פסיקה: חברת הביטוח תפצה מבוטח בגין גניבת הרכב על ידי בנו ובנו של המבוטח יפצה את חברת הביטוח

תאמ (עפ') 32733-02-13  אברהם ברוך נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בעפולה

פסק הדין ניתן ביום: 12/1/2017

על ידי כב' השופטת: תמר נסים שי

עניינו של פסק הדין: רכבו של המבוטח נגנב על ידי בנו שנהג ברכב ללא רישיון נהיגה וגרם לתאונה.האם יש לקבל את תביעתו של המבוטח לחייב את חברת הביטוח לשלם לו תגמולי ביטוח לפי ביטוח המקיף של הרכב? האם יש לקבל את הודעת צד ג' של חברת הביטוח נגד בנו של המבוטח ולחייב אותו לפצות את חברת הביטוח להשיב לה את התשלומים שבית המשפט יחייב אותה לשלם למבוטח?

בית המשפט קיבל את שתי הטענות, כלומר חברת הביטוח חויבה לפצות את המבוטח ובנו של המבוטח שגנב את הרכב וגרם לתאונה יפצה את חברת הביטוח בעבור כל הסכומים שעליה לשלם מלבד הוצאות המבוטח.

מתוך פסק הדין:

"גדר המחלוקת מצומצם. אין חולק על העובדות שביסוד העניין ולפי שאף לא הייתה כל מחלוקת על הפוליסה, הרי שלא ראיתי טעם בהתייצבות העדה מטעם הנתבעת. אף שהצדדים שמרו על זכות לטעון לעניין זה ואף נדרשו לכך בסיכומים, סבורני כי בדין עשו כאשר ויתרו על החקירות.

המחלוקת הינה משפטית, ותמציתה בפרשנות המונח "גניבה" בפוליסה. קבלת עמדת התובע - משמעה כי דין התביעה להתקבל, ולהיפך. מחלוקת נוספת, שהינה למעשה פועל יוצא של קבלת הפרשנות שמבקש התובע לייחס למונח, ואף היא משפטית גרידא, הינה בשאלה האם הבן (צד ג') חוסה תחת הגנת סע' 62 ד' לחוק.

כל צד תמך טענותיו בפסיקה נרחבת. עיון בה מעלה כי טרם נקבעה הלכה בסוגיה זו, אף כי לטעמי צודק התובע כי עיקר הפסיקה בשנים האחרונות נוטה לקבל את הפרשנות המוצעת על ידו.

אקדים את המאוחר ואציין, כי גם אני סבורה שיש לקבל פרשנות זו ביחס למונח "גניבה" בפוליסה. יחד עם זאת, בכל הנוגע לעמדת התובע וצד ג' ביחס לתחולת סע' 62 ד' על צד ג', הרי שראיתי לעניין זה לקבל את עמדת הנתבעת. אדרש למחלוקת על פי סדרן, ואנמק טעמיי.

אף שהפוליסה עצמה לא הוצגה (להבדיל מהרשימה), אין מחלוקת כי מקרה ביטוח מוגדר בה "כגניבה" וכי אין הגדרה בפוליסה למונח זה.

סעיף 383(א) וסע' 413ב' לחוק העונשין מגדירים גניבה כנטילה ללא הסכמה ורשות, וכאשר הנוטל מתכוון (או הנסיבות מצביעות על כוונה) בשעת הנטילה שלא להשיב את הנכס הגנוב לבעליו.

בפן העובדתי לא חלוקים הצדדים כי לא מתקיימים יסודות העבירה כולם, שכן כאשר נטל הבן את הרכב, התכוון להשיבו לבעליו.

עיון בחקירת הבן במשטרה וכן בהודעתו לחוקר הביטוח הבן מעלות כי הבן התכוון להשיב את הרכב. לדבריו: "סתם רציתי לצאת איתו ולהסתובב עם הרכב קצת..."

(מתוך עדותו במשטרה מיום 10.03.10, בעמ' 1).

ובהמשך: "... הגעתי עד לנווה זאב ועשיתי פרסה... ורציתי לחזור לכיוון הבית..."

"... עשיתי סתם סיבוב התכוונתי לחזור הביתה..."

(מהודעתו לחוקר הביטוח מיום 16.03.10, בעמ' 1, ש' 8- 9)

כאמור, אין הלכה מחייבת בסוגיית פרשנות המונח "גניבה" בפוליסה, אולם מצאתי לצרף דעתי לזו הקובעת כי אין לצמצם את הפרשנות לזו המצויה בחוק הענושין.

