עא (נצ') 28888-06-16 1 מ.ש.א. פגודה בע"מ נ' 1 מור-בוגומילסקי קבלני בניין
בית המשפט: המחוזי בנצרת
פסק הדין ניתן ביום: 5/12/2016
על ידי כב' השופט: ערפאת טאהא ובהסכמת כב' הנשיא ד"ר אברהם אברהם וכב' השופט יוסף בן חמו
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת השלום שקיבל את גרסת הנפגע באשר לנסיבות אירוע התאונה, וקבע כי הסיבה לנפילתו הייתה חסרונו של מסמר, אשר היה אמור לחבר בין יחידות המעקה, וכי בשל העדר המסמר השתחרר המעקה והתובע נפל ארצה?
רקע: בית משפט השלום קיבל את תביעת הנפגע במלואה, נמנע מהשתת אשם תורם ופסק כי מגיע לו פיצוי בסכום של 237,831 ₪ בניכוי תקבולי המל"ל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין. כן קיבל בית המשפט קמא את ההודעה לצדדים שלישיים וקבע, כי מתוך הסכום האמור שחויבו מור בוגומילסקי ומנורה לשלם לנפגע, ישפו אותן פגודה והכשרה בשיעור 70%. נוכח טענת כפל הביטוח שהתקבלה, קבע בית משפט השלום, כי על הכשרה לשפות את מנורה בנוסף בשיעור 23% מתוך חלקה של מור בוגומילסקי. בשורה התחתונה חויבה הכשרת היישוב לשפות את מנורה ואת מור בוגומילסקי בכ - 77% מתוך הסכומים שחויבו לשלם לתובע.
בית המשפט המחוזי שינה את שיעור השתתפות הצדדים בפיצוי הנפגע והתייחס לסוגיית ביטוח הכפל לפי הפוליסות לביטוח אחריות מעבידים.
מתוך פסק הדין:
"לאחר שבחנתי את קביעותיו של בית המשפט קמא והנמקותיו, את הראיות שהוצגו בפניו ואת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי בית המשפט קמא נתפס לכלל טעות בהשיתו את עיקר האחריות הנזיקית במקרה זה, בשיעור 70% על פגודה בהיותה הקבלן הראשי ואילו על מור בוגומילסקי, מעסיקתו של נזאר, הטיל אחריות בשיעור 30% בלבד. כפי שיפורט להלן, יש מקום להתערב בחלוקה שנקבעה על ידי בית המשפט קמא, ולהטיל את עיקר האחריות על מור בוגומילסקי, באופן שהיא תישא בשיעור של 70% מהאחריות הנזיקית, ואילו פגודה תישא בשיעור 30% מהאחריות.
אחריותה של פגודה נובעת מהיותה הקבלן הראשי באתר הבניה, מי שנחשבת כ"מבצע הבניה" בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה. "האחריות להבטיח את קיומן של הוראות הבטיחות ואת יישומן בשטח על ידי כל הנמצאים באתר מוטלת על "מבצע הבניה" כלשון תקנות הבטיחות...מינויים של קבלני משנה לא תיגרע מאחריותו של הקבלן הראשי שיוסיף וייחשב מבצע בניה...תקנות הבטיחות מבטיחות כי בכל רגע נתון יהיה גורם שיישא באחריות למילוי הוראות הבטיחות" (ע"א1062/15 והבי והבי נ' חאלג כמאל נזאל (10.05.16), עמ' 8) (להלן: "עניין והבי"). על פגודה כמבצעת הבניה מוטלות חובות סטטוטוריות הקבועות בתקנות הבטיחות בעבודה, ובכלל זה החובה למנות מנהל עבודה באתר הבניה, אשר העבודה באתר הבניה תתנהל בהנהלתו הישירה והמתמדת, ואשר תפקידו לדאוג שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו (תקנות 2 ו – 5). כן מוטלת על מנהל העבודה החובה לוודא את תקינות ויציבות הפיגום, הן במועד התקנתו והן באופן שוטף ולכל הפחות אחת לשבעה ימים לאורך תקופת ביצוע העבודה (תקנות 20 ו – 22). משקבע בית המשפט קמא, כי בהתאם לעדויות הצדדים מנהל העבודה מטעם פגודה לא נכח במקום במועד התאונה, ונוכח עדותו של נזאר, כי כלל לא פגש בו בימי עבודתו, ובהיעדר גרסה כלשהי מטעם פגודה באשר למה שהתרחש בפועל באתר הבניה במועדים הרלבנטיים, נכונה קביעתו של בית המשפט קמא, כי אין להסתפק בטענת פגודה כי מנהל העבודה אינו יכול להימצא בכל פינה של אתר הבניה. כן נכונה הקביעה, כי בנסיבות אלה פגודה הפרה את החובות החקוקות המוטלות עליה והתרשלה ביחס לחובתה לפקח ולוודא, כי הפיגום נותר יציב ותקין למשך תקופת העבודה, בין היתר באמצעות פיקוח ראוי.
