חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פסיקה: עובד המוסך לא הוכיח את רשלנותו של המעביד באירוע התאונה

השופט דניאל קֵירֹס: במקרה דנן, על-פי הגיונם של דברים וניסיון חיים, הרמת משא במשקל 30 ק"ג על-ידי שני עובדים בגירים אינה מסוכנת. לא זו אף זאת: הסטנדרט שנקבע בדין לגבי משקל משא שנער רשאי לשאתו משמש אינדיקציה – אף מכוח קל-וחומר – לסבירותה של התנהגות המעבידה לעניין עובד בגיר
4/01/2017

 

  

תא (נצ') 14951-11-12  שאדי זעאתרה נ' ניעמה ח'ורי

 

בית המשפט: השלום בנצרת

 

פסק הדין ניתן ביום: 27/12/2016

 

על ידי השופט: דניאל קֵירֹס

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של עובד שהוא צבעי רכב במוסך כנגד המעביד וחברת הביט שביטחה אוו בביטוח אחריות מעבידים בשל פגיעתו במהלך עבודתו כאשר  הרים התובע מכסה מנוע על מנת להניחו על חבית כדי לצבוע אותו, והרגיש כאבים חזקים בגב?

 

רקע: מומחה רפואי מטעם בית המשפט קבע כי העובד סובל מ-10% נכות צמיתה בתחום האורתופדי.

 

בית המשפט דחה את התביעה לאחר שקבע, כי העובד הרים את הנטל הרובץ על כתפיו להוכיח כי הוא נפגע בנסיבות להן הוא טען בכתב התביעה אולם הוא לא הרים את הנטל להוכיח שהמעביד התרשל.

 

מתוך פסק הדין:

 

"הגעתי למסקנה כי התובע לא הטה את מאזן ההסתברויות בניסיונו להוכיח כי הנתבע 1, כמעבידו, עוול כלפיו. הוא לא הצביע בסיכומיו על חובה חקוקה שהופרה. בכל הנוגע לרשלנות, נסיבות התאונה להן טען התובע בכתב התביעה הן ש"במהלך עבודתו של התובע במוסך הנתבע מס' 1 בעפולה... התובע הרים מכסה מנוע על מנת להניח על חבית כדי לצבוע אותו, הרגיש כאבים חזקים בגב" (פס' 4). תיאור זה כשלעצמו אינו מצביע על כל רשלנות. בתצהיר העדות הראשית שלו טען התובע לראשונה בפני בית המשפט כי מדובר היה במכסה מנוע במשקל 30 ק"ג (פס' 6). מתוספת זו ניתן, לראשונה, לדלות טענת רשלנות מגרסת התובע. בכך שעובד התבקש להרים חפץ כשלעצמו אין התרשלות של המעסיק; משקלו של החפץ הוא נתון חשוב עד מאד בשאלה אם הדרישה להרים את החפץ היוותה התרשלות אם לאו. ראו ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית (7.5.1995):

 

"... חיי היומיום בכללותם רצופים סיכונים. בכך שעובד מחליק ונופל במהלך עבודתו, או, כפי שאירע במקרה שלפנינו, גבו של העובד 'נתפס' תוך התכופפות או הרמת משא, אין בהם כשלעצמם כדי לבסס טענה של רשלנות. כדברי השופט חשין בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349: 'סיכוני חיים ובריאות אורבים לפיתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם אך לא לכל נזק יש אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית'.

 

במקרה דנן, על-פי הגיונם של דברים וניסיון חיים, הרמת משא במשקל 30 ק"ג על-ידי שני עובדים בגירים אינה מסוכנת. לא זו אף זאת: הסטנדרט שנקבע בדין לגבי משקל משא שנער רשאי לשאתו משמש אינדיקציה – אף מכוח קל-וחומר – לסבירותה של התנהגות המעבידה לעניין עובד בגיר. השוו ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 743, 750-749; ע"א 335/80 בריגר נ' מוסטפא, פ"ד לו(3) 32, 40" (פס' 7-8).

