המומחה. כמו-כן, הטענה מהווה חריגה מההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים.
זאת ועוד, הטענה גם אינה נכונה. הן בטופס התביעה (נספח לתצהירו של מר דויד מארק) והן בחוות-דעת השמאי רז יעקב דרשה התובעת פיצוי כספי בגין התכשיטים שנגנבו ולא כללה את אלו שענדה במועד אירוע הפריצה ועל כן לא קיים פער בין הדיווחים, כנטען (אם כי יצוין כי קיים פער מסוים בין הדיווחים בנוגע לכמות הפריטים שענדה התובעת במועד האירוע, ואולם זו אינה טענת התובעת).
באשר ליסוד המודעות - גם יסוד זה הוכח שהרי ההנחה היא שאדם שאומר דבר שקר, מודע לאי אמיתות דבריו.
הנה כי כן, הנתבעת עמדה בנטל להוכיח את שני יסודותיו הראשונים של סעיף 25 לחוק ויש לראות בה כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה.
במקרה זה עובר נטל הבאת הראיות אל כתפי התובעת להציג את המניע לכך שמסרה פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות.
בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת פלדמן הנ"ל, מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות או שאלה התגלו במהלך המשפט – על בית-המשפט לקבוע האם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מהמבטחת או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה זו.
אם נתרגם דברים אלו לענייננו – מאחר ונקודת המוצא היא כי בהתאם לממצאי בדיקת הפוליגרף התובעת הפריזה בתביעתה ודרשה פיצוי בגין פריטים שלא נגנבו או שכבר פוצתה בעבר בגינם, היה עליה כעת לבוא ולהוכיח מהם פרטי הרכוש הקונקרטיים שנגנבו ממנה בפריצה הנידונה.
רחוק אנוכי מלהניח שהתקיימה פריצה לבית התובעת ולא נגנב דבר. ואולם, מעת שהסתבר כי דרישותיה מהנתבעת לא היו דרישות אמת, הרי שעליה להוכיח מהם נזקי הפריצה האמיתיים.
אילו התובעת הייתה עושה כן, יכול שהייתי משתכנע שעל אף דיווחיה הכוזבים, אין מקום לשלול לחלוטין את זכותה לתגמולי ביטוח. ייתכן שהייתי משתכנע כי לא כוונת מרמה הייתה בליבה של התובעת אלא הגזמה מועטה או שולית, ניחוח שמלווה תביעות ביטוח רבות, שאין בו בהכרח כדי להביא למסקנת מרמה.
בעניין זה ר' בספרו של אליאס, בעמוד 994 שם נאמר:
"היחס בין סכום הנזק הממשי לבין סכום התביעה עשוי, במקרים מסוימים, להעיד על קיומה או היעדרה של כוונת מרמה"
דא עקא, בענייננו, התובעת לא הציגה את העובדות ביחס לפריטים שנגנבו באירוע הפריצה. ההיפך הוא הנכון. התובעת עמדה על אמיתות גרסתה בעניין זה וטוענת כי העובדות שמסרה ביחס לפריטי התכולה שנגנבו נכונות המה.
הנה כי כן, משדבקה התובעת בגרסתה המקורית, אשר נמצאה שקרית, ומשלא מסרה בפני בית- המשפט גרסה עובדתית אחרת באשר להיקף הפריטים שנגנבו בפועל - עובדה הנמצאת רק בידיעתה - אשר ניתן לבחון את מהימנותה, הרי שאין לבית-המשפט שום דרך לקבוע ממצאי עובדה כלשהם ביחס להיקף הנזק בפועל. ממילא נשארת על כנה גם החזקה לפיה שקרי התובעת היו מתוך כוונת מרמה.
זאת ועוד - בענייננו הוכח כי התובעת ביצעה בעבר "מעשים דומים" - דהיינו דיווחה לאיילון דיווח כוזב (לעניין תחולת הכלל בדבר הוכחת מעשים דומים בהליך אזרחי ר' ספרו של המלומד י' קדמי על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע – 2009 חלק שני, עמודים 720 - 723).
כאמור, בהתאם לממצאי הפוליגרף, כללה התובעת במסגרת התביעה דנא פריטים שהיו כלולים בתביעתה הקודמת מחברת הביטוח איילון. דהיינו, מדובר בפריטים שלגביהם טענה התובעת כי נגנבו במהלך אירוע הפריצה הקודם ועל כן ממילא לא יכולים היו להימצא בחזקתה בעת מועד אירוע הפריצה מושא התובענה דנא.
אלא שהפריטים בגינם הוגשה התביעה דנא (שחלקם כאמור נכללו בתביעה הקודמת שהוגשה לחברת הביטוח איילון ולכאורה נגנבו) נסקרו בסקר ליברמן (נספח 1 לכתב-התביעה) וצולמו על-ידי הסוקר (תמונות התכשיטים סומנו נ/6) וזאת לצורך ביטוח התכולה אצל הנתבעת.
כלומר, הפריטים שלכאורה נגנבו באירוע הפריצה הקודם היו בידי התובעת בעת מועד הפריצה מושא התביעה.
מכאן המסקנה המתבקשת היא כי התובעת תבעה וקיבלה פיצוי כספי מחברת הביטוח איילון בגין פריטים שלא נגנבו.
עובדה זו מצביעה על הלך נפשה וחוסר תום ליבה של התובעת וכן על כוונתה לקבל מהנתבעת פיצוי העולה על הנזק הממשי שנגרם לה במרמה.
נוכח האמור, התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 25 לחוק הפוטרים את הנתבעת מלשלם לתובעת את תגמולי הביטוח.
סוף דבר
התביעה נדחית."