לצד אחריותה של פגודה קמה אחריותה של מור בוגומילסקי, מתוקף היותה מעסיקתו של נזאר, אשר חובת הזהירות המושגית המוטלת עליה במסגרת יחסים בין מעביד לעובדו, היא חובה ידועה ומושרשת היטב בהלכה הפסוקה. מתוקף היותה מעסיקתו של נזאר נושאת מור בוגומילסקי, באחריות ראשונית ועיקרית להבטיח תנאי עבודה הולמים ובטיחותיים לעובדיה, להדריך את העובדים, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה ולפקח על נקיטה באמצעי זהירות נדרשים (ר' עניין והבי, עמ' 12). בפרט קמה חובת זהירות על בוגומילסקי בנסיבות הקונקרטיות, שעה שעסקינן בעבודה בגובה על פיגום, שעה שפגיעת העובד נגרמה כתוצאה מנפילה בעקבות השתחררות מעקה הפיגום. משנדחתה טענת מור בוגומילסקי לפגם בפיגום עצמו בעת התקנתו, נכונה קביעת בית המשפט קמא, כי לא הייתה מור בוגומילסקי רשאית להסתפק באישור פגודה ומנהל העבודה מטעמה, כי הפיגום תקין כאישור המתקבל ממתקין הפיגום, והיה עליה לוודא, כי מנהל העבודה מצוי באתר הבניה ומשגיח וכי הפיגום נבדק על ידו באופן שוטף וקבוע ולמצער לבדקו בעצמה טרם מתן אישור לנזאר להתחיל בעבודת על הפיגום. משלא עשתה כן הפרה בוגומילסקי את חובת הזהירות המוטלת עליה לספק לנזאר סביבת עבודה בטוחה.
...
עולה מהאמור, כי גם בפועל בשטח הייתה מור בוגומילסקי בעלת השליטה, המרות והפיקוח הישיר על נזאר, אשר לה הייתה היכולת הטובה ביותר לפקח על עבודתו של נזאר, למנוע פירוק של מעקה הפיגום ככל שזה נעשה על ידי עובדיה, לבדוק את הפיגום או למצער לוודא כי הפיגום נבדק כראוי בתחילת העבודה ובתחילת יום העבודה טרם תחילת העבודה על הפיגום. התנהלותו האמורה של יוסי מור, אשר הסתפק בכך ששלח את עובדיו לאתרי בניה ונתן להם הוראות טלפוניות, מבלי שטרח להגיע למקום ולוודא, כי מתקיים פיקוח ראוי על העבודה, וכי מתקיימים נהלי עבודה ובטיחות ראויים, מלמדת על על אדישות בוטה לשלומם של עובדיו, ומכאן אשמתה המוסרית של מור בוגומילסקי גדולה משל פגודה ומן הראוי שיוטל עליה חלקה הארי של האחריות הנזיקית.