ביסוד פרשנות זו עומדת ההלכה כפי שנקבעה בע"א 1845/90 סיני נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים 30.03.93), בעמ' 678, מפי כב' הנשיא (דאז) שמגר ולפיה:

"(ה) אין גם כל טעם בהחלת הגדרותיו של חוק העונשין ככל שהדבר כרוך בפרשנות חוק חוזה הביטוח או בפרשנות פוליסות ביטוח. המדובר, למעשה, במהות חוזית, שפרשנותה צריכה להיעשות על- פי כללי הפרשנות המאפיינים את המשפט האזרחי בכלל ודיני החוזים בפרט. לפיכך, יש לפנות במקרי ביטוח לפרשנות העולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים, הנסיבות והנוהג המקובל.

...

(ו) שני כללים מוכרים בפרשנות בכלל ובפרשנות פוליסות ביטוח בפרט. האחד, לפיו יש ליתן לכתוב את המשמעות המילולית, הפשוטה והסבירה של המילים; והשני לפיו יש לפרש מסמך נגד מנסחו.

הכלל הראשון איננו החלטי ואין בהכרח להבינו כפשוטו. יהיו מקרים שבהם מן הראוי יהיה ליתן לכתב פירוש סביר, אפילו הוא עומד לכאורה בניגוד למילים המפורשות; אך זאת, כדי להגיע למשמעות הגיונית ואמיתית שאליה התכוונו הצדדים המתקשרים, ובהנחה כמובן שקריאה כוללת של הכתוב מובילה למסקנה שהמילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב...

...

(ז) אין ספק, כי הפרשנות האמורה היא גם זו שראה המבוטח לנגד עיניו בעת כריתת הסכם הביטוח..."

אף שהדברים שם נאמרו בהקשר של אירוע פריצה לחנות,  יפים הם לענייננו בכל הנוגע למסלול הפרשני שנקבע. הדברים נקבעו בדעת רוב בע"א 662/97 עלית בע"מ נ' פרנק ואח', פורסם בדינים (23.9.98), המפנה להלכה זו.

באותו עניין קובע גם ביהמ"ש כי "פוליסת ביטוח אינה טקסט בפלילים ואין לדרוש ממי שמשתמש בה בלשון מסוימת להתייחס למשמעותה בפלילים".

עוד נקבע באותו עניין לעיצומה של פרשנות כי "המערערת תולה יהבה בעובדה שבנו של המבוטח אינו יכול להיחשב גנב אפילו בעיניו של המבוטח,  אלא לכל היותר עושה מעשה קונדס. טענה זו אינה יכול להועיל לה.

...... ושנית, יש נטילה שלא ברשות - ויש נטילה שלא ברשות; נטילה שכל הנוטל אותה מובטח לו שבעל הרכב לא היה מסכים לה בשום פנים ואופן, ואין לצפות שיאשר אותה בדיעבד - כמוה כגניבה.

כשהעובדות הן שהנוטל הוא קטין חסר רשיון נהיגה - הרי זו נטילה שכמוה כגניבה ואין ספק שכשביטחו הצדדים נזק שכתוצאה מגניבה– "גניבה" כזו היתה בגדר האפשרויות שנכללו בחיסוי הביטוחי.

פרשנות זו הייתה מקובלת על בית המשפט במסגרת ע"א (נצרת) 1178/04 מנורה חברה לביטוח נ' אברמוב קארם (פורסם במאגרים המשפטיים) מיום 2.6.05), שם קובע בית המשפט כדלקמן: "בנושא זה שותפים אנו לתוצאה אליה הגיע השופט המנוח טלגם ז"ל בתיק ע"א 662/97 ..... בפסק דין זה מדובר היה בילד בן 16 שנהג ברכבו של אביו בעת שהאחרון לא היה בביתו...

...

.... מסקנתנו הינה אם כן כי אין לפטור את המערערת במקרה זה מחובת הכיסוי הביטוחי וזאת אם נאמץ את קביעת בית משפט קמא כי רק נגיעה אקראית של הילד בידית ההילוכים היא שגרמה לתזוזת המכונית ולהתהפכותה וגם אם היינו מגיעים למסקנה מרחיקת לכת יותר "נגד" הילד והיינו קובעים כי הוא ממש הניע והסיע המכונית עובר להתהפכות".

כמו בע"א 662/97 (לעיל) כך בעניין שלפניי. נוטל הרכב (אף שאינו קטין אלא בן 19) נעדר רישיון נהיגה ולא נטל רשות מאביו ואף אין מקום לצפות כי היה מקבלה לו ביקש (ראה סע'  11 לתצהיר התובע) יש לראות בה כ"גניבה" באופן הכלול בפוליסה.

טובים בעיני טיעוני ב"כ התובע, לפיהם יש ליתן לפוליסה את הפירוש כפי שראו אותו המתקשרים במעמד ההתקשרות. וכן ראו דבריו של התובע בתצהירו:

"... למיטב הבנתי נטילת רכוש שלי ללא רשותי וללא ידיעתי זו גניבה. זה בדיוק הביטוח שרכשתי. מבחינתי אין שום הבדל מי גונב ממני ואם בכוונתו להחזיר לי את הרכוש שלקח" (סעיף 11 לתצהיר התובע).

