רע"א 7668/16 חרמש מבנים בע"מ ומחסני ערובה נעמן בע"מ נ' פלוני והפניקס חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 8/1/2017
על ידי השופט: צ' זילברטל
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את בקשת רשות ערעור על פסיקת המחוזי בגדרו נדחה ערעור החברות המעסיקות והתקבל באופן חלקי ערעורו של העובד על פסיקת השלום אשר קיבל את תביעת העובד נגד המעסיקה (מבקשת 2) וחייב אותה, בין היתר, בפיצויו בגין נזקי גוף שנגרמו לעובד.
רקע: המבקשת 1, חברת חרמש מבנים בע"מ והמבקשת 2, חברת מחסני ערובה נעמן בע"מ הן חלק מאשכול חברות הנשלט על-ידי בעל שליטה אחד. חרמש מחזיקה ב-99 אחוזים ממניות נעמן, וחברת ר. חיון בע"מ מחזיקה במאה אחוזים ממניות חרמש וכן באחוז הנותר ממניות נעמן. העובד שנפגע עבד בעסק למתן שירותי אחסון לכלי רכב מעוקלים, שנוהל על-ידי נעמן במגרש בבעלות חרמש. העובד הועסק בין היתר עסק בשינוע כלי רכב מעוקלים ממגרש קודם בו אוחסנו אל המגרש הנ"ל ובסידורם שם. העובד נפגע כאשר נהג בתחום המגרש במלגזה מעוקלת מבלי שהיה בידיו רישיון נהיגה, וכתוצאה ממנה נגרמו לו פציעות קשות.
בית המשפט דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
"לאחר העיון בבקשה ובתגובות לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. העניין דנא אינו מעורר שאלה רוחבית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ומכאן שאינו עומד באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). כפי שיובהר להלן, אין ממש ב"טענות הרוחב" שנטענו, ואף דומה שהן נועדו להסוות ניסיון לערער בשנית על קביעות עובדתיות-ספציפיות. כן יוטעם, שאין בעצם העובדה, שערכאת הערעור חלקה על קביעות הערכאה הדיונית ושינתה את תוצאת הפסק, כדי להצדיק, כשלעצמה, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 8685/12 גואנמה נ' כל אלערב בע"מ, 24.2.2013, פסקה 6; רע"א 3662/12 ברזילי נ' בנק מזרחי, 12.9.2012, פסקה י"א וההפניות שם).
ראשית, דומה כי המבקשות טוענות שבכל מקרה בו מספר חברות המאוגדות באותו אשכול חברות, מנהלות אותו תיק ניכויים במל"ל ובמס הכנסה, ומהוות "איחוד עוסקים" כמובנו בחוק מע"מ, אזי יש לראותן כישות כלכלית אחת, וכפועל יוצא מכך הן תיחשבנה יחדיו, וכל אחת מהן בנפרד, כ"מעביד" לעניין סעיף 82 לפקודה, ביחס לכל עובד של מי מהן, ולא תוכלנה להיחשב כ"צד שלישי" כמובנו בסימן ד' לפרק י"ד לחוק. טענה כגון-דא אינה יכולה לעמוד, שכן מושכלות יסוד הן כי הקביעה האם שתי חברות מהוות בפועל ישות אחת תיעשה בהתאם לכל מקרה לגופו, ובראי נסיבותיו הקונקרטיות. ברי כי אין לצפות אפוא מבית משפט זה לקבוע, א-פריורית ובאופן גורף, כי בהתקיים מערך עובדתי מסוים, יראו שתי חברות כישות משפטית אחת, גם אם מדובר בקביעה שנעשית לעניין חבות בנזיקין כלפי עובד. בפרט, כאשר הטענות בעניין הפעילות ב"איחוד עוסקים" כהגדרתו לפי סעיף 56 לחוק מע"מ, כלל לא הועלו בפני הערכאות הקודמות. בהקשר זה יצוין, כי בעבר דחה בית משפט זה טענה דומה בדבר נפקותה של פעילות כ"איחוד עוסקים" לפי חוק המע"מ, בשים לב לקביעת הערכאה הדיונית שם כי "העובדה ששתי החברות פועלות תוך 'איחוד עוסקים' מול שלטונות המס, אינה מלמדת בהכרח על טיב אישיותן המשפטית" (ע"א 6507/11 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' ג.ד עיט חברה לשירותים בע"מ (11.3.2014)), ודומני כי הדברים יפים אף לענייננו. יוער, כי ניתן היה לצפות שתהיה התייחסות לתקדים זה בסיכומי המבקשות, במיוחד נוכח העובדה שבא-כוחן ייצג את המערערת בפרשה הנ"ל.
מעבר לכך, המבקשות ביקשו להיאחז באמור בפסק הדין ברע"א 1046/11 המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (24.10.2011) (להלן: עניין ביטוח חקלאי), בו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המל"ל, נוכח ממצא עובדתי לפיו שתי החברות-המזיקות שם היוו ישות כלכלית אחת (וכפועל יוצא היוו "מעביד" של הניזוק, כמובנו בסעיף 82 לפקודה). עיון בפסק הדין מלמד שמדובר היה בקביעה קונקרטית בנסיבות העניין שם, ולא נקבעה כל קביעה כללית. אדרבה, בית המשפט ציין במפורש כי "ברוב-רובם של המקרים, אין שתי חברות בתוך אותו אשכול מהוות ישות כלכלית אחת, ועצם היותה של חברה בעליה של חברה אחרת, אינה יוצרת ביניהן זהות כלכלית" (עניין ביטוח חקלאי, פסקה 7; ההדגשה שלי – צ.ז.). היא הנותנת, כי קביעות כגון אלה תעשינה בכל מקרה לגופו. בענייננו, כזכור, נדחתה הטענה שהמבקשות הן ישות אחת, ובזיקה לכך צוינו, בין היתר, הדברים הבאים:
" ... הדיווחים על העסקת עובדים על ידי חרמש ונעמן התבצעו בתיק ניכויים אחד הרשום על שם ר. חיון בע"מ. הדבר נעשה לצורכי נוחות של הנתבעות [המבקשות – צ.ז.], ואין די בכך על מנת להביא למסקנה כי עסקינן במעביד אחד ...