זאת ועוד, אשמתה המוסרית של מור בוגומילסקי ביחסים בינה לבין פגודה במקרה זה נובעת לא רק כתוצאה ממחדליה כלפי נזאר מתוקף היותה מעסיקתו, כי אם בשים לב להסכם הקבלנות שנחתם בינה לבין פגודה בנוגע לחלוקת התפקידים המוסכמת ביניהן, ולהתחייבויות ולאחריות המוגברות שנטלה על עצמה מור בוגומילסקי בגדרו ביחסים שבינה לבין פגודה. כך בסעיף 10(ב) התחייבה מור בוגומילסקי לקיים נהלי בטיחות ונהלי איכות במהלך כל העבודות, ובסעיף 10 (ה) בהסכם הקבלנות שכותרתו "ביצוע העבודות" התחייבה מור בוגומילסקי כדלקמן:
"הקבלן מתחייב כי הוא או מנהל עבודה מטעמו ימצא אישית באתר הבניה במהלך ביצוע העבודות וכי ייחשב כמבצע העבודה כלפי משרד העבודה. כמו כן מתחייב הקבלן להיות אחראי אישית כלפי המזמין וכלפי השלטונות (משרד העבודה, מכון התקנים, ער"ג וכיו"ב) עבור טיב העבודות, טיב החומרים ובטיחות האתר בהתאם לחוק".
מהאמור עולה, כי במישור היחסים החוזיים הפנימיים שבין פגודה ומור בוגומילסקי, וחלוקת התפקידים המוסכמת ביניהן, התחייבה מור בוגומילסקי להיות נוכחת בעצמה באתר הבניה או למנות מנהל עבודה מטעמה, ונטלה על עצמה את כל החובות המוטלות על מבצע העבודה וקיום נוהלי הבטיחות באתר הבניה. בעניין זה לא נטען, וממילא לא הוכח כי מונה מנהל עבודה על ידי מור בוגומילסקי בהתאם לדרישות תקנות הבטיחות. התחייבויות אלה של מור בוגומילסקי, מטילות עליה חובת זהירות מוגברת, נפרדת ועצמאית, החלה עליה בנוסף לחובה שחלה עליה ממילא מתוקף היותה מעסיקתו של נזאר. בנסיבות אלה טענת יוסי מור במהלך עדותו, כי היה זה מתפקידו של מנהל העבודה מטעם פגודה לבדוק את הפיגום, ולא מתפקידה של מור בוגומילסקי, כמוה כלעג לרש, נוכח העובדה שמור בוגומילסקי נטלה על עצמה התחייבות מפורשת לקיים אחר התחייבויות אלה במסגרת היחסים בינה לבין פגודה. לאור חובות הזהירות המוגברות החלות על מור בוגומילסקי בנסיבות המקרה דנן, ברי איפוא, כי אשמתה המוסרית ביחס לתאונה גבוהה משמעותית מזה של פגודה, ועל כן יש להשית עליה את חלקה הארי של האחריות הנזיקית. הטלת עיקר האחריות על מור בוגומילסקי במקרה זה מתיישבת עם הכלל שעניינו הטלת אחריות על הגורם אשר ביכולתו למנוע את הנזק בצורה היעילה ביותר, ובמקרה זה גורם זה הוא מור בוגומילסקי, אשר לה השליטה והפיקוח הישירים על העובדים, ואשר התחייבה לכך מפורשות בהסכם הקבלנות.
יחד עם זאת, ועל אף האמור לעיל, אין לקבל את טענת פגודה, כי יש להטיל את מלוא האחריות הנזיקית על כתפי מור בוגומילסקי, שכן משמעות הדבר היא פטור מוחלט של פגודה מאחריותה מכוח חובות סטטוטוריות אשר חלות עליה באופן ישיר בתקנות הבטיחות בעבודה. מתן פטור מלא לפגודה יפגע במטרה ההרתעתית של דיני הנזיקין, ויפגע בכוונה העומדת בבסיס תקנות הבטיחות לתמרץ מזמין עבודה למנות קבלן ראשי אשר יהיה אחראי לעבודת הבנייה בכללותה, אשר ישמש "כתובת" עבור ניזוק פוטנציאלי ויפעל לקיום הוראות תקנות הבטיחות בעבודה באופן דקדקני, להטיל אחריות על הקבלן הראשי, לכוון את התנהגותו ולקבוע סטנדרט של בטיחות בו הוא מחויב (ר' בעניין זה ע"א 3370/12 כהן ואח' נ' גדעון ואח' (2014), פסקה 16 לפסק-דינו של כב' השופט דנציגר). במקרה זה היה על פגודה לקיים את חובותיה החקוקות כקבלן הראשי באתר הבניה, לפקח כנדרש ולפעול למניעת הסיכון, ולכל הפחות היה עליה לפקח ולוודא, כי מור בוגומילסקי מקיימת אחר התחייבויותיה ומבצעת את כל הפעולות הדרושות לבטיחות האתר, ובכלל זה מבצעת בדיקה של הפיגום.