"מבחינתי, בין אם הגנב הוא גנב זמני שלקח את הרכב לזמן קצר והתכוון להחזירו ובין אם מדובר בגנב שהתכוון לקחת את הרכב ולא להחזיר. בכל זמן שהרכב לא נמצא ברשותי, ללא ידיעתי וללא הסכמתי הרכב גנוב" (סעיף 13 לתצהיר התובע).

וכן :

"... אני חושב שזה בכלל לא רלוונטי מי נהג ברכב כל עוד מי שעשה בו שימוש עשה זאת בלי רשותי ובלי ידיעתי ובזמן שבכלל ישנתי" (סעיף 16 לתצהיר התובע).

יתרה מכך, בהתאם להלכת סיני, ממילא מדובר בפרשנות אפשרית ולפיכך למצער יש לבחור בה ולהעדיפה.

לעניין הפרשנות אפנה עוד לאמור בת"א 2005/01 מחמוד נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 22.08.02), בעמ' 5).לפיהם: "בהתאם לסעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) חוזה מתפרש על פי אומד הצדדים וכוונתם.

על פי הסעיף הנ"ל ובהתאם להנחיות הפסיקה בנדון שמגמתן התרת מוסרותיהן של המילים הכתובות והגעה לחקר הכוונה האמיתית של המתקשרים, אין למשמעותו הפלילית הדווקנית של מונח זה או אחר כל עדיפות או משקל.

המטרה הינה להגיע לתוצאה צודקת ולהימנע מתוצאה בלתי צודקת כלל הניתן" (שם, פסקה 13).

ובהמשך: "העמדת גורל תביעת מבוטח בכוונת נוטל הרכב ללא רשות ו/או בעדותו בנדון במשטרה, האם התכוון לשלול לתמיד את הרכב או התכוון להחזירה, הינה בלתי סבירה בעליל" (שם, פסקה 19).

כפי שחזרה הפסיקה וקבעה, צפייתו של מבטח רכב הינה כי חברת הביטוח תכסה את נזקיו במקרה של נטילת רכבו ללא רשות, בדיוק כפי שהוא מצפה כי תנהג שעה שהוא נגנב.

ודוק, אין המדובר בסוגיה חדשה המתעוררת לראשונה בהליך זה. מדובר בתלם חרוש אשר לכל הפחות ניתן לומר כי קיימת מחלוקת פרשנית בפסיקה לגביו. בנסיבות העניין, היה על הנתבעת, שהיא בעלת הידע והאמצעים לכך, ככל שביקשה לסייג את מקרה הביטוח אך לגניבה כמשמעה של זו בחוק העונשין, לעשות כן באופן מפורש בפוליסה כך שידע המבוטח ויערך בהתאם ומבעוד מועד לכיסוי מתאים (גם בהקשר זה ראה ת"א 2005/01 לעיל).

לאור כל האמור, הנני קובעת כי האירוע דנן מהווה "גניבה" כמשמעה בפוליסה וזכאי לכיסוי ביטוחי.

ההודעה לצד שלישי

גם בעניין זה המחלוקת הינה ביסודה פרשנית. האם חוסה צד ג' – הבן - תחת הסייג שבסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח המגביל את זכות התחלוף של חברת הביטוח, אם לאו.

הוראת סע' 62(ד) לחוק חוזה הביטוח קובע חריג לזכות התחלוף של המבטחת לבוא בנעלי המבוטח לצורך קבלת פיצוי מהמזיק, וזאת, לענייננו, כאשר מדובר בבן משפחה של המבוטח. כך מורה הסעיף:

(ד)        הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם."

לעניין תכליתו של הסייג הקבוע בסעיף 62(ד) לחוק חוזה ביטוח בהקשר לקרובי משפחה, נאמר כי: "... תכלית הסייג למנוע הגשת תביעת תחלוף נגד מי שמבוטח סביר לא היה מגיש נגדו תביעה בהיותו בן משפחה; ובכך למנוע פגיעה בתא המשפחתי, או הצבתו של המבוטח במצב בלתי אפשרי; כאשר חברת הביטוח ממנה הוא תובע שיפוי, על פי הפוליסה, חוזרת על בן משפחתו בתביעת שיבוב באופן שלעתים יהיה בו כדי למנוע מהמבוטח לתבוע את נזקו ובכך ל"העשיר" את המבטח" (ע"א 2372/03 סהר בע"מ- חברה לביטוח נ' פניקס הישראלי בע"מ- חברה לביטוח (פורסם במאגרים המשפטיים, 31.07.05), בעמ' 5).