הנתבעות נמנעו, מטעמים השמורים עמן, להגיש את מסמכי המכרזים וכן את ההסכמים בינן לבין עצמן על מנת שניתן יהיה לבסס את טענותיהן. יש לזקוף הימנעות זאת לחובתן ...
... עסקינן בר. חיון בע"מ שהינה 'חברת האם' ובחברות נוספות, לרבות הנתבעות, שהינן 'חברת בת' שלה. ברם, עסקינן באישיות משפטית וכלכלית נפרדת. חרמש הינה הבעלים של מקרקעין, בעוד שהפעילות במגרשים בוצעה על-ידי נעמן אשר היא זו שזכתה במרכזים מול הגורמים השונים, היא זו שנתנה את ההוראות לעובדים, והיא זו שקיבלה את התמורה ונשאה בהוצאות כלפי הספקים השונים [...] גורמי החוץ הכירו אותה ולא את חרמש" (פסקה 14 לפסק דינו של בית משפט השלום; ההדגשה במקור – צ.ז.).
דומה, כי המבקשות מנסות, למעשה, לתקוף את הקביעות הנ"ל, וכי הטענות המשפטיות העקרוניות שהועלו נועדו לשמש ככסות לטענה שהיא "ערעורית" גרידא, ושעניינה בקביעה העובדתית לפיה המבקשות אינן ישות אחת. זאת, משום שקביעה זו הכתיבה את יישום הדין בעניינן, ובפרט את התוצאה לפיה נעמן היא "צד שלישי" ולכן חייבת בפיצוי – תוצאה עמה המבקשות ממאנות להשלים. לא זו בלבד, אלא גם בהתייחסות למר חיון עצמו לכל אורך הבקשה, חרף העובדה שהוא אינו צד לעניין, מובלעת הנחה סמויה כי כבר בוצעה בעניין דנא "הרמת מסך" – ולא היא. מכל מקום, אף הטענות ה"ערעוריות" אינן מצדיקות, כהוא-זה, דיון ב"גלגול שלישי".
יצוין, בגדר למעלה מן הצורך, שאף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בממצאי הערכאות הקודמות או ביישום הדין במקרה דנא. תמוהה במיוחד טענת המבקשות כי בית משפט השלום "יצר יש מאין 'צד שלישי'" בעניינן, שכן מקריאת דבריו בנושא, ניכר שהאחרון בחן כדבעי את הטענה שהמבקשות מהוות ישות כלכלית אחת, בשים לב למכלול הראיות שעמדו לפניו, לרבות תיק הניכויים המשותף, וכן עדויותיהם וחקירותיהם הנגדיות של רואה החשבון ושל חשבת השכר של המבקשות. גם לא מצאתי כי נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר הגשת ראיות נוספות בערעור, שכן ההחלטה, על נימוקיה, עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 457(א). המבקשות ביקשו להסתמך על הפסיקה ברע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4) 577 (2001), שם התקבל ערעור על דחיית בקשה להוספת ראיה, אלא שבאותו מקרה דובר, להבדיל, בניזוק שביקש להוסיף מסמכים רפואיים המעידים על שינוי במצבו הבריאותי שחל לאחר שהסתיים שלב ההוכחות, והבקשה הוגשה לערכאה הדיונית – ומובן מאליו שאין לכך כל נפקות לענייננו.
לסיום אבקש לעמוד בקצרה, בהערת אגב, על תיקון לחוק הביטוח הלאומי משנת 2014 (תיקון מס' 158 לחוק מיום 15.7.2014, ס"ח 2459 בעמ' 602; להלן: התיקון). ייאמר כבר עתה, כי הערה זו אינה רלבנטית לעניין שבפני, שכן התאונה התרחשה עובר לתיקון, אך מצאתי לנכון להביאה במסגרת החלטתי על-מנת להצביע על קשיים שעשויים להתעורר בעתיד. במסגרת התיקון, שמקורו במהלך חקיקתי נרחב (ראו: חוק להחלפת המונח מעביד (תיקוני חקיקה), התשע"ד-2014), הוגדר לראשונה בחוק זה המונח "מעביד", באופן הבא: "מי שמעסיק אדם במסגרת יחסי עבודה" (סעיף 1 לחוק). דא עקא, נראה כי הגדרה זו עשויה לעמוד בסתירה להגדרה למונח זה המצויה בסעיף 82(ב) לפקודה, אשר חלה כאמור על סימן ד' לפרק י"ד לחוק, לפיה "מעביד" הוא דווקא "החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח", לרבות שלוחו לפי סעיף 13 לפקודה (לעניין תחולת ההגדרה שבפקודה על הוראות החוק, ראו: ע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, 11.11.1996, פסקה 6; רע"א 686/97 מנורה – חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, 5.10.1999, פסקה 11 לחוות דעתה של השופטת ט' שטרסברג כהן). לעת הזו די אם תופנה תשומת הלב למציאות שנוצרה נוכח התיקון ולאפשרות שיהיה בעתיד צורך להבהיר את היחס שבין ההגדרות השונות של המונח "מעביד" בכל הנוגע לסימן ד' לפרק י"ד לחוק.
סוף דבר, הבקשה נדחית, וממילא בטל הצו הארעי לעיכוב ביצוע סכום הפיצוי הנוסף שנפסק לטובת המשיב."