 

בפתח דיון ההוכחות בענייננו התנגד ב"כ הנתבעים לכל הרחבת חזית. כאשר, כמו בענייננו, הטענה העובדתית היחידה שעשויה להצמיח קביעת התרשלות – הטענה בדבר משקל מכסה המנוע –  לא צוינה בכתב התביעה, והועלתה בתצהיר העדות הראשית, מקובל עלי כי מדובר בהרחבת חזית, ודי בכך כדי לדחות את טענת הרשלנות.

 

ועוד. בענייננו, גם אם אניח (לצורך הדיון בלבד) כי דרישה להרים 30 ק"ג בידי עובד בגיר מהווה התרשלות, התובע לא הטה את מאזן ההסתברויות בניסיונו להוכיח כי הרים מכסה מנוע במשקל זה.  התובע טען בחקירתו הנגדית כי היה עד ראייה לאירוע, רמזי עראם שמו (פרוטוקול 14.12.2016 ע' 8 ש' 30). התובע יודע שהעד הוא מכפר ריינה וחושב שהוא עדיין עובד באותו מוסך (ע' 8 ש' 31 – ע' 9 ש' 2). כאשר נשאל אם ניסה לדבר עם העד, הוא לא השיב כי הוא לא חשב על זה וכיוצ"ב, אלא דווקא מסר כי ביקש שיעיד וכי העד סירב, בטענה שהוא לא רוצה לפגוע בפרנסתו (ע' 9 ש' 4). התובע אף מסר כי הוא סיפר זאת לעורך דינו וכי עורך דינו "רצה לבקש שהוא יבוא להעיד דרך בית המשפט", אלא "הסברתי לו שבעל הבית יכעס עליו" (שם, ש' 5-7). עדות זו משמעה שהתובע בחר במודע להימנע מלהביא את עד הראיה היחיד לאירוע לעדות. אפשר להבין את רצונו של התובע להתחשב בפרנסת חברו לעבודה לשעבר; אולם צודק ב"כ הנתבעים כי בכך אין תחליף להוכחת גרסתו הנטענת של התובע. התובע גם לא הוכיח את משקל מכסה המנוע בדרך אחרת, למשל באמצעות מסמכים מהמוסך שיצביעו על דגמי הרכב שטופלו ביום האירוע, ודוק: התובע לא טען כי פנה לבית המשפט בבקשה לצו במסגרת הליכים מקדמיים לשם גילוי ועיון במסמכים כאלה. יפה לענייננו קביעה נוספת בענין מרקוביץ הנזכר (בהקשר של טענה נוספת שנדונה שם בענין הרמות חוזרות ונשנות), בשיניים המחויבים:

 

"... []לטענה זו אין תשתית ראייתית. ראשית, לא באה בפני בית-המשפט עדות מומחה כי יש בעבודה הפיזית שהוטלה על המערער סכנה לגבו. עבודה זו לא נאסרה בדין, ולבית-משפט אין בעניין זה ידיעה שיפוטית" (שם, פס' 9).

 

ודוק: הוגשו לתיק חוות דעת רפואיות, ובחוות הדעת מטעם התובע רשום (מטבע הדברים מפי התובע או בא כוחו) כי מדובר היה במכסה מנוע "כבד". חוות הדעת אינה מתיימרת להוכיח את הטענה העובדתית שמדובר היה במכסה מנוע "כבד". ועוד: ממילא מדובר בחוות דעת לענין הנזק הנטען והקשר הסיבתי העובדתי, ואין בה, או בחוות הדעת האחרות שהוגשו, דיון או מסקנה בשאלה האם, ex ante, מכסה מנוע במשקל הנטען צפוי להוות סכנה לבריאותו של אדם המרים אותו.

 

סוף דבר, התביעה נדחית."

 

עבור לתוכן העמוד