במקרים בהם נקבע כי מדובר ב"גניבה", כבענייננו, קיימים חילוקי דעות בפסיקה האם יש מקום לקבל את הודעת צד ג' שמגישה המבטחת נגד בן משפחתו של התובע שגרם לתאונה, או שמא יש לדחותה מכוח הוראת סעיף 62(ד) לחוק חוזה ביטוח. אף בעניין זה טרם נקבעה הלכה.  מחד גיסא, קיימת הגישה לפיה אין לחייב את צד ג', כפי שהובעה בת.א.(י-ם) 4195/06 שמעון נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 06.03.08 ולהלן: עניין שמעון). באותו עניין דחה בית המשפט את ההודעה, תוך קביעה כי אף אם עצם לקיחת הרכב נעשתה בכוונה, הרי שאין בכך די, שכן יש לקבוע כי גם התאונה ארעה במכוון. באותו מקרה, הדבר לא הוכח. דעה דומה הובעה בת"א 20919-12-10 אלטורה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 06.09.15 ולהלן: עניין אלטורה).

עמדה אחרת הובעה בת"א (ת"א) 118753/00 הדר בע"מ חברה לביטוח נ' שלום (פורסם במאגרים המשפטיים מיום 6.11.13 ולהלן: עניין הדר) לפיה הגניבה מכוחה פוצה המבוטח, כשלעצמה אינה מהווה מעשה רשלני, ואף הנזק שארע, ארע בידי מי שיכול וצריך היה לצפות כי במהלך נהיגתו ובשל חוסר מיומנותו (שם דובר בקטין כבן 17) ינזק הרכב, אינו יכול לחסות בצילה של הגנת הסעיף.  עמדה דומה הובעה בת.א. (ת"א) 165142/02 עזבון המנוח יהודה שוורץ נ' אליהו חברה לביטוח (פורסם במאגרים המשפטיים מיום 14.3.2003 ולהן: עניין עזבון המנוח שוורץ) וכן ת"א (עכו) 4136/98 אררט נ' מנצור (מיום 1.2.02).

לאחר עיון, מצאתי לצרף דעתי לגישה זו האחרונה. סבורני, שבמקרה שלפניי יש לקבוע כי למבטחת עומדת זכותה לגבות נזקיה מצד ג'. ואנמק טעמיי.

בענייננו, כמו בעניין הדר, מבקש התובע את הפיצוי מכוח מקרה ביטוח – הגניבה - שהינו מעשה מכוון. משכך, ובהתאם להוראות הסעיף הרי שצד ג' אינו יכול לחסות תחת הגנת הסעיף הקובעת כי זו תינתן כאשר המעשה אינו מכוון. ואפילו היה מקום לקבוע כי אותה כוונה מתייחסת גם לעצם קרות התאונה, ואין מקום להניח כי הבן גרם לתאונה במתכוון (עניין שמעון), הרי שבהקשר זה סבורני כי כאשר אדם שאינו מוסמך בנהיגה ואין לו רישיון (בשונה מעניין אלטורה) נוהג ברכב ללא רשות, קל וחומר כשהינו בגיר (אף בשונה מעניין הדר ועזבון המנוח שוורץ), עליו לצפות כי תאונה עשוייה להתרחש בסבירות גבוהה, זו אינה יכולה לחסות, ואף אין צידוק (נוכח טיבה) להחסותה, תחת הגנת הסעיף (ראה בהקשר זה גם ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שלישית, כרך ב' עמ' 1026 אליהם מפנה הנתבעת).

בנסיבות העניין, יש לקבל את הודעת צד ג'.

גובה הפיצוי

התובע צירף לכתב התביעה את חוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעת אשר בדק את הרכב לאחר התאונה, וקבע כי ערך הרכב לחישוב הפיצוי הינו בסך של- 38,140 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד הגשת התביעה הועמד על ידי התובע על סך של 41,049 ₪. כאמור, אין מחלוקת על הנזק.

התובע אף הצהיר כי לאחר התאונה שרידי הרכב נמכרו, ועבורם הוא קיבל תשלום על סך של- 4,028 ₪ (סעיף 9 לתצהיר התובע + נספח ד' לתצהירו) ואת הסך הנ"ל (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) יש להפחית מסכום הפיצוי.

 סוף דבר

אשר על- כן, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את סכום הפיצוי כמפורט לעיל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד היום.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בתוספת ההוצאות שנפסקו במסגרת הליך הבר"ל וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ ומע"מ כחוק.

כמו- כן, אני מקבלת את הודעת צד ג' ומחייבת את צד ג' לשלם לנתבעת כל תשלום שתשלם לתובע (למעט הוצאות התובע כמפורט לעיל) ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 7,000 ₪ ומע"מ כחוק. "