נוכח האמור לעיל, בנסיבות המקרה דנן הנני סבור כי יש לחלק את האחריות הנזיקית בין המעוולות באופן שמור בוגומילסקי תישא ב - 70% ואילו פגודה תישא ב - 30%.
טענת השיפוי החוזית
בהתייחס לסוגיית תוקפם של הסכמי שיפוי בין מזיקים לבין עצמם נקבע בפסיקה ככלל, כי הסכמים כאמור תקפים, אף כאשר הם נסבים על אחריותו הנזיקית העצמאית של הטוען לשיפוי (ע"א 3182/93 משה"ב חברה לשכון בנין ופיתוח בע"מ נ' כחלון ואח', פ"ד נ(1) 210; ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' סמרי יוסף, פ"ד מו(4) 421). נפסק, כי בבירור תביעת שיפוי חוזית, נקודת המוצא תהיה השאלה מהו הנזק עליו התחייב הנתבע בהסכם לשפות את התובע, תוך בחינת גילוי דעת הצדדים להסכם ואומד דעתם ע"א 541/67 חברת מקורות עמ' נ' שאלתיאל, פ"ד כב(1) 625, 633-634 (1968).
השאלה האם מתקיימת במקרה מסוים תניית שיפוי מוסכמת בין מעוולים היא שאלה פרשנית, אשר יש לבחון לפי נסיבות המקרה. בפסיקת בית המשפט העליון ניתן למצוא מקרים בהם הוכרו תניות שיפוי, לצד פסיקה שבה פורשו תניות מסוג זה באופן שאין הן חלות על אחריותו הנזיקית הישירה של תובע השיפוי. נפסק כי השוני בין המקרים השונים נעוץ בקיומו של הבדל בלשון ההסכם ובנסיבות עריכתו בכל אחד מהמקרים. נפסק, כי פרשנותו של סעיף השיפוי עולה מלשון ההסכם ונסיבות כריתתו, וכי מבחינת מדיניות שיפוטית יש לתת לסעיף שיפוי פרשנות מצמצמת ודווקנית (ר' ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקווה בע"מ נ' סמרי יוסף פ"ד מו(4) 421 (1992); ע"א 119/90 סולל בונה בע"מ נ' י' שרף עבודות צנרת בע"מ (1994); (רע"א 3740/07 זוגלובק בע"מ נ' פארס נאג'ר בע"מ ואח' (2008).
ראשית, בית המשפט העליון הכיר בתוקפה של תניית שיפוי אשר נוסחה באופן רחב וכוללני מבלי שצוין בה בלשון מפורשת, כי היא כוללת בחובה גם חבות נזיקית עצמאית של המזמין כאמור. כך למשל בפרשת ארזים הכיר בית המשפט העליון בתניית שיפוי שנוסחה: "החברה [ארזים] תשפה ותפצה את המזמין [סו"ב בנין ותשתית] בגין כל תביעה שתוגש ע"י מי מהעובדים הנ"ל או צד ג' כל שהוא ושעילתה נזק גופני או נזק לרכוש שנגרמה להם בעת ו/או בקשר למתן השירותים עפ"י הסכם זה"(ר' ע"א 10832/06 אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' ארזים (2012) פסקה 51 לפסה"ד). השוואת שתי תניות השיפוי מעלה, כי נוסח תניית השיפוי במקרה דנן דומה לנוסח התניה שהוכרה בעניין ארזים, ועל כן ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין ארזים יש להכיר בתוקפה של תנית השיפוי במקרה זה.
שנית, קריאת סעיף 13 על כל סעיפיו הקטנים כמכלול אחד משליכה אף היא על פרשנותו של הסעיף ומחזקת את המסקנה, כי יש להכיר בתנית השיפוי במקרה זה. כך סעיף קטן (ג) קובע שיפוי בגין כל תביעה עקב הפרת התקנות והוראות ההסכם, ואלה כוללות בחובן אחריות מפורשת של מור בוגומילסקי לציית לכל החוקים והתקנות בקשר לביצוע העבודה ולהבטיח את קיומם של כל תנאי הבטיחות הנדרשים לשם שמירה על שלום העובדים במהלך ביצוע העבודות (סעיף 13 (ב) ו - (ג)). נוכח האמור ברי איפוא, כי יש להכיר בתנית השיפוי מקום בו הוכח, כי הופרו תקנות הבטיחות בעבודה ולא נשמרו כללי הבטיחות המתחייבים כאמור, וכי התאונה נגרמה בשל הפרות אלה.
שלישית, את המילים "בקשר עם ביצוע עבודות הטיח, הריצוף והחיפוי" בסעיף 13(א) אין לפרש כעומדות לבדן, כי אם יש לקראן כחלק ממכלול הסכם הקבלנות והסעיפים הרלבנטיים האחרים אשר יש בהם כדי להשליך על פרשנותו. כך למקרא סעיף 10 שכותרתו "ביצוע העבודות" יחד עם סעיף השיפוי מצטיירת תמונה שלמה וברורה, על פיה נטלה מור בוגומילסקי על עצמה את כל ההתחייבויות הכרוכות בביצוע עבודות חיפוי האבן הטיח, לרבות החובות הסטטוטוריות המוטלות על מבצע הבניה, ובכללן קיום נהלי בטיחות קפדניים (סע' 10 (ב)) התחייבות לנוכחות פיזית אישית של מור בוגומילסקי או מנהל עבודה מטעמה באתר הבניה במהלך ביצוע העבודות, והתחייבות מפורשת כי מור בוגומילסקי תיחשב כמבצע העבודה, ותהיה אחראית אישית כלפי פגודה וכלפי השלטונות בין היתר לבטיחות האתר בהתאם לחוק (סעיף 10(ה). התחייבויות אלה יש לקרוא לתוך סעיף 13 ולראותן כחלק מהעבודות שנטלה על עצמה מור בוגומילסקי ואשר לגביהן לקחה על עצמה את מלוא האחריות כלפי פגודה, פטרה אותה מאחריות ביחסים שבין השתיים והתחייבה לשפותה. נוכח התחייבויותיה המפורשות של מור בוגומילסקי, אין לקבל את טענתה, כי אומד דעת הצדדים בעת חתימת הסכם הקבלנות לא כלל התחייבות של מור בוגומילסקי לשאת באחריות להפרת חובות חקוקות המוטלות על פגודה. משנקבע כאמור, כי התאונה אירעה בשל הפרה של נהלי הבטיחות ותקנות הבטיחות בעבודה, אשר על שמירתן התחייבה מור בוגומילסקי מפורשות בהסכם הקבלנות, ברי כי יש לתת תוקף לתנית השיפוי.
המסקנה היא כי על מור בוגומילסקי לשפות את פגודה בגין הפיצוי אותו חויבה לשלם לנזאר, וזאת מתוקף התחייבותה החוזית מול פגודה לשאת בפיצוי כאמור, ומשכך יש להשית על בוגומילסקי את מלוא החבות לנזק שנגרם לנזאר.
טענת כפל ביטוח
בהתאם לחלוקת האחריות בין פגודה למור בוגומילסקי שנקבעה כאמור לעיל, נושאת מור בוגומילסקי במלוא החבות לנזק שנפסק לנזאר, כאשר 70% מהחבות משקפת חיוב נזיקי ראשוני שהוטל על מור בוגומילסקי בשל אחריותה הנזיקית הישירה, בהתאם לחלוקת האחריות הנזיקית בינה לבין פגודה כאמור. יתרת החבות שהוטלה על בוגומילסקי, בשיעור 30% מהנזק היא חבות חוזית, המשקפת את החיוב הנזיקי הראשוני שהושת על פגודה ואשר הועבר אל מור בוגומילסקי מכוח תנית השיפוי בהסכם הקבלנות.
נוכח האמור, הרי שבכל הנוגע לחיוב החוזי שהוטל על מור בוגומילסקי, בשיעור 30% מהנזק אשר משקף את החיוב הנזיקי של פגודה שהועבר אל מור בוגומילסקי מכוח התנייה החוזית, חיוב זה אינו מכוסה כלל בפוליסת הביטוח של מנורה, והוא מכוסה רק על ידי הכשרה ולכן לא מתעוררת כלל סוגיית כפל הביטוח, והכשרה נושאת במלוא החיוב החוזי. באופן דומה, עיון בעניין ארזים עליו מבקשת הכשרה לסמוך ידה, מעלה כי גם שם בוטחה ארזים בחברת ביטוח אחת ולכן לא התעוררה שאלת כפל הביטוח. באשר לחיוב הנזיקי בשיעור 70% שהושת על מור בוגומילסקי, חיוב זה מבטא חיוב נזיקי ראשוני שהוטל עליה בהתאם לחלוקת האחריות הנזיקית שנקבעה בינה לבין פגודה. מדובר בחיוב נזיקי ראשוני שמכוסה הן על ידי מנורה והן על ידי הכשרה, ואין לגביו רלבנטיות לסעיף השיפוי החוזי. במקרה זה החיוב הנזיקי של בוגומילסקי מכוסה על ידי שתי פוליסות הביטוח, ואין בעובדה שקיימת פוליסת ביטוח נוספת המכסה חיוב זה כדי לפטור את הכשרה מחובתה לכסות חיוב זה. חלוקת הכיסוי בין שתי חברות הביטוח במצב של כפל ביטוח תיעשה בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה לפי היחס שבין סכומי הביטוח, כאמור בסעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח, אלא אם הונחה תשתית מתאימה לקבוע אחרת, אשר לא הונחה במקרה זה.
חלוקת האחריות לנזק בין מנורה והכשרה, בהתאם ליחס בין סכומי הביטוח, במנורה 5 מיליון דולר, ובהכשרה 1.5 מיליון דולר, היא שיעור של 77% על מנורה ו- 23% על הכשרה. בהתאם ליחס האמור יש לחלק בין חברות הביטוח רק את החיוב בגין האחריות הנזיקית של מור בוגומילסקי, היינו 70% מהנזק שנפסק לנזאר, כך שמנורה תישא בשיעור 77% מתוך 70% מהנזק ובסה"כ 54% משיעור הנזק הכולל, ואילו הכשרה תישא בשיעור 23% מהחבות הנזיקית בשיעור 70%, היינו בשיעור 16% מהנזק הכולל. לחיובה של הכשרה יש להוסיף את החיוב החוזי המוטל עליה בלבד כאמור, בשיעור 30% מהנזק הכולל, ובסה"כ תישא הכשרה בשיעור 46% מהנזק הכולל שנפסק לנזאר.
אשר על כן אציע לחבריי לקבל באופן חלקי את הערעור, כך שייקבע, כי מור בוגומילסקי ומנורה יישאו במלוא הנזק שנפסק לנזאר, וכי על הכשרה לשפות את מנורה ואת מור בוגומילסקי בשיעור 46% מכלל הסכומים שחויבו לשלם לנזאר.
מור בוגומילסקי ומנורה ישלמו לפגודה והכשרה הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסך 20,000 ₪.
ערפאת טאהא, שופט
כב' הנשיא ד"ר אברהם אברהם: אני מסכים.
כב' השופט יוסף בן חמו: אני מסכים."
